הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הלכה כרבי יוחנן נגד רבי?
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
כתובות סט ע"א
אלא מאי פרנסה אינה כתנאי כתובה?
לכדתניא: האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו - אין שומעין לו, אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו - שומעין לו, שהפרנסה אינה כתנאי כתובה.
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סט עמוד א
תלה ליה רב לרבי ביני חטי: האחין ששיעבדו, מהו?
הוה יתיב ר' חייא קמיה, אמר ליה: מכרו או משכנו?
אמר ליה: מאי נפקא מינה? בין מכרו בין שמשכנו, מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות.
ורב, אי מכרו קמיבעיא ליה, נכתוב ליה מכרו!
אי משכנו קא מיבעיא ליה, נכתוב ליה משכנו!
רב תרוייהו קמבעיא ליה, וסבר: אי כתיבנא ליה מכרו, הא ניחא אי שלח לי דמוציאין - כל שכן משכנו, אי שלח לי אין מוציאין -
אכתי משכנו קמיבעיא לי;
אי כתיבנא ליה משכנו, אי שלח לי דאין מוציאין - כל שכן מכרו, אי שלח לי מוציאין - אכתי מכרו קא מיבעיא לי, אכתוב ליה שיעבדו, דמשמע הכי ומשמע הכי.
ורבי יוחנן אמר: אחד זה ואחד זה אין מוציאין.
איבעיא להו:
לרבי יוחנן לא שמיע ליה הא דרבי, ואי שמיע ליה הוה מקבל ליה, \
או דלמא שמיע ליה ולא מקבל ליה?
ת"ש, דאתמר: מי שמת והניח שתי בנות ובן, וקדמה הראשונה ונטלה עישור נכסים, ולא הספיקה שניה לגבות עד שמת הבן, אמר ר' יוחנן: שניה ויתרה;
אמר ר' חנינא, גדולה מזו אמרו: מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות, ואת אמרת: שניה ויתרה;
ואם איתא, נימא ליה: מאן אמרה?
ודלמא לעולם לא שמיע ליה, וכי שמיע ליה קביל,
ושאני התם, דאיכא רווח ביתא.
מבנה הסוגיה:
1.
ההבדל בין מזונות הבנות לנדוניה:
אלא מאי פרנסה אינה כתנאי כתובה?
לכדתניא: האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו - אין שומעין לו, אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו - שומעין לו, שהפרנסה אינה כתנאי כתובה.
כלומר, אדם מחוייב מכח "תנאי בית דין" במזונות בנותיו, אבל הוא אינו מחוייב בפרנסתן [מתן נדוניה]!
1.1
וכך פוסק הרמב"ם על פי סוגייתנו:
רמב"ם הלכות אישות פרק יט הלכה יג:
מי שצוה בשעת מיתתו לעקור אחד מתנאי כתובה, כגון שאמר אל יזונו בנותיו מנכסיו, או אל תזון אלמנתו מנכסיו, או אל יירשו בניו כתובת אמן, אין שומעין לו...
רמב"ם הלכות אישות פרק כ הלכה י:
מי שצוה בשעת מיתה אל תפרנסו בנותי מנכסי שומעים לו, שאין זה ו מתנאי כתובה.
הגהות מיימוניות הלכות אישות פרק כ הלכה י
[ו] אמר רב הונא אמר רב פרנסה אינה כתנאי כתובה:
2.
תלה ליה רב לרבי ביני חטי: האחין ששיעבדו, מהו?
"רב" שלח שאלה ל"רבי". הפרשנים דנים מדוע הוא שלח באופן כל כך מיוחד - "ביני חוטי".
2.1
לפי רש"י: "רב" שיבץ את שאלתו בין השיטין - בין העמודים שהיו כבר כתובים באגרת שלומים [כלומר דברי חולין] ולא היו בהם עניינים הלכתיים. יש אומרים שאת שאלתו ההלכתית "רב" כתב באופן מיוחד מכיוון שהכלל הוא שדברים שבע"פ אי אתה רשאי לכותבם.
2.2
אבל לפי זה, מדוע דווקא את שאלתו זו הוא כתב כך, ולא מצינו דבר דומה במקום אחר בש"ס.
2.3
ונראה לחדש ["חידוש"]: את השאלה בסוגייתנו "רב" שלח בהיותו צעיר, ולפני ש"רבי" קבע שמותר לכתוב תורה שבעל פה [משנה] מפני "עת לעשות לה'".
2.4
ואולי "רב" היה צעיר מדי וכתב את שאלתו בצניעות רבה [באופן "נסתר"] מפאת כבוד רבו - "רבי", ורק אחרי ששלח לו אגרת שלומים!
3.
תוספות מסכת כתובות דף סט עמוד א:
תלה ליה רב לרבי ביני חטי - פירש ר"ח שאלות הרבה שאלו והיו אגרות תפורות זו לזו ובין אותם תפירות כתב שאלה זו ובקונטרס פי' בין השיטין וכן אמר בירושלמי בהנזקין תלי לי ביני שיטיא.
לפי תוס' מדובר באגרת ש"רב" שלח בה הרבה שאלות ושאלה זו שבסוגייתנו נכתבה בשוליים כ"תוספת". אולי דברי רש"י ותוס' באים ללמדנו מדוע החכמים התלבטו מה היתה כוונת "רב" בשאלתו, כי לא היה לו מקום לכתוב אותה בפירוט.
3.1
נראה שעדיין נראה "מוזר"! [אולי "רב" רומז שחולק על "רבי" בדף הקודם]
4.
הוה יתיב ר' חייא קמיה, אמר ליה: מכרו או משכנו?
רבי חייא התלבט בפני "רבי" מה היתה כוונת "רב".
[יחס מוזר של "רב ותלמיד". הרב מתלבט כיצד לפרש את דברי תלמידו. ולא רק הרב - רבי חייא - אלא אף רבו של הרב - "רבי" משתתף בדיון]
אמר ליה: מאי נפקא מינה? בין מכרו בין שמשכנו, מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות.
5.
ורב, אי מכרו קמיבעיא ליה, נכתוב ליה מכרו!
אי משכנו קא מיבעיא ליה, נכתוב ליה משכנו!
6.
רב תרוייהו קמבעיא ליה, וסבר: אי כתיבנא ליה מכרו, הא ניחא אי שלח לי דמוציאין - כל שכן משכנו, אי שלח לי אין מוציאין -
אכתי משכנו קמיבעיא לי;
אי כתיבנא ליה משכנו, אי שלח לי דאין מוציאין - כל שכן מכרו, אי שלח לי מוציאין - אכתי מכרו קא מיבעיא לי, אכתוב ליה שיעבדו, דמשמע הכי ומשמע הכי.
7.
רבי יוחנן חולק:
ורבי יוחנן אמר: אחד זה ואחד זה אין מוציאין.
8.
דנה הגמרא בשאלה כיצד "רבי יוחנן" חולק על "רבי ["ורבי חייא?]:
איבעיא להו:
לרבי יוחנן לא שמיע ליה הא דרבי, ואי שמיע ליה הוה מקבל ליה,
האם רבי יוחנן פסק לפי סברתו כי לא שמע את דינו של "רבי", אבל אם היה שומע את דיו של "רבי" הוא לא היה חולק עליו.
9.
או:
או דלמא שמיע ליה ולא מקבל ליה?
רבי יוחנן חולק על "רבי" אפילו אם היה שומע את דעתו של "רבי" [ו"רבי חייא"]!!!
10.
"תא שמע" דאתמר. כלומר, מובאת הוכחה ממחלוקת אמוראים:
ת"ש, דאתמר: מי שמת והניח שתי בנות ובן, וקדמה הראשונה ונטלה עישור נכסים, ולא הספיקה שניה לגבות עד שמת הבן, אמר ר' יוחנן: שניה ויתרה;
אמר ר' חנינא, גדולה מזו אמרו: מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות, ואת אמרת: שניה ויתרה;
ואם איתא, נימא ליה: מאן אמרה?
ממקור זה משמע שרבי יוחנן כן שמע את דינו של רבי.
11.
דוחה הגמרא:
ודלמא לעולם לא שמיע ליה, וכי שמיע ליה קביל,
ושאני התם, דאיכא רווח ביתא.
אין קשר לדין של רבי יוחנן בסעיף 10, ויתכן שבאמת רבי יוחנן לא שמע את דינו של "רבי", ואם היה שומע היה מקבל את דעת "רבי"!!!
12.
סיום הדיון בדין האחרון שבסעיף 10.
אמר ליה רב יימר לרב אשי:
אלא מעתה, אשכחה מציאה בעלמא, דאיכא רווח ביתא, הכי נמי דלא יהבינן לה עישור נכסים?
אמר ליה: אנא רווח ביתא מהני נכסי קאמינא.
13.
מסוגייתנו משמע שרבי יוחנן היה "גדול".
ונראה שאפילו הוא היה גדול מ"רב" - לפי סוגייתנו - ש"רב" "רק" שאל את "רבי" ורבי יוחנן קבע ואפילו חלק [אולי] על "רבי"!
14.
ראה "במתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים קסד-קסה:
שו"ת מהרי"ק סימן צד:
א.
דיון עקרוני בסמכות של חכמים מאוחרים כלפי חכמים קדומים יותר - ואודות ספרים "חדשים" מכתבי יד עתיקים:
ב.
יש הבחנה בין דברים שנדפסו באופן "רשמי" [ושהתקבלו על חכמי הדורות - משנה/תוספתא/ גמרא/רמב"ם/שו"ע] לבין דברים שבעל פה - "מימרא" - בדורות שונים. בסוגייתנו דברי "רבי חייא" ודברי "רבי" מוסבים ב"מימרא", דבריהם לא שובצו במשנה או בברייתא.
הערה: אמורא - ובעיקר רבי יוחנן - רשאי לחלוק על תנא - אפילו על "רבי" - כשדבריו הובאו כמימרא.
הערה: המיוחד בביטוי "רב תנא הוא ופליג" שהוא רשאי לחלוק על דברי תנא במשנה ובברייתא ולא רק על מימרא של תנא.
ג.
הדיון הוא האם לדברי חכם שלא הודפסו יש תוקף כמו לדבריו שכן הודפסו. נראה שלא קשור ל"הדפסה" במובן הטכני, אלא עד כמה דבריו היו מפורסמים, ידועים ומקובלים בתקופתו ואחרי תקופתו.
ד.
מושג נוסף שקשור לסעיפים א-ג הוא "הלכה כבתראי".
14.1
אמת הוא כי כאשר ימצאו דברי הגאונים הקדמונים כתובים על ספר ידוע ומפורסם והפוסקים אחרונים יפסקו בהפך דבריהם בהא ודאי מודינא לך דיש להלוך אחרי הפוסקי' האחרונים דודאי פשיטא הוא שגם הם ידעו דברי הגאונים הראשונים ואפילו הכי לא קבלו דבריהם
ודאי צ"ל דטעמא חזו לחלוק על הראשונים
ואנו בעניותינו אין לנו להכריע כדברי הראשונים אלא אחרי הפוסקים האחרונים יש לנו לפסוק דהא הוי ידעי במילי דקמאי טפי מינן ולא חזו בהן טעמא.
הוא מדבר על חכמי הדורות ומבדיל בין "גאונים ראשונים" ל"גאונים אחרונים". הלכה תמיד כגאונים אחרונים כי הם הכירו את דברי הקדמונים וחלקו עליהם, ולכן הלכה כמותם [="הלכה כבתראי"].
14.2
הוא מוסיף משפט: "דהא הוי ידעי במילי דקמאי טפי מינן ולא חזו בהן טעמא", כלומר. ההנחה היא שהאחרונים הבינו טוב יותר את הראשונים והחליטו לחלוק עליהם.
כנראה שכוונתו היא, שבדורות יותר מאוחרים לא ניתן לומר שמחליטים לקבל דווקא את הדעה של הראשונים בגלל גדולתם ובלי להתייחס לדברי האחרונים. וכל זה יכול להתקבל רק אם האחרונים הכירו את דברי הראשונים ובכל זאת חלקו עליהם.
14.3
הערה חוזרת: תלוי על איזה דור מדובר, האם ביחס בין אמוראים לתנאים; בין אמוראים אחרונים לאמוראים ראשונים; בין סבוראים לאמוראים, וכן הלאה...
14.4
המשך דבריו:
וכן כתב רב אלפס בסוף מסכת ערובין וז"ל ואנן לא סבירא לן הכי דכיון דסוגי' דגמרא דילן להיתרא לא איכפת לן במאי דאסרי בגמרא דבני מערב' דעל גמרא דילן סמכינן דבתרא הוא ואינהי /ואינהו/ הוו בקיאי בגמרא דבני מערבא טפי מינן ואי לאו דקים להו דהאי מימרא דבני מערבא לאו דסמכא הוא לא קא שרו ליה אינהו עכ"ל. הרי שתלה הגאון טעמא דהילכתא כבתראי משום דאי לאו דקים להו דמילתא דקמאי לאו דסמכא הוא לא הוו פליגי
הוא מביא הוכחה מדברי הרי"ף שמסביר מדוע יש לפסוק לפי התלמוד הבבלי נגד התלמוד הירושלמי - כי חכמי הבבלי הכירו את הירושלמי והחליטו לחלוק עליו!!! וזו המשמעות של "הלכה כבתראי" כי חכמי ה"בתראי" [החכמים היותר מאוחרים] החליטו לחלוק על הקדמונים מהם!
לפי הנ"ל יוצא שלכלל "הלכה כבתראי" יש מיגבלה. הכלל לא תקף אם החכמים שהם "בתראי" לא הכירו את דברי החכמים שחיו לפניהם.
14.5
ולפי הנלע"ד דדוקא היכא שדברי הראשונים כתובים על ספר ידוע ומפורסם אבל מה שנמצא כתוב בתשובת גאון אחד ולא עלה זכרונו על ספר ידוע אפילו אם ימצא פוסק אחרון שיפסוק בהפך מהגאון הקודם לו איכא למימר דילמא לא שמיע ליה לאותו פוסק האחרון ואי שמע הוה הדר ביה.
הוא מסביר שכל דבריו לעיל נכונים רק כשדברי החכם הקדמון "היו "כתובים על ספר ידוע ומפורסם" [כמו התלמוד הירושלמי - סעיף 14.4]. אבל אם החכם המאוחר חולק על חכם קדמון שיתכן שלא הכיר את דבריו אין תקף הכלל של "הלכה כבתראי" כי יתכן שאם החכם המאוחר היה מכיר את דברי הקדמון היה משתכנע וחוזר בו.
14.6
הערה: הוא מדגיש "ספר כתוב" ומה במקרה שדברי הקדמון ידועים בדברים שבעל פה? כנראה שהוא בכוונה מדגיש את העניין של "ספר ידוע ומפורסם" כי במקרה כזה החכם המאוחר יכול לדון היטב בדברי החכם הקדמון ולבדוק כיצד חכמים נוספים התייחסו לדבריו.
14.7
והוא מביא הוכחה מסוגייתנו - מסכת כתובות דף סט:
ויש להביא ראיה על זה מהא דגרסינן בכתובות פרק מציאות האשה (דף סט) תלה ליה רב לר' ביני חטי האחים ששעבדו מהו כולי. עד בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה וכו'. עד ור' יוחנן אומר אחד זה ואחד זה אין מוציאין. איבעיא להו לרבי יוחנן לא שמיע ליה הא דרבי ואי שמיע ליה הוה מקבלה או דלמא מישמע שמיע ליה ולא קבלה כו' ושקיל וטרי למפשט דשמיע ליה ודחי לה וכתב רב האי גאון בת"ש
וז"ל עכשיו באנו לחקור דברי רבי יוחנן שהוא בתראה מימר אמרינן ששמע דברי רבי מוציאין לפרנסה וראה בהם קושיא ודחם וכיון שדחם רבי יוחנן שהוא בתראה לא עבדינן כר' או דלמא לא שמע אותם שאלו שמעו לא היה חולק עליו. ת"ש וכו'. עד נמצא דלא אפשיט אי שמיע ליה אי לא שמיע ליה הלכך מספיקא לא מחזקינן פלוגתא בין רבי ובין רבי יוחנן עכ"ל.
רב האי גאון מכנה את רבי יוחנן כ"בתראי" כלפי "רבי" [ו"רבי חייא"?]!
14.8
הרי לך בהדיא שכתב רב האי גאון ז"ל דאין להחזיק פלוגתא וא"כ אית לן למימר דלא שמיע ליה רבי יוחנן דברי ר' ואי הוה שמיע ליה לא הוה חולק עליו.
מוכח מסוגייתנו שאם רבי יוחנן היה מכיר את דברי "רבי" יתכן שהיה חוזר בו. ומסקנה זו – שהיה חוזר בו אם שמע את דברי החכם המוקדם - עדיפה [כשיש ספק אם מבחינה עובדתית החכם המאוחר שמע את דברי החכם המוקדם]
14.9
וע"כ היינו טעמא דכיון דלא מצינו בשום ברייתא או מימרא משמיה דר' דלימא הכי דמוציאין לפרנסה וכו' אלא שהשיב כך בתשובה שאלה לרב דתלא ליה ביני חטי וכו'. מש"ה איכא לספוקי דילמא לא שמיע ליה לרבי יוחנן ומש"ה פוסק רב האי דאין לנו להחזיק מחלוקת
הדיון בסוגייתנו הוא דווקא בגלל שדברי "רבי" מוזכרים בסיפור ולא מוזכרים במשנה או בברייתא! ולכן רבי יוחנן אולי לא קיבל את דברי "רבי".
15.
אבל אי הוה מתניתן בברייתא משמיה דר' או אמר אחד מתלמידיו משמו מסתמא ה"א דשמיע ליה לרבי יוחנן ואפ"ה לא קבלה והוה פסקינן כוותיה דרבי יוחנן שהרי היו בקיאי' בכל הברייתות והשמועות שאומר רב מפי רב ומש"ה כתבו הגאונים דהלכתא כבתראי ולא אמרינן דלא שמיע להו דאי שמיע להו מילי דקמאי דהוו הדרא בהו.
אם דברי "רבי" היו כתובים במשנה או בברייתא, או שנאמרה על ידי אחד מתלמידיו ורבי יוחנן היה חולק עליו הרי שהלכה תהיה כרבי יוחנן נגד "רבי" כי הוא "בתראי". [כי ודאי לרבי יוחנן היתה סיבה טובה לחלוק]
15.1
אבל במה שלא נמצא כ"א בתשובת שאלה כי ההוא דתלה ליה רב ביני חיטי וכו'. לההוא הוא דאיכא לספוקי דילמא לא שמיע ליה והיינו דבעי תלמודא הך בעי דדילמא לא שמיע ליה כולי הכא. ולא בעי בכמה מקומות בתלמוד שהאחרונים חולקים על הראשונים אלא היינו טעמא כדפירש'...
ובסוגייתנו [סיפור "מעשה"], שדברי "רבי" נאמרו רק כתשובה לשאלת "רב" יתכן שרבי יוחנן לא שמע ולא הכיר את דברי "רבי", ואולי אם היה שומע היה מקבל את דעת "רבי".
16.
משמע מדבריו שאמורא - רבי יוחנן - רשאי לחלוק על תנא - "רבי" [ו"רבי חייא"].
17.
יש על כך דיון ארוך בפרשנים!
18.
יש דיון ארוך בפרשנים גם לעניין ספרים שנכתבו מכתבי יד עתיקים האם ניתן בעזרתם לחלוק על פרשנים/פוסקים מאוחרים מכיוון שהמאוחרים לא הכירו את הקדמונים.
19.
אחרי כל הדיונים נראה לחדש ["חידוש"]: הרבה דברי הלכה מובאים בש"ס בצורה של "סיפורים" כנראה בגלל הדברים לעיל: דברים שלא נכתבו בצורה "רשמית" ניתן לחלוק עליהם, ואפילו "קטן" [=חכם מאוחר] רשאי לחלוק על "גדול" =[חכם מוקדם]. אבל לא בהכרח הלכה תהיה כ"קטן" [מדין "הלכה כבתראי"] כי אולי אם הדברים היו "על ספר..." היה חוזר בו.
