הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"רב יוסף-גברא רבה"; "איתמר נמי"; "וכן אמר רב..."; "רבי זירא ורב זירא"; "אומר דבר בשם אומרו"; "מר בר אמימר" ורב אשי" - עורכי הגמרא; "הלכתא"-"והלכתא"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
כתובות מג ע"א-ע"ב
בעא מיניה רבי אבינא מרב ששת: בת הניזונת מן האחין, מעשה ידיה למי?
במקום אב קיימי, מה התם מעשה ידיה לאב, ה"נ מעשה ידיה לאחין,
או דלמא לא דמי לאב, התם מדידיה מיתזנא, הכא לאו מדידהו מיתזנא?
א"ל, תניתוה:
אלמנה ניזונת מנכסי יתומים, ומעשה ידיה שלהן.
מי דמי? אלמנתו לא ניחא ליה בהרווחה, בתו ניחא ליה בהרווחה.
למימרא, דבתו עדיפא ליה מאלמנתו, והאמר רבי אבא א"ר יוסי: עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל אחין בנכסין מועטין, מה הבת אצל אחין - הבת ניזונת והאחין ישאלו על הפתחים, אף אלמנה אצל הבת - אלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים!
לענין זילותא אלמנתו עדיפא ליה,
לענין הרווחה בתו עדיפא ליה.
מתיב רב יוסף: מעשה ידיה ומציאתה אע"פ שלא גבתה, מת האב - הרי הן של אחין; טעמא דבחיי האב, הא לאחר מיתת האב - לעצמה, מאי לאו בניזונת!
לא, בשאינה ניזונת...
מבנה הסוגיה:
1.
בעא מיניה רבי אבינא מרב ששת: בת הניזונת מן האחין, מעשה ידיה למי?
במקום אב קיימי, מה התם מעשה ידיה לאב, ה"נ מעשה ידיה לאחין,
או דלמא לא דמי לאב, התם מדידיה מיתזנא, הכא לאו מדידהו מיתזנא?
א"ל, תניתוה:
אלמנה ניזונת מנכסי יתומים, ומעשה ידיה שלהן.
מי דמי? אלמנתו לא ניחא ליה בהרווחה, בתו ניחא ליה בהרווחה.
למימרא, דבתו עדיפא ליה מאלמנתו, והאמר רבי אבא א"ר יוסי: עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל אחין בנכסין מועטין, מה הבת אצל אחין - הבת ניזונת והאחין ישאלו על הפתחים, אף אלמנה אצל הבת - אלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים!
לענין זילותא אלמנתו עדיפא ליה,
לענין הרווחה בתו עדיפא ליה.
רב ששת סובר שבת שניזונת מן האחים [אחרי פטירת האב] מעשי ידיה הם של האחים.
2.
רב יוסף מקשה על רב ששת:
מתיב רב יוסף: מעשה ידיה ומציאתה אע"פ שלא גבתה, מת האב - הרי הן של אחין; טעמא דבחיי האב, הא לאחר מיתת האב - לעצמה, מאי לאו בניזונת!
לא, בשאינה ניזונת.
אי בשאינה ניזונת, מאי למימרא?
אפילו למ"ד: יכול הרב לומר לעבד עשה עמו ואיני זנך, ה"מ בעבד כנעני, דלא כתיב ביה עמך, אבל עבד עברי דכתיב ביה +דברים ט"ו+ עמך - לא, כל שכן בתו!
אמר רבה בר עולא: לא נצרכה אלא להעדפה.
רב יוסף סובר שמעשי ידיה יהיו שלה, ומקשה על רב ששת, ורבה בר עולא מיישב את דברי רב ששת.
3.
אמר רבא: גברא רבה כרב יוסף לא ידע דאיכא העדפה וקמותיב תיובתא?
רבא "מתפלא" על קושיית רב יוסף שלא ידע את התשובה [שאמר רבה בר עולא]. מודגשת כאן גדולתו של רב יוסף [ראה על גדולת רב יוסף בדף הקודם - מסכת כתובות דף מב].
4.
רבא מסביר באופן שונה את דברי רב יוסף:
אלא אמר רבא: רב יוסף, מתני' גופא קשיא ליה,
דקתני: מעשה ידיה ומציאתה אע"פ שלא גבתה, מציאתה ממאן גביא?
אלא לאו הכי קאמר: מעשה ידיה כמציאתה, מה מציאתה - בחיי האב לאב, לאחר מיתת האב לעצמה, אף מעשה ידיה נמי - בחיי האב לאב, לאחר מיתת האב לעצמה, ש"מ.
המסקנה: רב יוסף חולק על רב ששת וסובר שמעשי ידיה של הבת [אחרי מות אביה] שייכים לעצמה.
5.
איתמר נמי, א"ר יהודה אמר רב: בת הניזונת מן האחין - מעשה ידיה לעצמה.
גם רב יהודה בשם רב אומר כרב יוסף.
5.1
רב יוסף אמר דין שבת הניזונת מן האחין - מעשה ידיה לעצמה.
והגמרא מביאה שגם רב יהודה בשם רב אמרו כך.
מדוע הגמרא השתמשה בביטוי "איתמר נמי" [ - 100 מופעים בש"ס בערך] ולא הסתפקה באמירה פשוטה יותר: "אמר רב יוסף... וכן אמר רב יהודה אמר רב..."?
הביטוי: "אמר רב... וכן אמר רב..." – 90 מופעים בש"ס בערך [כולל כפולות], כאשר לפעמים החכם שמוזכר ראשון היה מוקדם - מבחינה כרונולוגית - לחכם שמוזכר שני, ולפעמים להיפך. וכן, לפעמים אחד מהחכמים מוסיף הלכות על אותה הלכה שאמרו שניהם.
5.2
אולי יש לומר שיש כאן הכרעה הלכתית של עורך הגמרא. על ידי השימוש של "איתמר נמי" עורך הגמרא [או עורך הסוגיה המקומית] מכריע כדעת אלה שמובאים אחרי "איתמר נמי". וכמו שמביאים הוכחה מברייתא "תניא נמי הכי" [שעל זה נקבע שביטוי זה מוכיח שהדין – להלכה], כך הגמרא מביאה הוכחה לדין שלפניו מדברי אמוראים אחרים, ובעקבות ההוכחה נפסק הדין להלכה כאותה דעה.
5.3
ואולי אפשר לומר אפשרות נוספת [או משלימה], ש"איתמר נמי" הכוונה שאותו אמורא הביא הדברים כמסורת מתקופת התנאים - באותם מקרים שהחכם שמוזכר שני חי מוקדם לחכם שמוזכר ראשון.
הערה חשובה ביותר: בעלי הכללים לא דנים בביטוי זה באופן מיוחד ומשמעותי.
5.4
קצת קשה, מה היה הויכוח בין רב ששת ורב יוסף, הרי "רב" - שקדם להם - כבר הכריע. שאלה זו תקפה גם לכל מקרה שבו ב"איתמר נמי" או ב"וכן אמר רב..." החכם שמוזכר שני קדם בזמן לחכם שמוזכר ראשון.
5.5
ואולי דברי החכם הקדום יותר לא היו ידועים לחכם שחי מאוחר יותר.
6.
רב כהנא "מוכיח" מפסוק כדברי "רב":
אמר רב כהנא: מ"ט? דכתיב: +ויקרא כ"ה+ והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם, אותם לבניכם - ולא בנותיכם לבניכם, מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו.
7.
מתקיף לה רבה, ואימא: בפיתוי הבת, וקנסות וחבלות הכתוב מדבר!
וכן תנא רב חנינא: בפתוי הבת, וקנסות וחבלות הכתוב מדבר. חבלות -
משמע מרבה ומברייתא שאמר רב חנינא שלא כרב, אלא מעשי ידיה שייכים לאחים.
8.
הגמרא מקשה על רבה ומיישבת:
צערא דגופא נינהו!
אמר רבי יוסי בר חנינא:
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף מג עמוד ב
שפצעה בפניה.
9.
אמר רב זירא אמר רב מתנה אמר רב, ואמרי לה אמר רבי זירא א"ר מתנה אמר רב: בת הניזונת מן האחין - מעשה ידיה לעצמה, דכתיב: +ויקרא כ"ה+ והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם, אותם לבניכם - ולא בנותיכם לבניכם, מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו.
שוב הגמרא מביאה בשם רב את הנימוק שהביא רב כהנא לעיל בסעיף 6.
9.1
שתי דעות בגמרא אם מדובר ברב זירא שאמר בשם רב מתנה שאמר בשם "רב", או שמדובר ב"רבי זירא".
9.2
לפי רש"י מדובר בשתי תקופות שונות של אותו חכם:
רש"י מסכת כתובות דף מג עמוד ב:
"אמר רב זירא ואמרי לה אמר רבי זירא - הוא רבי זירא הוא רב זירא, אלא בבבל מקמי דסליק לארעא דישראל לקמיה דרבי יוחנן ואין סמיכה בבבל הוו קרו ליה רב זירא ובהא שמעתא איכא למ"ד מקמי דסמכוהו אמרה ואיכא למ"ד בתר דסמכוהו אמרה."
9.3
אלא שלפי רש"י קצת קשה, למה חשוב לגמרא אם רבי זירא ציטט את רב מתנה שציטט את "רב" לפני שהוסמך או אחרי שהוסמך. הרי לכאורה אין כאן עניין פסיקתי אלא רק עניין עובדתי שכך אמר רבו.
9.4
אלא חובה לומר, שהביטוי הידוע בש"ס "אמר רב... אמר רב..." מלמד שהחכם המאוחר לא רק מוסר בשם רבו אלא גם פוסק כרבו. ולכן יש משמעות אם אמר זאת רבי זירא אחרי שהוסמך - שהרי אז יש לו כבר סמכות לפסוק!
9.5
ולפי תוס' מדובר בשני חכמים שונים [ראה "שוטנשטיין", דף מג עמוד ב, הערה 2].
10.
א"ל אבימי בר פפי: שקוד אמרה. שקוד מנו?
שמואל, הא רב אמרה! אימא: אף שקוד אמרה.
מודגש שגם שמואל אמר כ"רב".
10.1
אבל משמע מקטע זה שגם אם שמואל אמר כרב חובה לציין עובדה זו, ולא לומר באופן שמשתמע כאילו שמואל אמר ולא רב, ומתאים לכלל שחייב אדם לומר דבר בשם אומרו.
10.2
רש"י מסכת כתובות דף מג עמוד ב:
"שמואל - הוו קרו ליה שקוד על שום דהלכתא כוותיה בדיני ושוקד על דבריו לאומרם כהלכתא."
הכל טוב ויפה אבל למה דווקא כאן בסוגייתנו נקרא שמואל שקוד!
10.3
אולי יש לומר, שבא ללמדנו בעקיפין שהנושא בסוגייתנו הוא "דיני ממונות" [="דיני"] והלכה צריכה להיות כשמואל גם אם היה חולק על רב! כי ניתן היה לקבוע שמדובר בענייני "אבן העזר" [הלכות אישות] של דיני חובות הנישואין - מזונות ומעשי ידיה!
11.
אמר מר בר אמימר לרב אשי, הכי אמרי נהרדעי: הלכתא כוותיה דרב ששת.
רב אשי היה תלמידו של אמימר, ויוצא שבנו של אמימר אמר לרב אשי [חברו] שחכמי נהרדעי [שאמימר היה מבית מדרשם] פסקו כרב ששת. וקצת קשה: הרי חכמי נהרדעי הלכו בדרך כלל בשיטת שמואל שהיה גם הוא מחכמי נהרדעי והנה כאן הם פסקו שלא כשמואל [בסעיף 10].
11.1
ולכן יתכן לומר ["חידוש"]: "מר בר אמימר" מחדש שחכמי ישיבת נהרדעי פסקו שלא כשמואל "רבם" [וגם לא כ"רב"] אלא כרב ששת. יוצא לפי זה, שהביטוי "הלכתא" מחדש הלכה שלא כאותה הלכה שהיינו מצפים לה!
12.
רב אשי אמר: הלכתא כוותיה דרב.
רב אשי עצמו פוסק כרב [וכשמואל וכרב יוסף]. כלומר, רב אשי לא מקבל את דברי "מר בר אמימר". כנראה שרב אשי לא פוסק כנהרדעי, אלא הוא פוסק כרב וכשמואל [ורב יוסף] כי הם היו החכמים היותר "נחשבים" בסוגייתנו.
13.
והלכתא כוותיה דרב.
הגמרא פוסקת כ"רב"!
13.1
וקצת קשה, הרי משמע מכל מהלך הסוגיה שיש לפסוק כרב ובעיקר בגלל שגם רב אשי "עורך הגמרא" פסק כ"רב"! אם כן מה מוסיף ה"והלכתא"! כלומר, בדרך כלל המונח "והלכתא" בא לפסוק כאשר ההלכה בסוף הסוגיה לא היתה חד משמעית אבל בסוגייתנו אחרי דברי רב אשי הרי אין מה להוסיף.
13.2
ולכן נראה לחדש ["חידוש"]. כאשר "רב אשי" מובא בש"ס בפני עצמו הרי שהוא מבטא את דעת "עורך הגמרא", אבל כאשר מובא חכם נוסף בדורו שהיה אף הוא כנראה בין עורכי הגמרא - כמר בר אמימר בסוגייתנו - הרי שאין הלכה בהכרח כדברי רב אשי. ולכן, "עורך הגמרא" האחרון [ואולי מדובר בסבוראים/גאונים] פסק סופית "הלכתא כרב".
14.
רמב"ם הלכות אישות פרק יט הלכה י:
ומתנאי כתובה שתהיינה הבנות ניזונות מנכסי אביהן אחר מותו עד שיתארסו או עד שיבגורו, בגרה הבת אף על פי שלא * נתארסה או נתארסה אף על פי שלא בגרה אין לה מזונות,
ובת הניזונת מנכסי אביה לאחר מותו מעשה ידיה ומציאתה לעצמה לא לאחים.
15.
מגיד משנה הלכות אישות פרק יט הלכה י:
ובת הניזונת וכו'. מבואר בגמרא פרק נערה (כתובות דף מג) פסק הלכה בגמרא:
פוסק כמו ה"והלכתא" בגמרא!
