גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקנ"ח, מדור "עלי הדף"
מסכת כתובות
דף עז ע"ב

מדוע לא היה חשש שקר כשענה רבי יהושע בן לוי לרשב"י שנראתה הקשת בימיו? (א)

כשהתקבל רבי יהושע בן לוי בגן עדן כאשר עלה למרום, מסופר במכילתין (עז ע"ב): "מכריז אליהו קמיה, פנו מקום לבר ליואי פנו מקום לבר ליואי, אזל אשכחיה לר' שמעון בן יוחאי, דהוה יתיב על תלת עשר תכטקי פיזא (-הלך ריב"ל ומצא את רשב"י שהיה יושב על י"ג כסאות זהב טהור), אמר ליה: את הוא בר ליואי, אמר ליה: הן, [אמר לו רשב"י:] נראתה קשת בימיך, אמר ליה: הן, [אמר לו:] אם כן אי אתה בר ליואי ("אין אתה ראוי לכרוז זה שאני שומע, שהקשת אינו אלא אות ברית שלא יחרב העולם, ואם יש צדיק גמור בדור אין צריך אות", רש"י). ולא היא ("לא נראה הקשת בימיו", רש"י), דלא הואי מידי, אלא סבר לא אחזיק טיבותא לנפשאי".

איתא בשו"ע (או"ח סי' תקסה ס"ו): "המתענה ומפרסם עצמו לאחרים להשתבח שהוא מתענה, הוא נענש על כך", וכתב ה'טורי זהב' (סק"ו): "ונראה לכאורה שאם שואלים אותו אם הוא התענה, לא ישקר לומר אינו מתענה, כן מוכח בפרק דשבת דאמר ליה רב לר' יהושע בשבת ליכול מר, אמר ליה בתענית יתיבנא...", ומאידך מקשה הט"ז מעובדא זו של ריב"ל, בזה"ל: "אבל קשה לי מדאיתא פרק המדיר דאמר רשב"י לריב"ל נראה הקשת בימיך, א"ל הן וכו', ולא היא, דלא נראה הקשת בימיו, אלא סבר לא אחזק טיבותא לנפשאי. הרי דאמר מלתא דשקרא בשביל שלא להתגאות, הכי נמי אע"פ שמתענה יוכל שפיר לומר איני מתענה". ומכריע הט"ז: "ונראה, דאם מפצירין בו לאכול, והוא אינו יכול להתנצל, יאמר שהוא מתענה, וכן הוה עובדא דר' יהושע שזכרנו, משא"כ אם יכול להתנצל בלאו הכי, אלא ששואלים אותו אם הוא מתענה יכול לומר איני מתענה, כדי שלא להחזיק טיבותא לנפשיה, והוא בכלל מותר לשנות מפני דרכי שלום, כיון דמתכוין לדבר מצוה אין השינוי פוסל בו, כנלע"ד".

גם ה'מגן אברהם' (סק"ז) עמד בזה, ודבריו מוסבים על לשון השו"ע: "המתענה ומפרסם עצמו לאחרים להשתבח שהוא מתענה, הוא נענש על כך", ומדייק המג"א: "משמע שאם שואלין אותו אם התענה מותר לומר האמת, כיון שאינו עושה להשתבח ולהתפאר, וכן משמע בגמרא דאמר ליה לטעום מר מידי, א"ל בתענית יתיבנא, א"ל לוזיף מר, א"ל בתענית חלום יתיבנא, וקשה, למה לא אמר מיד שתענית חלום הוא, כדי שלא יסבור שהיה מתענה לשם מצוה, אלא על כרחך כיון שאינו עושה להתפאר אין בכך כלום, ומכל מקום מדת חסידות הוא שיאמר שאינו מתענה, כדאיתא בב"מ דף כ"ג שאם ישאלוהו אם למד מסכתא יאמר שלא למד, פירש"י, שמדת ענוה הוא זו, וכן מצינו בריב"ל, שאמר ליה נראתה הקשת בימיך, א"ל הן, אבל אם מבקש שיאכל עמו רשאי לומר שמתענה...". נמצא מדבריו שישנם ג' חלוקות בדבר, כי באם אין כוונתו להשתבח מותר לומר האמת, ובכל זאת, ממדת חסידות יאמר אפילו שקר, ובאם מבקשים ממנו לאכול, וא"א לו להשתמט אז רשאי לומר האמת שמתענה.

ובעיקר הקושיא מריב"ל מצינו תירוצים נוספים: בספר 'הפלאה' כתב, שמה ששאל אותו רשב"י "נראתה קשת בימיך", אינו מתפרש כפשוטו, כי באמת ידע רשב"י שלא נראתה הקשת במשך ימי חיי רבי יהושע בן לוי, וכוונת שאלתו היתה: "אם אתה, מצד מעשיך, ראוי להיות נראה הקשת בימיך", כלומר, האם הסיבה שלא נראתה הקשת היא בגין גודל צדקותיך, או בגלל זכות צדיק אחר. "ובזה אתי שפיר דהשיב 'הן', רצונו לומר, מצדו היה ראוי שיראה, ומה שלא נראה הוא מחמת צדיק אחר, שלא רצה להחזיק טובה לעצמו. ומתורץ מה שנתקשה הטו"ז - דאיך אמר שקר ח"ו, אבל לפי מה שכתבתי אתי שפיר", כי לא הוציא דבר שקר כלל מפיו, ואכן הודה שלא נראתה הקשת מימיו, ומה שאמר שהוא בזכות צדיק אחר, כן החזיק בעצמו באמת, כי מרוב ענותנותו לא ידע כלל בזכיותיו, ושפיר ענה - לפי האמת שלו - "הן", שלא בזכותו היה הדבר. כיו"ב תירץ גם ה'ישועות יעקב' בחיבורו על השו"ע (סי' תקסה סק"א).

עוד יתכן לתרץ לפי ביאור ה'כלי יקר' על הפסוק (בפר' נח ט, יד) "והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת על הארץ" - במהות הענין שלא נראתה הקשת בימי רשב"י וריב"ל, "לפי שאמרו שבימי החסידים האלו לא נראה הקשת, ולא אמרו שלא היה קשת כלל, אלא ודאי היה קשת, ולא נראה, לפי שהבריות לא היו חוקרים אחריו, ולא השתדלו לראותו, על כן לא נראה, כי כל דור ודור שהיו יראים מן הפורעניות מרעת יושבי בה, כי סר צלם, ולא היו בדור צדיקים שיגינו עליהם, באותן דורות תלו עיניהם באות הקשת והיו מסתכלין אחריו... ותמיד היו עיניהם נשואות אל אות זה לבטוח על האות שלא יביא פורענות לעולם. אבל החסידים הללו רשב"י וריב"ל שהיו מגינים על בני דורם, עד שכל הבריות היו סמוכים על כחם של זקנים אלו, שזכותם יעמוד להם להגין בעדם, על כן לא היו צריכין להסתכל אחר הקשת, כי היו בטוחים שלא ישתנה עליהם הברית אשר כרת ה' לכל בשר אחר המבול'.

ולפי זה כשענה ריב"ל: "הן", לא היה דבר שקר בפיו, כי מאחר שריב"ל לא החזיק טיבותא לנפשיה, לא עלה בדעתו כלל שאנשי הדור סומכים על צדקתו וזכותו, ולא שינה שום דבר בלשונו, כי לפי דעתו והשקפתו - דבר אמת היה בפיו, והגם שלאמתו של דבר בני הדור סמוכים היו על כוחו וצדקתו, הרי לפי ענותנותו לא עלה בדעתו שכן הדבר.

תירוץ נוסף כתב ה'ישועות יעקב' (שם): "שבאמת בעת שנולד ריב"ל עד עת שהגיע לכלל מקיים מצות ה' וגדול בתורה, בעת ההוא עדיין לא הגין זכותו על בני דורו, והיה נראה הקשת, אלא, שאחר זה בעת שכבר נתגדל והיה מסגל הרבה תורה ומעשים טובים, וכששאלו אותו 'נראתה קשת מימיך', אמר לו הן, שבימיו נראה הקשת. וזה ברור", וכ"כ ה'בן יהוידע' (כאן): "נראה דהוא לא הוציא שקר ח"ו מפיו, דאע"ג דרשב"י שאלו על זמן היותו גדול, הוא כיון בתשובתו על זמן שהיה קטן בשנים".

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקנ"ט, מדור "עלי הדף"
מסכת כתובות
דף עז ע"ב

מדוע לא היה חשש שקר כשענה רבי יהושע בן לוי לרשב"י שנראתה הקשת בימיו? (ב)

נמשיך לדון בדברי רבי יהושע בן לוי שענה לרשב"י, שנראתה הקשת בימיו, הלא "מדבר שקר תרחק" כתיב, והיאך אם כן הוציא מפיו דבר שאינו נכון - כדאיתא בגמרא (עז ע"ב): "ולא היא, דלא הואי מידי, אלא סבר לא אחזיק טיבותא לנפשאי" – ונפתח בדברי הרבי ר' יהונתן אייבשיץ זי"ע בספרו 'יערות דבש' (ח"א דרוש יב), בהם מבאר שיש שני מיני קשת ומהותם, ואלו דבריו: "אבל הענין, כבר תמהו כל בעלי טבעים על זכירת ברית הנאמר בקשת, כי הוא דבר מטבע כאשר תזרח השמש מול עבים עכורים מלאים קטורי מים, כאשר הנסיון מורה בשומך נגד קוי השמש צלוחית מלא מים. אבל בזוהר יש, כי יש תרי קשת. משונים בגוונים הוא טבעי, אבל מה שיש בו מראה תכלת לגמרי, הוא הקשת הנרצה להזכרת ברית, כי תכלת מלשון כליה רח"ל, תכלת מורה כי נתחייבו ח"ו כליון, ויש להם תכלית טוב בזכירת ברית, לכך רשב"י ששאלו 'נראה קשת בימיך', כוונתו על קשת ממין השני, שהוא אינו טבעי כלל כנ"ל, וריב"ל השיב סתם נראה, היינו כוונתו לקשת הטבע, והא דלא אמר ליה בפירוש שקשת זו ראה, היינו דלא לאחזוקי טיבותא לנפשיה, אבל מכל מקום לא כיזב מילתא, כי באמת נראה קשת הטבעי".

ביסוד זה מבאר את קינת דוד המלך ע"ה בפטירת שאול המלך ויונתן בנו, כדכתיב (ש"ב א, יז): "ויקנן דוד את הקינה הזאת על שאול ועל יהונתן בנו. ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר", כי "לפי זה צריך לימוד והבחנה להבחין, בין ראיית קשת אם הוא טבעי, או קשת הזכרת ברית, כי אז יש לנו לעורר בתשובה, כי לכך בא האות לחזור בתשובה ולחדול מרע, ואלקים עשהו שייראו מלפניו, והנה כל זמן דצדיק בעולם, ודאי לא נראתה קשת רק ממין הטבע, ואין צריך לימוד והבחנה, וזהו מאמר דוד, כל זמן ששאול ויהונתן צדיקי עולם קיימים, ודאי לא נראתה קשת ממין השני, ואין צריך לימוד להבין בין קשת לקשת, אבל במותם, א"כ צריך לימוד 'ללמד בני יהודה קשת', להבחין בין קשת לקשת...", ועי"ש עוד.

מקור הדבר שישנם שני סוגי קשת, מצינו כבר ב'ספורנו' בפרשת נח בפסוק (בראשית ט, ג) "את קשתי נתתי בענן", יעו"ש. ויתכן גם שיש בכך נפק"מ בהלכה, כמו שכתב ה'בן איש חי' (שנה א' פר' עקב אות יז): "ולפי דברי הגאון מהר"י ז"ל ביערות דבש, דיש תרי גווני קשת, אם כן צריך לברך בלי שם ומלכות, דאין אתנו יודע (-שהרי ברכת הקשת נתקנה על הקשת שהוא אות ברית, ואין אנו יודעים להבחין ביניהן), מיהו אין דבריו הנזכרים האמורים בדרך דרש - כדאי לעקור מנהג ישראל לברך בשם ומלכות, ובפרט כי כל גדולי הפוסקים סתמו מלייהו בזה, מיהו הרוצה להתחסד, לברך בלי שם ומלכות, ויהרהר שם ומלכות בלבו, אין מזניחין אותו" (עי' כף החיים או"ח סי' רכט סק"ד).

תירוץ נוסף בזה מצינו ב'אליה רבה' (או"ח סי' תקסה סק"ח): "ולעניות דעתי אפשר לחלק במעשה דר' יהושע בן לוי לא הוי שקר כל כך, דאפשר שנראתה הקשת שלא במקום ריב"ל, והוא לא ידע". רבינו החיד"א בספריו מביא צד כזה אך במסקנא שוללו, ונביא את דבריו ב'פתח עינים' (כאן): "והנה מסוגיא זו הבאתי ראיה בעניותי לסברת מ"ד דתלמיד חכם יכול לשקר לברוח מן הכבוד, שהרי ריב"ל בגן עדן אמרו בש"ס, דאמר דנראת הקשת בימיו, ולא היה אמת, אלא שלא להחזיק טובה".

וממשיך וכותב: "ועתה נראה, דאפשר לומר דמה שריב"ל אמר לא היה שקר, והוא דמשמע מהזהר הקדוש פר' ויחי דף רכ"ה, דבימי רשב"י היה נראה הקשת בבבל, וכפי זה מוכרח דמה שלא נראה הקשה לכבוד הצדיק הוא במחוז שלו, אמנם במחוז רחוק הוא נראה, ואם כן ריב"ל אמר אמת שנראה הקשת בימיו, והוא במקום רחוק, והאמת שלא נראה במקומו, שבזה הוא הקפידא, כן נראה לפום ריהטא, ודוק". [דבריו מוסבים על דברי הזוהר הק' בפרשת ויחי (רכד: ואילך): "אמר רבי שמעון, כד אנא בין חברייא דבבל, מתכנשי גבאי ואולפי מילי באיתגלייא...", ובהמשך אמר רבי שמעון עליהם: "אבל לזכותא דאיננא להו, הואיל ומסתפי, דהא אוירא קדישא ורוחא קדישא אתעדי מנייהו, וינקי מאוירא ורוחא דרשותא אחרא, ולא עוד אלא דקשת אתחזי עלייהו, ולאו אינון כדאי למחמי סבר אנפוי דאליהו כל שכן סבר אנפין אחרנין, אבל דא מהניא להו דאנא שכיח בעלמא, ואנא סימנא בעלמא, דהא בחיי לא יתיב עלמא בצערא, ולא אתדן בדינא דלעילא, בתראי לא יקום דרא כדרא דא", מפורש הדבר, שעל בני בבל נתראה הקשת גם בימיו של רשב"י, וכיוצא בזה הסיק גם כלפי ריב"ל].

אבל בהמשך הסיק אחרת, וז"ל: "ושבתי וראה דמה שכתבתי בעניותי מכח דברי הזוהר, שלא נראה הקשת בימי רשב"י, היינו בארץ ישראל ובאקלים שלו, אך בבבל שהוא רחוק - נראה, דחיק ואתי מרחיק, ומה גם לשון רז"ל בבראשית רבה (לה, ב) ''ויאמר אליהם זאת אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם וגו' לדורות עולם' (בראשית ט, יב) 'אמר רבי יודן 'לדרת' כתיב, פרט לשני דורות, לדורו של חזקיהו ולדורו של אנשי כנסת הגדולה, רבי חזקיה מוציא דורן של אנשי כנסת הגדולה ומביא דורו של רשב"י', ומשמע דבדור רשב"י לא נראה כלל בשום מקום תחת השמים, ומשום הכי 'לדרת' חסר, ולכן היותר נראה, דמה שאמר רשב"י בזוהר הנזכר על בני בבל 'ואתחזי קשת עלייהו', הכונה, דמצד עצמם ראוי היה שקשת יתחזי עלייהו, אך לפי האמת לא נראת הקשת בעבור רשב"י, והיינו דמסיים שם בזוהר 'דאהני להו מאי דשכיח הוא בעלמא והוא סימנא בעלמא', אות הוא בצבא, ואין צריך לאות קשת..." (ע"ע בדבריו ב'מראית העין' כאן; 'ניצוצי אורות' על הזוהר שם; 'ככר לאדן' קלה, א).