סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 923
"בשעת פטירתו של רבי אמר לבני אני צריך וכו'"
כתובות קג ע"א
עיין בעץ יוסף שכתב שרבי יהודה הנשיא [רבי] היה נשמתו של יעקב אבינו. הנשי"א נוטריקון ה'וא נ'שמתו ש'ל י'עקב א'בינו, ע"כ. והנה בזה מבואר מה שרבי יהודה הנשיא כתב את המשנה שהרי יעקב אבינו היה עמוד התורה של כלל ישראל, ורבי ג"כ עמוד התורה שבע"פ. יעקב אבינו לא מת ורבי ג"כ לא מת. יעקב השתחווה לעשיו, וגם אצל רבי מצינו [במדרש פר' וישלח] שכתב לאנטונינוס מכתב, וכתב לו 'מעבדך יהודה לאדוני אנטונינוס', ושאלוהו תלמידיו של רבי הרי אתה יותר מכובד וחשוב ממנו, אמר להם ומה אעשה שסבא שלי השתחוה לסבא שלו שהרי רבי בא מיעקב ואנטונינוס מעשיו. יעקב קרא לבניו לפני מותו וצוה אותם, וגם רבי קרא לבניו לפני מותו וצוה אותם. בניו של יעקב יוסף ובנימין לא גדלו ע"י אמם אלא ע"י בלהה אשת יעקב, וגם בניו של רבי גדלו ע"י אשתו ולא ע"י אמם[שנפטרה]. אצל יעקב מצינו שראובן לא נהג מספיק כבוד באשת אביו היא בלהה ובלבל יצועי אביו, ורבי צוה על בניו שיזהרו בכבוד אשתו אע"פ שהיא לא אמם. רבי היה בסכנה של מות מפני השלטון הרומי על שנימול, וגם יעקב היה בסכנת מות משנאת עשיו. רבי היה נקרא רבנו הקדוש משום שלא הכניס ידיו למטה מאבנטו [מטבורו], וגם יעקב אבינו לא ראה קרי מימיו. אצל יעקב [באהל] היה ענן קשור ונר דולק מע"ש לע"ש וברכה בעיסה, כלומר דוגמת משכן, וכן אצל רבי נר דולק ומיטה מוצעת ושולחן ערוך. והנה כשרבקה אמנו היתה מעוברת בתאומים נאמר עליה [בראשית כה, כג] "שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו וגו' ", ודרשינן [ע"ז י"א א'] "אלו רבי ואנטונינוס", כלומר דיעקב ועשיו הם רבי ואנטונינוס, והבן כי קצרתי.
(האר עינינו)
"כל בי שמשי הוה אתי לביתיה"
כתובות קג ע"א
תימה, מדוע רבי היה בא לביתו, ואע"פ שנתנו לו רשות, מ"מ צריך טעם למה עשה כן. והרי ודאי שעדיף להיות בארצות החיים – במתיבתא דרקיעא, מאשר בזה העולם השפל, וגם לא ראינו אצל צדיקים אחרים שעשו כן. ודוחק לומר שרבי הוא היחידי שניתן לו לבוא לביתו, ועכ"פ הדבר צריך ביאור. ובפשוטו היה מקום לבאר עפ"י דברי הספר חסידים שהביא רעק"א בגליון הש"ס שכתב וז"ל שהיה נראה בבגדי חמודות שהיה לובש לכבוד שבת ופוטר את הרבים בקידוש היום ולא כשאר מתים שהם חופשיים ממצוות כי צדיקים חיים ופוטרים בקידוש, ע"כ. ויוצא לפי דבריו שרבי היה באפשרותו לקיים מצוות למרות שהיה זה לאחר מותו, וא"כ מבואר היטב למה בא לביתו שהרי אמרו [אבות פ"ד מי"ז] "יפה שעה אחת של תורה ומצוות בעוה"ז יותר מכל חיי העולם הבא".
ועי"ל דשמא בגלל שרבי היה מאד מכיר טובה לאשתו על שגידלה את בניו שהיו מאשה אחרת, לכן לא רצה להשאירה לבד באלמנותה ובא לפוקדה מע"ש לע"ש וכמ"ש [כתובות ס"ד ב'] "ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת", ובכך היה גומל לה חסד ומכיר לה טובה. ואמנם ראה ראינו מהנהגת רבי שאין לעשות מצוות ע"ח השני, וברגע שהיה חשש שבגלל הנהגתו זו לבוא לביתו בע"ש יבואו להוציא לעז על דורות ראשונים מיד חדל ממנהגו זה.
(האר עינינו)
"כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי העוה"ב"
כתובות קג ע"ב
הקשו התוס', "תימה והלא כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". ולא הבנתי קושייתם, דודאי מי שיש לו חלק לעוה"ב מצד עצמו לא זקוק להלווייתו של רבי, ועל כרחך דהבת קול מתייחסת לאותם אנשים שאין להם חלק לעוה"ב מצד עצמם, כגון המלבין פני חברו ברבים או בעלי לה"ר וכיו"ב [עיין בשע"ת לר"י בשער שלישי במדרגה העשירית], והם יקבלו חלק לעוה"ב בזכות זה שהיו בהלווייתו של רבי. ואולי התוס' מיאנו בתירוץ זה משום שסוברים שבכהאי גוונא באמת לא יועיל להם מה שהיו בהלויה, וכל מה שיכולה לתת להם זכות זו הוא דוקא באופן שהם צריכים לסבול יסורים למרק את עוונותיהם לפני שמגיעים לעוה"ב וכמו שתירצו, עיין עליו.
(האר עינינו)
