גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקנ"ה, מדור "עלי הדף"
מסכת כתובות
דף נ ע"א

בענין "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש"

אמר רבי אילעא, באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, תניא נמי הכי, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות וכו' (נ ע"א).

איתא בספר 'וצוה הכהן' (פט"ו): "שמעתי בשם החסיד האלוהיי מו"ה ישראל בעש"ט נבג"מ, אשר שאלו אותו למה הוא מפזר יותר מחומש, והוא נגד מאמר רז"ל שאמרו 'המבזבז אל יבזבז יותר מחומש', והשיב הוא ז"ל דלשון 'מבזבז' הוא לשון ביזה, דהיינו מי שאינו נותן בשמחה רק כמו גוזל לנפשו, והוא עושה נגד רצונו, לקיים מצות בוראו, לזה נתנו חכמים שיעור שלא יתן יותר מחומש, אכן מי שנותן בשמחה ויש לו תענוג מזה שנותן, אין שיעור לדבר וכו' וכמדומה ששמעתי מפי הרב החסיד האמיתי מו"ה דובער [ממעזריטש] זללה"ה שאמר כן בשם הבעש"ט ז"ל".

והדברים צריכים ביאור, וכהמשך לשונו: "והנה כבר ידוע ומפורסם אשר דברי האלקי הקדוש כל דבריו כגחלי אש, ואפילו שיחת חולין שלו היו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומילין לצד עילאה ימלל, ובכאן לכאורה הדברים אינם מובנים, דמה בכך שיש לו תענוג מן הנתינה, אם נתנו חכמים שיעור לדבר מצד המצוה, דאין ליתן יותר אף לשם מצוה יותר מחומש, איך נאמר, דכיון דיש לו תענוג מן הנתינה לא יהא שיעור לדבר, ויוחשב התענוג שלו יותר מהמצוה, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא" וכו', עי"ש ביאורו.

ונביא את ביאורו של ה'אורח לחיים' (בפר' תרומה), שג"כ מביא את דברי הבעש"ט הק', ומבאר: "דהנה אמרו רז"ל (עירובין כב. ע"ז ד:) בכל המצות 'היום לעשותם, ולמחר לקבל שכרם'... רק מה שאמרו רז"ל במשנה (פאה פ"א מ"א) 'אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, ואלו הן כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים... י"ל הטעם, למה דוקא באלו המצות אוכל פירותיהם בעוה"ז, ולא בכל המצות. כי העולם נברא כדי להיטיב לברואיו, כמ"ש (תהלים פט, ג) 'כי אמרתי עולם חסד יבנה', כלומר, אמרתי ומחשבתי שיהיה עולם, כדי שמדת חסד יבנה, ויוכל להשפיע להנבראים, והאדם, כשמעורר עצמו וגומל חסד לחבירו, תיכף הוא מעורר עמוד וגלגל העולם, אשר נברא בשביל זה כדי להיטיב לברואיו, ולהשפיע עליהם בחסדו, ובא אליו השפעה וחסדים מלמעלה, ומקבל שפע רב. וזהו פירוש הפסוק (שם קכא, ה) 'ה' צלך על יד ימינך', כלומר, כשאתה פועל ועושה ביד ימינך חסדים, כי ימין הוא חסד, וכשאתה פועל ועושה ביד ימינך, אז 'ה' צלך', כמו צל האדם, תיכף כשנוטה בידו לאיזה צד, אז הצל נוטה תיכף אחריו, כן כשהאדם פועל ועושה ביד ימין, אז מעורר חסד עליון חסדי ה', אשר נברא העולם להיטיב ולהשפיע מחסדו, ומשפיע עליו שפע ברכה וחיים תיכף ומיד, אבל בכל המצות שאין בו גמילות חסד, ואינו מעורר חסד עליון, אשר העולם נברא בשביל זה, אמרו רז"ל 'היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם בעולם הבא', כי 'שכר מצוה בהאי עלמא ליכא', וע"כ אפילו בצדקה אינו משתלמת אלא לפי חסד שבה (עי' סוכה מט:), כי מצות צדקה הוא מצוה ככל המצות, ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא, רק לפי חסד שבה, שנותן לבו ודעתו לטובתו של עני... זה הוא מקבל תיכף בעוה"ז, כמו כל הגמילות חסדים, שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז, כן לפי החסד שבה, שנותן לבו ודעתו לטובתו של עני, כן הוא מקבל בעוה"ז, ומה שמחסר ממונו בשביל מצות השי"ת, זה הוא נשאר לעוה"ב, ככל המצות".

וממשיך וכותב כלפי דברי הבעש"ט הק': "ולפי דברינו יובן הטעם, כי כשהוא מבזבז וגוזל נפשו, ומחסר ממונו בשביל מצות השי"ת, ולא באהבה וחסד, אין משתלמת שכרו בעוה"ז, לא יתן יותר מחומש, שהוא מצוה... כי למה יתן יותר, שאין בו מצוה, ואין מגיע לו תשלום שכר בעוה"ז, בשביל שאינו עושה מאהבה, וא"כ שמא יצטרך לבריות, אבל כשהוא ותרן בטבעו, ונותן באהבה וחסד, ותיכף מעורר חסד ה' עליו, שמשפיע שפע ברכה וחיים עד בלי די, בודאי לא יעני, ובודאי יתעשר".

ובעמדנו בפרוס הפסח נביא כאן את חידושו של המהר"ל בספר גבורות ה' (פל"ז) במצות קרבן פסח ונוגע לכלל של 'אל יבזבז יותר מחומש', וז"ל: "אמר כאן לשון זה (שמות יב, כא) 'משכו וקחו לכם', כלומר, כל אחד יקח בין מי שיש לו משלו, ובין מי שאין לו, צריך ליקח אותו בדמים יקרים מאוד... אע"ג דבשאר מצות אין האדם חייב לתת כל אשר לו בשביל מצוה אחת... הכא צריך לתת יותר ממה שהוא חייב לתת בשאר מצות עשה, בשביל שהוא הצלתו כדאמר קרא בפירוש, ואם לא כן יש לחוש לנגף", והיינו, שמצות קרבן פסח נועדה שלא יהיה נגף בבני ישראל בהגיע המשחית אל בתי מצרים, ולכן במצוה כזו לא נאמר הכלל 'המבזבז אל יבזבז יותר מחומש', כי כל דבר שהוא נוגע להצלת נפשות, אין שיעור וגבול לקיום מצוה כזו, וכל אשר לו יתן בעד נפשו.

וניתן להשוות לכך את חידושו של בעל התניא (אגה"ק פ"י): "ומה שאמרו 'המבזבז אל יבזבז יותר מחומש', היינו, דוקא במי שלא חטא, או שתקן חטאיו בסיגופים ותעניות כראוי לתקן כל הפגמים למעלה, אבל מי שצריך לתקן נפשו עדיין, פשיטא דלא גרעה רפואת הנפש מרפואת הגוף, שאין כסף נחשב, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו כתיב (איוב ב, ד)".