מאי טעמא סמכת אניסא?
כתובות סא ע"א - ע"ב
"אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו קא יתבי אפיתחא דבי אזגור מלכא, חליף ואזיל אטורנגא דמלכא, חזייה רב אשי למר זוטרא דחוור אפיה (רש"י: שנתאוה למאכל), שקל באצבעתיה אנח ליה בפומיה, אמר ליה: אפסדת לסעודתא דמלכא! אמרו ליה (שוטרי המלך): אמאי תיעביד הכי? אמר להו: מאן דעביד הכי, פסיל למאכל דמלכא (העושה מאכל כזה אין ראוי שיאכל המלך מאכל מידו). אמרו ליה: אמאי? אמר להו: דבר אחר חזאי ביה. בדקו ולא אשכחו, שקל אצבעתיה אנח עליה (על אחת החתיכות), אמר להו: הכא מי בדקיתו? בדקו אשכחו (נס נעשה לו). אמרו ליה רבנן: מאי טעמא סמכת אניסא? אמר להו: חזאי רוח צרעת דקא פרחה עילויה (דמר זוטרא)".
מעשה בבאבא סאלי:
גשם ב...תמוז - פעמיים
והימים ימי תמוז. ומקוה בבודניב שבמרוקו - אין. לשם עבר אדמו"ר "באבא סאלי" מארפוד. עד עתה, שימש הנהר כתחליף ושהייתו של הצבא הצרפתי בקרבת מקום, היוה הפרעה גדולה כידוע. החליט הרב "באבא סאלי", לבנות מקוה בחצר ביתו, שיתמלא ממי הגשמים. זאת למורת רוחם של שאר הרבנים שטענו ממילא, שלא יורדים גשמים כלל בעיר. חודשים עמלו הבנאים לבנית המקוה. ובקצה התעלה הונח כעין ברזב קטן מברזל - דרכו ישפכו מי הגשמים לתוך המקווה. הבניה הסתיימה בחודש תמוז. במחוז תאפיללת ובפרט בעיירה "בודניב", אזור מדבר הסהרה, ירידת גשמים נדירה, אפילו בימי החורף וכל שכן בחודש תמוז הלוהט... אך עם כל זאת, יצא אדמו"ר מחדרו אל פתח הבית. בבטחונו הגדול בחסדי ה', נשא עיניו למרום ואמר: "ריבונו של עולם! עשינו מה שמוטל שעלינו, עשה אתה למען קדושת עם ישראל וטהרתו, והורד לנו גשמי ברכה, עד אשר יתמלא המקוה". חזר רבנו לתלמודו ושלח את שליחו, רבי אברהם אמויל יצ"ו, לראות אם הכל מוכן כראוי ואין דבר שיעצור את מי הגשמים, לזרום לתוך המקוה. כשחזר השליח והודיע, כי הכל תקין, אמר אדמו"ר לסובבים אותו: "כעת בע"ה ירדו גשמים". הדבר עודנו בפי האדמו"ר, ועננים כיסו את השמים וירדו גשמי ברכה... עד שהתמלא המקוה. כולם יצאו לראות את המחזה הנדיר וכשראו במו עיניהם, כי המקווה התמלא במי גשמים בדרך נס, העיר בודניב צהלה ושמחה. אך הנה, עננה כיסתה את פני אדמו"ר, בראותו את המרזב העשוי מברזל, אשר דרכו עברו המים מהתעלה למקוה. "מה קרה רבנו?" שאלו בחרדה. המקוה פסול לדעת ה"נודע ביהודה", השיבם האדמו"ר. "מדוע?" שאלוהו. בגלל המרזב הקטן הזה העשוי מברזל. חושש אני לדעת הנודע ביהודה שהמקווה פסול ולכן עלינו לרוקן את המקוה... דממה שררה במקום לרגע קט ומיד החלו הרבנים שנכחו במקום, להתנגד לדעת רבנו בטענה, כי יחיד ורבים, הלכה כרבים. דעת הנודע ביהודה, דעה יחידית היא, ומדוע כבוד תורתו יחמיר כדעתו ויפסול את המקוה ובפרט בשעת דוחק כזאת. הרי מעיקרא אמרנו לכבוד תורתו, כי הגשמים אינם מצויים אפילו בעונתם ובדרך נס ירדו כעת גשמים ולאו בכל שעתא מתרחיש נסא... אך אדמו"ר לא השתכנע ולא שעה להפצרותיהם... בראות הצדיק והחסיד כמוהר"ר יחיא אדהאן זצוק"ל, נכד אביר יעקב, שרבנו עומד על דעתו לרוקן את המקוה, עמד בהתרגשות רבה ואמר: "רבנו, עלי ועל צווארי, מקבל אני את מלוא האחריות בשמיים, שמקוה זה כשר הוא, ואל נא תפסלנו... האם חושב אתה, ששוב מתרחש נס וירדו גשמים?!" אך גם מדבריו הנרגשים של רעו ואהובו ובן דודתו, לא התפעל אדמו"ר וציווה לרוקן את המקוה ולהחליף את מרזב הברזל במרזב עץ, למרות כל הטענות הצודקות לכאורה, ולמרות שהרב החסיד רבי יחיא, קיבל עליו את מלא האחריות כלפי שמיא. בלית ברירה ובהרגשת מועקה, רוקנו את המקוה ממימיו והחליפו את המרזב כהוראת רבנו. בתום המלאכה, יצא אדמו"ר שוב לפתח הבית ואמר: "מרן הנודע ביהודה, עשינו כהוראתך ופסלנו את המקוה והורקנוהו. עליך מוטל החיוב למלאותו שוב במי גשמים. עמוד בתפילה לפני בורא עולם, שיחזור על הנס ויוריד לנו גשמי ברכה, למען טהרת עם ישראל"... לא הספיק האדמו"ר, להכנס חזרה לבית ורוח צפונית החלה לנשב, עננים כיסו את השמיים וירדו גשמי ברכה. וכשנתמלא המקוה, פסקו מלרדת כבפעם הראשונה... כל חבר הרבנים ובראשם הרב החסיד רבי יחיא אדהאן, עמדו נפעמים בראותם, כי גדול הנס האחרון מן הראשון. ומיד ערכו תפילת הודיה להקדוש ברוך הוא על חסדו הגדול וחנכו את המקוה בסעודה חגיגית ובדברי תורה על גודל מעלת קדושת עם ישראל וטהרתו.
תלמידו וחביבו של הבאבא סלי הרב מרדכי אליהו סיפר שכדרכו לשאול את הבאבא סלי על המעשים המיוחסים לו, הוא הקשה לו על מעשה זה. הניחא שסמך על הנס בפעם הראשונה כשלא היתה ברירה, אך מדוע לסמוך על הנס כדי לחשוש לדעת יחיד, והלא מי שנעשה לו נס מנקים לו מזכויותיו! (שבת דף לב ע"א; קמ ע"א; תענית דף כ ע"ב). והשיב לו: וכי לעצמי עשיתי ועל זכותי סמכתי? עשיתי זאת לצאת ידי דעת הראב"ד (כך שמעתי מפיו) ועל הראב"ד מוטל להביא את הגשם!
לימים הערתי לפני הרב דמאי דפשיטא ליה דסומכין על האמונה בנס במקום שאין ברירה, כך אמנם מפורש בסוגייתנו. רב אשי הסביר שסמך על הנס כי ראה בסכנתו של מר זוטרא, ולא חשש שמא לא יעשו לו נס ויסתכן בעצמו יותר.
