תלמוד תורה מצוה דיליה הוא
כתובות סב ע"א
"שאני התם דאית ליה הרווחה".
פירש רש"י: "שהיו נהנים מבית המלך ואיכא רווח ביתא לפיכך מקבלת עליה שיהיה בבית המלך [חדש] אחד משני חדשים, שכיון שיש לו שכר יש לה מזונות מרווחים ותכשיטין. אבל תלמוד תורה מצוה דיליה הוא".
וקשה, וכי אין תלמוד תורה גם מצווה דילהּ? והרי אמרו במסכת ברכות דף יז ע"א: "אמר ליה רב לרבי חייא: נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן"!
ולא עוד אלא ששכרה רב משלו! וכך רגיל היה לדרוש הרב מרדכי אליהו על הפסוק: (משלי לא, יד) הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר. משל למה הדבר דומה? לסוחר ששכר ספינה להוליך את סחורתו מארץ מרחק. והנה בדרך נתנפלו לו קלגסים ואיבדו סחורתו. בא לפניו המשכיר לתבוע שכרו. אמר לו, לא אשלם. וכי נהנתי מספינתך מאומה? רק צער ויגון באו לי בעטיה! אמר לו בעל הספינה, את ספינתי שכרת ואני לא פשעתי, וגם ספינתי עשתה את אשר הוטל עליה. לכך עליך לשלם דמי חכירותה משלם. ואם הפסדת ממקום אחר, לא עלי תבא בטרוניה. וכך מפורש בירושלמי מסכת גיטין פרק ז הלכה ו: "חד בר נש אקדם פריטין לאילפא, ונגב נהרא. אתא עובדא קומי רב נחמן בר יעקב – הא אילפא, אייתי נהרא!". כך אשת חיל אשר שלחה את בעלה ללמוד תורה. גם אם נתרשל ונתעצל בתלמודו וינוכה משכרו, היא את חלקה השלימה, ושכרה ישולם בשלימות.
אלא שאף ששכרה רב, האשה אינה עוסקת בעצם מעשה מצות הלימוד, אלא מסייעת ומשתתפת במצוה דיליהּ.
ועוד, שדברי רש"י עוסקים בהרגשת האשה אשר חשה וטוענת שבעוד שהאיש נהנה מהשטייגן שבתלמודו, שכרה שלה אינו אלא לעתיד לבא. עבורו – "תלמוד תורה מצוה דיליה הוא". ואילו עבורה – "תלמוד תורה מצוה Delay (בהשהיה) הוא".
