גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תרפ"ט, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא בתרא
דף עד עמוד א
בענין הבת קול ששמע רבב"ח "אוי לי שנשבעתי, ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי"
מסופר בגמרא (עד ע"א) בשעה שהראה ההוא טייעא לרבה בר בר חנה את הר סיני,
אמר רבב"ח: שמעתי בת קול שאומרת: אוי לי שנשבעתי, ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי [והכוונה היתה על שבועת הגלות, וכמו שמצינו כמה פסוקים בנביאים שנשבע הקב"ה שעתידים בנ"י להגלות].
כי אתאי לקמיה דרבנן, אמרו לי, כל אבא חמרא כל בר בר חנה סיכסא, היה לך לומר מופר לך [החכמים כינוהו בלשון גנאי על זה, כי היה לו לומר להקב"ה כביכול - "מופר לך"],
והוא סבר דלמא שבועתא דמבול הוא [-שהדברים מוסבים על שבועת המבול (ראה ישעי' נד, ט), ואותה שבועה היה רוצה להפר, בכדי להחריב את העולם במבול, ולפיכך לא רצה להפר],
ורבנן, אם כן אוי לי למה [החכמים היו סוברים שאם הדברים אינם מוסבים על שבועת הגלות מדוע נאמרה הבת קול בלשון צער "אוי לי", אלא וודאי נאמרה כן משום ש"בכל צרתם לו צר"].
ממאמר זה הקשה
המשנה למלך על ההלכה המובאת
ברמב"ם (הל' נדרים פ"ז ה"ט): "אסר על עצמו הניית בני העיר אסור להשאל על נדרו לחכם מבני אותה העיר ההיא, ואם נשאל והתיר לו הרי נדרו מותר", הרי שאם יש לחכם איזו נגיעה באותו נדר אסור לו להתירו, ואם כן היאך היה יכול רבב"ח להתיר שבועת הקב"ה, הלא שבועת הגלות נוגעת לו. וכתב המל"מ, שאם נאמר שדין זה - שנוגע אסור להתיר נדר ושבועה - אינו אלא לכתחילה, ואילו בדיעבד - אם התיר מותר, יש מקום לומר, שמה שגינוהו חכמים היה, משום שבדיעבד מותר, ולכן היה לו לומר "מותר לך", ויהא כבר מצב של בדיעבד, ותהיה השבועה מותרת.
בספר
בנין אריאל (סו"פ מטות) כתב על המשל"מ: "ואנא גברא קא חזינא תיובתא לא חזינא, דהא טעמא דהנוגע בדבר אינו יכול לדונו, היינו, משום דחיישינן שמא יטה את לבבו וידמה בעיניו על חייב זכאי, או להיפוך, ועל האסור מותר ועל המותר אסור, וכן בהיתר הנדר אם יש לו הנאה בהיתר זה יחשוב מחשבות ויבקש עילה להתיר את האסור מן הדין, וטעם זה לא שייך אלא במי שסומך על החכם המורה לו את הדין, ואפילו עם הנודר עצמו ת"ח, מ"מ אפשר דמורה היתר לגבי נפשיה, ונדמה לו על האסור שהוא מותר... משא"כ גבי הקב"ה, אי אפשר לומר כן, כי הוא היודע הדין לאמיתו - אם יש פתח לנדר זה להתירו, אלא שאינו יכול להתיר לעצמו על פי התורה, כמ"ש (במדבר ל, ג) 'לא יחל דברו' - 'אבל אחרים מוחלין לו' (עי' חגיגה י.), וא"כ אפילו הנוגע בדבר יכול להתיר נדרו של הקב"ה - אם רצונו ית' שיתירוהו".
הרב החיד"א בספרו
'פתח עינים' (כאן) הביא את דברי ה'בנין אריאל', וכתב לעומת דבריו, שקושיית המל"מ מובנת על פי דברי
הריב"ש בתשו' (סי' תו תסא תקיא) בטעם הדין שנוגע אינו מתיר נדר ושבועה, כי זה נחשב כנדרי עצמו, והלא שנינו (נגעים פ"ב מ"ה): "כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו", וזה אינו מחמת החשש שיטה את לבבו להתיר, אלא גזירת הכתוב היא, שנאמר "לא יחל דברו" - "הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו", לכן שפיר הקשה המשל"מ, היאך היה יכול רבב"ח להתיר שבועת הגלות - בעוד שהיה נוגע בדבר זה.
ולעיקר הקושיא כתב החיד"א, שאפשר ליישבה על פי דברי
הגליון תוס' המובא
בשיטמ"ק בסוגייתנו, שמה שאמרו החכמים שהיה לו לומר "מופר לך", אין הכוונה שיתיר שבועת הקב"ה מדיני התרת שבועה, אלא שהוא מצד ש"יש כח ביד צדיקים לבטל גזרת הקב"ה ושבועה". וכן כתב בספר
'תורת חיים' על לשון החכמים - "היה לך לומר
מופר לך" - ד"נקט לשון 'הפרה', ולא נקט לשון 'התרה', אע"ג דקיי"ל דבעל בלשון 'הפרה' וחכם בלשון 'התרה'. י"ל, דהוא ית"ש לגבי צדיק וחכם כביכול כאשה לגבי בעלה דמיא, דלהכי נקרא משה רבינו וכמה נביאים 'איש האלקים', לפי שהוא ית' גוזר גזירה והצדיק מבטלה בזכותו ותפילתו, וכמו אשה שהבעל מפר נדריה ודבריה, וכן דרשו חז"ל (מו"ק טז:) 'מושל באדם צדיק מושל יראת אלקים' (ש"ב כג, ג), 'מי מושל בי צדיק', וגבי אשה נמי כתיב (בראשית ג, טז) 'והוא ימשול בך', ולכך קאמר דהוה ליה למימר 'מופר לך'".
לאור דברים אלו, שהתרת שבועת הקב"ה הנזכרת כאן, אינה מדיני התרת נדרים, מתיישבת קו' המל"מ, כי "הצדיקים מבטלים הגזירה אף שהם נוגעים בדבר", ולאמתו של דבר - היו יכולים החכמים לבטל את שבועת הבורא גם לאחר מכן, אלא, ש"בבואו למתיבתא דרבנן לא התירו אז, דשמא בעת ההוא היה רצון ה' (כלומר, שמא בעת ששמע הבת קול היה אכן רצון הבורא ב"ה שיבטלו הצדיקים את הגזירה), ומי יודע אם ח"ו ביני וביני נעשו איזה עבירות וחליף שעתא, ועל ספק לא רצו להתיר אחרי כן, שמא יהא קטרוג לפי הזמן ההוא, ויגרום איזה גזירה ח"ו כנודע".
בדברים אלו כתב ליישב קושיא נוספת של המל"מ בזה, דהנה קיי"ל (יו"ד סי' רכח סט"ז): "צריך הנודר לבא לפני המתירין, כשיתירו לו, ואינו עושה שליח לשאול על נדרו", והנה כלפי דין זה הביא בשו"ת ריב"ש (סי' שע) בשם רבינו שמשון ז"ל, שכל שהחכם יודע שהנודר מתחרט וחפץ בהתרה, החכם מתירו גם שלא מדעת הנודר, וכתב המל"מ (הל' שבועות פ"ו ה"ד): "ומאותה הגדה דפרק הספינה דרבב"ח יש להוכיח שלא כדברי רבינו שמשון", דהלא אחרי שזכה רבב"ח לשמוע בת קול, שהקב"ה כביכול מצטער על גלות ישראל, וברצונו ית' שיהיה מי שיפר השבועה, א"כ היו יכולים להפר הנדר גם לאחמ"כ, גם כשלא נמצא רבב"ח במקום ששמע הבת קול, דהלא נתוודע שכן הוא רצון המקום, ובאופן כזה יש להתיר גם שלא בפניו.
ולהנ"ל ניחא, כי באמת כללי ההפרה שנאמרו כאן אינם אלא מחמת כוחם של צדיקים לבטל גזירת הבורא ב"ה, ואם יש לחשוש שעברה העת רצון לביטול הגזירה, לא רצו החכמים להשתמש בכוחם, כי אדרבה יתכן שהדבר יגרום איזו גזירה, ויתעורר עתה קטרוג אחר, והבן.
