שיראי למה לך?
כתובות סה ע"א
"דביתהו דרב יוסף בריה דרב מנשיא מדויל אתאי לקמיה דרב יוסף, אמרה ליה: פסוק לי מזוני, פסק לה. פסוק לי חמרא, פסק לה. פסוק לי שיראי, אמר לה: שיראי למה? אמרה ליה: לך ולחברך ולחברורך".
כתב הריטב"א:
"אמרה ליה לך ולחברך ולחברורך. יש שפירשו כדי שתשא חן בעיני האנשים ויקפצו עליה לישא אותה, יש מקשים על זה דאם כן הוה ליה למימר דלית לה מזוני דהא רב יוסף הוא דאמר בפרק דלעיל כחלה ופרכסה אין לה מזונות, ואע"ג דתלמודא מחא ליה אמוחא, איהו גופיה לא חזינן דהדר ביה, וי"ל דכחלה ופרכסה שאני דעבדה מעשה אבל משום אמירה כזו בעלמא מודה בה רב יוסף שלא הפסידה מזונות. ועם כל זה הנכון כפירוש רש"י ז"ל שפירש לחבריך ולחברוריך שאוכל להתראות בפני מי שכמותך ולא אתבזה על הבריות".
ובשיטה מקובצת הביא מתלמידי רבינו יונה:
"פסוק לי שיראי אמר לה שיראי למה לך לחבריך ולחברוריך. כן היא הגירסא במקצת ספרים... ויש ספרים שכתוב בהן: לחבריך ולחברותיך, כלומר מפני רעותי ורעותיך שבאו לבקרני מפני כבוד בעלי אני צריכה מלבושים נאים להתראות בהם".
על שני הפירושים שהביא הריטב"א קשה, למה אמרה "לך", הרי רב יוסף שהיה סגי נהור בודאי לא יראנה? משום כך סיים הריטב"א: "בפני מי שכמותך" כלומר לא לך ממש. ואילו לגירסה הראשונה שהביאו תלמידי רבינו יונה שאלה זו לא קשה כלל, כי לגירסה זו חסרות המילים "אמרה ליה", והפיסוק אינו צריך להיות: "שיראי למה? - לך לחבריך ולחברוריך", אלא: "שיראי למה לך? - לחבריך ולחברוריך". לכן גם אם לגרוס את המילים: "אמרה ליה" יש לגרוס אותן לאחר המילה "לך" ולא לפניה.
על דברי הריטב"א שמשום אמירה בעלמא לא תפסיד מזונות, קשה, שלפי זה בשעת התעטפותה הראשונה באותם שיראי תפסיד את כל מזונותיה. גם יש לציין שהגמרא רק אמרה "ולית הלכתא ככל הני שמעתתא", והריטב"א מכנה זאת: "דתלמודא מחא ליה אמוחא".
על הגירסה השניה שהביאו תלמידי רבינו יונה – בלשון נקבה, קשה, הניחא חברותיה, אך מי הן חברותיו של רב יוסף?! ומדוע שהן תבואנה לבקר אותה?
והסיק הריטב"א שהעיקר כפירוש רש"י: "לחברך ולחברורך - שלא אתבזה על הבריות מכבודי הראשון לא בפניך (לחברך = בחברתך) ולא בפני חביריך (ולחברורך = בחברת חבריך)". פירוש הדברים שאלמנתו של רב יוסף בריה דרב מנשיא לא רצתה להתקשט כדי להנשא שוב, שהרי רב יוסף עצמו סובר לעיל בדף נד ע"א: "כיחלה ופירכסה - אין לה מזונות", כי מזונות האלמנה ניתנות רק על דעת שיושבת בבית בעלה ומשמרת את כבודו.
אבל מצד שני אמרו לעיל בדף מח ע"א: "מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות, בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו, אבל לא בניו ובנותיו ולא דבר אחר... מאי דבר אחר? רב חסדא אמר: זה תכשיט (רש"י: בשמים של אבקת רוכל שהנשים מתקשטות בהם), רב יוסף אמר: צדקה. מאן דאמר תכשיט, כל שכן צדקה; מאן דאמר צדקה, אבל תכשיט יהבינן לה, דלא ניחא ליה דתינוול". הרי שרב יוסף עצמו סובר שאשה המתקשטת שלא בפני בעלה אין בזה משום התקשטות בפני אחרים, אלא רק חפיצה היא שלא להתכער בפני הבריות. ולכן אותה אלמנה תבעה להתקשט כדי שלא להתבזות בפני הבריות, על פי שיטת רב יוסף עצמו.
יתר על כן, מצינו ששבח הוא לתלמידי החכמים שיהו נשותיהם מקושטות, במסכת שבת דף כה ע"ב: "(איכה ג, יז) נָשִׁיתִי טוֹבָה... רבי אבא אמר: זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמידי חכמים". ובהתקשטותה עדים הבאים לבית בעלה באשה המקושטת שזכה בה. ובכך דוקא משמרת היא את כבוד בעלה שהיה תלמיד חכם. ויחד עמו מתכבדים בזה גם שאר תלמידי החכמים, וכפי שאמרה: "(לך) לחברך ולחברורך". ולהסבר זה גם לשון "לך" ניחא, כי בכך יתכבד גם רב יוסף עצמו.
