הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
תקנת יבנה ותקנת אושא
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
כתובות מט ע"א-ע"ב
מתני'. האב אינו חייב במזונות בתו.
זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה:
הבנים יירשו והבנות יזונו,
מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת האב, אף הבנות אין ניזונות אלא לאחר מיתת אביהן.
גמ'. במזונות בתו הוא דאינו חייב, הא במזונות בנו חייב,
בתו נמי חובה הוא דליכא, הא מצוה איכא,
מני מתניתין?
לא רבי מאיר,
לא רבי יהודה,
ולא רבי יוחנן בן ברוקא!
דתניא: מצוה לזון את הבנות, קל וחומר לבנים, דעסקי בתורה, דברי רבי מאיר;
רבי יהודה אומר: מצוה לזון את הבנים, וקל וחומר לבנות, משום זילותא;
ר' יוחנן בן ברוקא אומר: חובה לזון את הבנות לאחר מיתת אביהן, אבל בחיי אביהן - אלו ואלו אינן ניזונין;
מבנה הסוגיה [המבנה הכרונולוגי-היסטורי]:
1.
המשנה:
מתני'. האב אינו חייב במזונות בתו.
זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה:
הבנים יירשו והבנות יזונו,
מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת האב, אף הבנות אין ניזונות אלא לאחר מיתת אביהן.
הדין בתקופת יבנה בזמן נשיאותו של רבי אלעזר בן עזריה שהסביר את הרישא במשנה.
2.
גמ'. במזונות בתו הוא דאינו חייב, הא במזונות בנו חייב,
בתו נמי חובה הוא דליכא, הא מצוה איכא,
מני מתניתין?
לא רבי מאיר,
לא רבי יהודה,
ולא רבי יוחנן בן ברוקא!
דתניא: מצוה לזון את הבנות, קל וחומר לבנים, דעסקי בתורה, דברי רבי מאיר;
רבי יהודה אומר: מצוה לזון את הבנים, וקל וחומר לבנות, משום זילותא;
ר' יוחנן בן ברוקא אומר: חובה לזון את הבנות לאחר מיתת אביהן, אבל בחיי אביהן - אלו ואלו אינן ניזונין;
מני מתניתין?
אי רבי מאיר, הא אמר: בנים מצוה!
אי רבי יהודה, הא אמר: בנים נמי מצוה!
או רבי יוחנן בן ברוקא, אפי' מצוה נמי ליכא!
הגמרא טוענת שהדין במשנה לא מתאים לדעת חכמים שונים.
בכל אופן יש להעיר, מדוע מובא פעמיים הביטוי "מני מתניתין", ומדוע צריך את כל ההקדמה "לא רבי מאיר...", הרי אחר כך מובא כל הפירוט.
3.
והגמרא מיישבת לפי כל אחד מהתנאים:
איבעית אימא: רבי מאיר,
איבעית אימא: ר' יהודה,
איבעית אימא: רבי יוחנן בן ברוקא.
מדוע צריך את כל ההקדמה הנ"ל, הרי אחר כך מובא שוב כל הפירוט:
איבעית אימא ר' מאיר, והכי קאמר: האב אינו חייב במזונות בתו והוא הדין לבנו, הא מצוה בבתו איכא, קל וחומר לבנים, והאי דקתני בתו? הא קמ"ל,
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף מט עמוד ב
דאפילו בתו, חובה הוא דליכא, הא מצוה איכא.
ואיבעית אימא ר' יהודה, והכי קאמר: האב אינו חייב במזונות בתו וכל שכן לבנו, הא מצוה בבנו איכא, וקל וחומר לבנות, והא דקתני, בתו? הא קא משמע לן, דאפילו בתו, חובה ליכא.
ואיבעית אימא ר' יוחנן בן ברוקא, והכי קאמר: אינו חייב במזונות בתו והוא הדין לבנו, והוא הדין דאפילו מצוה נמי ליכא, ואיידי דבנות לאחר מיתת אביהן חובה, תנא נמי אינו חייב.
4.
אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה בר חנינא: באושא התקינו, שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים.
"רבי אילעא" [היה גם תנא בשם זה] מעיד שבאושא התקינו חכמים שאדם יזון את בניו ובנותיו הקטנים [מעל גיל 6].
וזה בניגוד לנאמר בכל הסוגיה לעיל.
4.1
ויש לשים לב: רבי אילעא אמר בשם ריש לקיש, וריש לקיש טען ששמע זאת בשם רבי יהודה בר חנינא שהיה רבו של ריש לקיש. ולא מובן מדוע אמר "משום" ולא כתוב בגמרא "אמר ריש לקיש אמר רבי יהודה בר חנינא".
5.
איבעיא להו: הלכתא כוותיה, או אין הלכתא כוותיה?
הגמרא מתלבטת האם ההלכה היא כפי שמעיד "רבי אילעא".
האם אפשר לומר שהשאלה היא האם להאמין שכך היתה התקנה באושא
5.1
או שהשאלה היא האם בכלל לקבל ולפסוק כאותה תקנה [אם אמנם היתה כזאת].
6.
הגמרא מוכיחה:
תא שמע: כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה, אמר להו: יארוד ילדה ואבני מתא שדיא!
כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא, אמר להו: כפו ליה אסיתא בצבורא, וליקום ולימא: עורבא בעי בניה, וההוא גברא לא בעי בניה!
ועורבא בעי בניה? והכתיב: +תהלים קמ"ז+ לבני עורב אשר יקראו!
לא קשיא: הא בחיורי, הא באוכמי.
כי הוה אתי לקמיה דרבא, אמר ליה: ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה?
ולא אמרן אלא דלא אמיד, אבל אמיד - כפינן ליה על כרחיה,
כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי, ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה.
הגמרא מביאה עובדות מכמה אמוראים בתקופות שונות - רב יהודה; רב חסדא; רבא - שמשמע מהם שהתקנה לא התקבלה, ואב לא חייב לזון את בניו ובנותיו הקטנים, אלא רק כחובה מוסרית שאיננה ניתנת לכפיה.
7.
וכך נקבע להלכה:
רמב"ם הלכות אישות פרק יב הלכה יד:
כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות ט בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים, מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים, ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו, אם לא רצה י מכריזין עליו בציבור ואומרים פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן את אפרוחיו, ואין כופין אותו לזונם אחר שש.
7.1
מגיד משנה הלכות אישות פרק יב הלכה יד:
מכאן ואילך וכו'. בפרק נערה (שם כתובות דף מ"ט:) באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו כשהן קטנים
איבעיא להו הלכתא כוותיה או לית הלכתא כוותיה
ת"ש כי אתו קמיה דרב יהודה אמר להו יארוד ילדה ואבני מתא שדיא פי' יארוד תנין כלומר אדם זה אכזרי כתנין.
ועוד שם כי אתו לקמיה דרב חסדא אמר להו כפו ליה אסיתא בצבורא ונימא הכי עורבא בעי בניה והאי גברא לא בעי בניה:
8.
מההוכחות בגמרא משמע יותר כדברינו לעיל בסעיף 5.1 שהשאלה היתה אם חכמים מאוחרים פסקו כאותה תקנה. אבל באמת אפשר לומר שגם לפי ההסבר האחר - לעיל בסעיף 5 - אותם אמוראים כוונתם לומר שהם פוסקים שלא היתה תקנה כזאת. אלא שקצת קשה, כיצד יתכן, שאמוראים מדור מאוחר טוענים שעובדה היסטורית שנאמרה על ידי אמוראים ראשונים לא התרחשה במציאות ההיסטורית!
[אולי נסביר זאת בדף הבא]
9.
הדרשה במשנתנו של רבי אלעזר בן עזריה היתה כשהעבירו את רבן גמליאל מכהונתו בגלות הראשונה ביבנה.
וממילא ברור שתקנת אושא שמדבר עליה רבי אילעא היתה מאוחרת לדין במשנתנו.
ראה ב"שוטנשטיין", דף מט עמוד ב, הערה 3:
10.
מדוע רבי יהודה הנשיא לא שיבץ תקנה זו במשנה?
אולי בגלל הערתנו בסעיפים 5 ו 5.1
אם אמנם הגמרא קבעה שאין הלכה כרבי אילעא ואם הכוונה היא, שנקבע להלכה שלא היתה תקנה כזאת באושא, הרי ברור מדוע "רבי" לא שיבצה במשנה.
