הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"ושמועות הללו מתמעטות והולכות"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
כתובות נ ע"א
אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה בר חנינא: באושא התקינו, שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים. איבעיא להו: הלכתא כוותיה, או אין הלכתא כוותיה? תא שמע: כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה, אמר להו: יארוד ילדה ואבני מתא שדיא! כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא, אמר להו: כפו ליה אסיתא בצבורא, וליקום ולימא: עורבא בעי בניה, וההוא גברא לא בעי בניה! ...
אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש: באושא התקינו, הכותב כל נכסיו לבניו - הוא ואשתו נזונים מהם.
מתקיף לה רבי זירא, ואיתימא רבי שמואל בר נחמני, גדולה מזו אמרו: אלמנתו נזונת מנכסיו, הוא ואשתו מיבעיא? דשלח רבין באיגרתיה: מי שמת והניח אלמנה ובת - אלמנתו ניזונת מנכסיו, נישאת הבת - אלמנתו ניזונת מנכסיו, מתה הבת - אמר רבי יהודה בן אחותו של רבי יוסי בר חנינא: על ידי היה מעשה, ואמרו: אלמנתו ניזונת מנכסיו, הוא ואשתו מיבעיא? מהו דתימא, התם הוא דליכא דטרח, אבל הכא נטרח לדידיה ולדידה, קא משמע לן.
איבעיא להו: הלכתא כוותיה, או לית הלכתא כוותיה?
ת"ש: דרבי חנינא ור' יונתן הוו קיימי, אתא ההוא גברא גחין ונשקיה לר' יונתן אכרעיה, אמר ליה ר' חנינא: מאי האי? א"ל: כותב נכסיו לבניו הוא,
ועשיתינהו לזניה; אי אמרת בשלמא לאו דינא, משום הכי עשיינהו, אלא אי אמרת דינא, עשיינהו בעי?
א"ר אילעא: באושא התקינו, המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש.
תניא נמי הכי: המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות; ומעשה באחד שבקש לבזבז [יותר מחומש] ולא הניח לו חבירו, ומנו? רבי ישבב, ואמרי לה רבי ישבב, ולא הניחו חבירו, ומנו? רבי עקיבא.
אמר רב נחמן, ואיתימא רב אחא בר יעקב: מאי קרא? +בראשית כ"ח+ וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. והא לא דמי עישורא בתרא לעישורא קמא! אמר רב אשי: אעשרנו לבתרא כי קמא,
אמר רב שימי בר אשי: ושמועות הללו מתמעטות והולכות, וסימניך: קטנים כתבו ובזבזו.
מבנה כללי של הסוגיה [רק כמה הערות]:
1.
בדף הקודם:
דין ראשון של רבי אילעא:
אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה בר חנינא: באושא התקינו, שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים. איבעיא להו: הלכתא כוותיה, או אין הלכתא כוותיה? תא שמע: כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה, אמר להו: יארוד ילדה ואבני מתא שדיא! כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא, אמר להו: כפו ליה אסיתא בצבורא, וליקום ולימא: עורבא בעי בניה, וההוא גברא לא בעי בניה! ...
1.1
רבי אילעא אמר בשם ריש לקיש שאמר "משום" רבי יהודה בר חנינא [ראה מה שכתבנו בדף הקודם].
1.2
הגמרא שאלה האם הלכה כמותו, ומשמע מהאמוראים השונים שאין הלכה כמותו.
1.3
הסברנו בדף הקודם שיתכן שכוונת הגמרא היא, שהאמוראים יצאו מנקודת הנחה, שחכמי אושא לא באמת תיקנו את התקנה!
2.
דין שני של רבי אילעא:
אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש: באושא התקינו, הכותב כל נכסיו לבניו - הוא ואשתו נזונים מהם.
מתקיף לה רבי זירא, ואיתימא רבי שמואל בר נחמני, גדולה מזו אמרו: אלמנתו נזונת מנכסיו, הוא ואשתו מיבעיא? דשלח רבין באיגרתיה: מי שמת והניח אלמנה ובת - אלמנתו ניזונת מנכסיו, נישאת הבת - אלמנתו ניזונת מנכסיו, מתה הבת - אמר רבי יהודה בן אחותו של רבי יוסי בר חנינא: על ידי היה מעשה, ואמרו: אלמנתו ניזונת מנכסיו, הוא ואשתו מיבעיא? מהו דתימא, התם הוא דליכא דטרח, אבל הכא נטרח לדידיה ולדידה, קא משמע לן.
איבעיא להו: הלכתא כוותיה, או לית הלכתא כוותיה?
ת"ש: דרבי חנינא ור' יונתן הוו קיימי, אתא ההוא גברא גחין ונשקיה לר' יונתן אכרעיה, אמר ליה ר' חנינא: מאי האי? א"ל: כותב נכסיו לבניו הוא,
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף נ עמוד א
ועשיתינהו לזניה; אי אמרת בשלמא לאו דינא, משום הכי עשיינהו, אלא אי אמרת דינא, עשיינהו בעי?
2.2
גם בדין השני הגמרא שואלת האם הדין כמותו. ומשמע מהאמוראים השונים שאין הלכה כמותו.
2.3
רא"ש מסכת כתובות פרק ד סימן טו:
"טו [דף נ ע"א] ואמר רבי אילעא אמר ריש לקיש הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונין מהם *ולית הלכתא כוותיה."
2.4
אולי גם כאן אפשר לומר כפי דברינו לעיל בסעיף 1.3, שהאמוראים הניחו שלא היתה תקנה כזאת באושא.
3.
דין שלישי של רבי אילעא:
א"ר אילעא: באושא התקינו, המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש.
תניא נמי הכי: המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות; ומעשה באחד שבקש לבזבז [יותר מחומש] ולא הניח לו חבירו, ומנו? רבי ישבב, ואמרי לה רבי ישבב, ולא הניחו חבירו, ומנו? רבי עקיבא.
אמר רב נחמן, ואיתימא רב אחא בר יעקב: מאי קרא? +בראשית כ"ח+ וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. והא לא דמי עישורא בתרא לעישורא קמא! אמר רב אשי: אעשרנו לבתרא כי קמא,
משמע מהגמרא שהדין השלישי של רבי אילעא אמנם התקבל להלכה. זאת אומרת, שכך היתה תקנת אושא.
4.
אמר רב שימי בר אשי: ושמועות הללו מתמעטות והולכות, וסימניך: קטנים כתבו ובזבזו.
4.1
רש"י מסכת כתובות דף נ עמוד א:
"מתמעטות והולכות - מאמוראים הראשונה א"ר אילעא אמר ר"ל משום דר"י בר חנינא השניה ר' אילעא אמר ר"ל שלישית ר' אילעא לחודיה."
רש"י מסביר שמשמעות המימרא של רב שימי בר אשי היא, שבכל מימרא של רבי אילעא מוזכרים פחות חכמים:
בדין הראשון [3 דורות]: אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה בר חנינא: באושא התקינו, שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים.
בדין השני של רבי אילעא [2 דורות]: אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש: באושא התקינו, הכותב כל נכסיו לבניו - הוא ואשתו נזונים מהם.
בדין השלישי של רבי אילעא [דור אחד]: א"ר אילעא: באושא התקינו, המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש.
ממשיך רש"י:
"וסימניך - בסדר ההלכות ובו תדע סדר מיעוטן."
"קטנים כתבו ובזבזו - בניו ובנותיו כשהן קטנים כותב נכסיו המבזבז אל יבזבז ומעתה לא תחליף באיזו שלשה ובאיזו שנים ובאיזו אחד."
מסביר רש"י שהגמרא כתבה בקיצור את סדר הלכותיו של שלושת הדינים של רבי אילעא כדי שלא נתבלבל איזו הלכה אמר בשם שני חכמים בשני דורות שלפניו, ואיזו הלכה הוא אמר בשם חכם אחד בדור שלפניו, ואיזו הלכה הוא אמר רק בשם עצמו.
4.2
פרשנים רבים לומדים מסוגייתנו ומדברי רש"י חיזוק לעיקרון, שחייב אדם לומר דבר בשם אומרו.
4.3
באוצר הגאונים מובא: "והולכתו" - הן הלכות פסוקות ואין לסור מהן!
משמע שהוא מפרש את הביטוי "ושמועות הללו מתמעטות והולכות," כך שהביטוי "והולכות" רומזות ל"הלכות". כלומר, כוונת רב שימי בר אשי היא לפסוק ככל שלושת ההלכות של רבי אילעא.
4.4
"הלכות גדולות":
שמא יצטרך לבריות וליתא נמי לדהא דהא קא אמרינן אמ' רב שימי בר אשי שמועות הללו מתמעטות והולכות וסימניך קטנים כתבו ובזבזו אלמא ליתנהו להני תלתא דאמ' רב עילאי אמ' ר' שמעון בן לקיש
הוא פוסק להיפך, שכל שלושת דיניו של רבי אילעא לא נפסקו להלכה.
5.
ואולי אפשר לומר [ואולי זו כוונת "אוצר הגאונים" לעיל בסעיף 4.3]: "ושמועות הללו מתמעטות והולכות". הביטוי "מתמעטות" רומז לשני הדינים הראשונים של רבי אילעא שלא נפסקו להלכה, והביטוי "והולכות" רומז לדין השלישי של רבי אילעא שכן נפסקה הלכה כמותו, ויש לומר "הולכות">"הלכות"!
6.
וקשה, כיצד רבי אילעא אמר דין שתיקנו באושא כשלא היתה לו מסורת מרבותיו! ויותר קשה, שהלכה נפסקה כמותו דווקא בהלכה שהוא אמר "מעצמו" וללא הזכרת שם רבותיו.
7.
ואולי "היא הנותנת" - "חידוש" "גדול": שתי הלכותיו הראשונות של רבי אילעא נאמרו על סמך מסורת מרבותיו, ולא נפסקה הלכה כמותם. לפי דברינו לעיל - בסעיף 1.3 ובסעיף 2.4 - יתכן שהאמוראים בסוגייתנו פסקו שלא היתה תקנה כזאת [וזו אולי משמעות הביטוי "מתמעטות"!], אבל את הדין השלישי של רבי אילעא הוא פסק "לבדו" [לכן לא מוזכרים חכמים נוספים]. הוא פסק [ולא ברור על סמך מה] שכך היתה תקנת אושא. כלומר, גם ללא עדות היסטורית וללא מסורת מרבותיו הוא כך פסק [וזוהי המשמעות של הביטוי "והולכות"!]
