סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 924
"ואמרי כל מאן דאמר נח נפשיה דרבי ידקר בחרב"
כתובות קד ע"א
קשה לי מאד דמה הועילו בזה שאמרו שכל מי שיאמר שרבי מת ידקר, הרי אם יאמר שמת, אזי זה יהיה לאחר מעשה וכי מה יעזור אם ידקרו אותו בחרב וכי זה ישיבנו לתחיה. ואף אי נימא שלא יאמרו זאת, אבל אם רבי ימות ולא יאמרו מה הועילו בזה, אדרבה, הוא יהיה מוטל מבלי שיתעסקו עמו לכבודו, סוף דבר ענין זה צריך ביאור.
ושמא י"ל שחכמים חששו שיוציאו שמועה שרבי מת עוד לפני שתצא נפשו ואז יהיה ריע מזליה, וזה גופא יכול לסכן אותו, כי ברית כרותה לשפתיים. ולכן הזהירו שלא יאמרו שרבי מת לפני שיהיה ברור שאכן יצאה נשמתו. ועי"ל שאם יוציאו שמועה שרבי מת ועדיין הוא חי יתיאשו מלבקש רחמים ויפסיקו להתפלל.
ועוד י"ל שהתכוונו לומר בלשון הפלגה שלא יעלה על הדעת שרבי ימות שהרי אז יהיו חייבים כביכול להרוג את מי שאומר וזה הרי לא יתכן ולכן הוא לא ימות כי בודאי לא ירצו לסבב מהשמים שבגרמתו של רבנו הקדוש יהרגו אדם, וכל זה להראות לשמים עד כמה הם רוצים ומבקשים את רבי, והבן. ובשטמ"ק כתב חידוש נורא שהם רצו שימשיכו להתפלל למרות שרבי מת, כדי שיקום לתחיה. שהרי הם לא התפללו שרבי לא ימות אלא תפילתם היתה שהם רוצים את רבי בעולם הזה, וא"כ זה יכול להועיל גם אם ימות. ולכן הזהירו שאף אחד לא יהין לומר שרבי מת. והנה הם סמכו על כך שמצינו פעמים רבות שחכמים החיו מתים בתפילתם כגון רבי חנינא בר חכינאי שהתפלל על אשתו שמתה וחיתה ועוד כיו"ב. אמנם צ"ע שבכל המקומות שהחכמים החיו מתים מפני שהם מתו קודם זמנם או שאר מיני סיבות, אבל איזו עילה היתה להם להתפלל על רבי, והרי הגיע זמנו למות, וכי היו סבורים שיחיה לעולם וצ"ע, ושמא היה קים להו שרבי לא מילא שנותיו ונלקח בעוונות הדור וכיו"ב ולכן היו סבורים שיכולים להחיותו ע"י כח התפילה, וצ"ע.
[האר עינינו]
