אלא מדת רחמנות
כתובות נ ע"ב
"רבי אלעזר סבר למיזן ממטלטלין, אמר לפניו רבי שמעון בן אליקים: רבי, יודע אני בך שאין מדת הדין אתה עושה אלא מדת רחמנות, אלא שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות".
קשה, א) וכי רשאי דיין לרחם שלא כהלכה? והלא: "אין מרחמין בדין (מסכת כתובות דף פד ע"א)", ומקרא מלא דיבר הכתוב: (שמות כג, ג) וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ!
משום כך כתב בחכמת שלמה: "נראה לי פירושו שהיה כופה בדברים".
ובדף על הדף הביא מהערות הרב יוסף שלום אלישיב שרבי אלעזר סבר שחייב לזונם מדין צדקה, ורבי שמעון בן אליקים חשש שמא יראו התלמידים ויסברו שאפשר לזון ממטלטלין.
עוד קשה, ב) מה שייך בזה רחמנות, והלא רחמים לתובע הם אכזריות לנתבע!
אמנם מעיקר הדין צריך לזון, ומהקרקע, ובימי התלמוד לא היו בית דין גובין מירושת מטלטלין, רק מפני התקנה. ועוד ש"ברא כרעיה דאבוה" (מסכת עירובין דף ע ע"ב) וראוי לבנים לקיים רצון אביהם ולפרנס את בנותיו. וגם מצוה לקיים מצוה מנכסי המת לעילוי נשמתו.
עוד קשה, ג) הרי חסיד הוא המרחם ומתחסד בממון שלו, ולא בממונו של אחר!
ועוד, ד) היות שהסכים רבי שמעון בן אליקים לעצם רחמנותו של רבי אלעזר, מה לי השתא ומה לי למחר, ומה איכפת לו אם ינהגו כך גם לדורות?
כמו כן קשה גם על המעשה במסכת בבא מציעא דף פג ע"א: "רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא. שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב. אמר ליה: הב להו גלימייהו. - אמר ליה: דינא הכי? - אמר ליה: אין, (משלי ב, כ) לְמַעַן תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים. יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה: עניי אנן, וטרחינן כולה יומא, וכפינן, ולית לן מידי. אמר ליה: זיל הב אגרייהו. - אמר ליה: דינא הכי? - אמר ליה: אין, (שם) וְאָרְחוֹת צַדִּיקִים תִּשְׁמֹר". מדוע הורה רב לרבה בר בר חנן לנהוג לפנים משורת הדין? אדרבה, יורה להנהו שקולאי שישלמו את אשר הזיקו בדין!
אלא שהביא הרמ"א בשו"ע חו"מ (רנט, ה) את דברי ראבי"ה שהובאו במרדכי במסכת בבא מציעא (פרק אלו מציאות רמז רנז) ובהגהות מיימוניות (הלכות גזלה ואבדה פרק יא הלכה ז), שהנהגת לפנים משורת הדין תלויה במידת העשירות והעניות של הנותן והמקבל. משום כך סבר רבי אלעזר שראוי ליורשין שירשו ממון רב שיזונו את הבנות שנותרו ללא ממון וללא מפרנס. אלא שחשש רבי שמעון בן אליקים שיסברו שדינא הכי.
