הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"תיובתא והלכתא"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
כתובות מא ע"א-ע"ב
איתמר: פלגא ניזקא -
רב פפא אמר: פלגא ניזקא ממונא,
רב הונא בריה דרב יהושע אמר: פלגא ניזקא קנסא.
רב פפא אמר פלגא ניזקא ממונא,
קסבר: סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי, ובדין הוא דמשלם כוליה, ורחמנא הוא דחייס עלויה, דאכתי לא איעד תורא.
רב הונא בריה דרב יהושע אמר פלגא ניזקא קנסא,
קסבר: סתם שוורים בחזקת שימור קיימי, ובדין הוא דלא לישלם כלל, ורחמנא הוא דקנסיה, כי היכי דנינטריה לתוריה...
מבנה הסוגיה:
סוגיה מקבילה במלואה במסכת בבא קמא דף טו:
1.
מחלוקת לגבי תשלום חצי נזק של שור תם - "קנס" או "ממון".
איתמר: פלגא ניזקא -
רב פפא אמר: פלגא ניזקא ממונא,
רב הונא בריה דרב יהושע אמר: פלגא ניזקא קנסא.
2.
הגמרא מנמקת את שתי הדעות:
רב פפא אמר פלגא ניזקא ממונא,
קסבר: סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי, ובדין הוא דמשלם כוליה, ורחמנא הוא דחייס עלויה, דאכתי לא איעד תורא.
רב הונא בריה דרב יהושע אמר פלגא ניזקא קנסא,
קסבר: סתם שוורים בחזקת שימור קיימי, ובדין הוא דלא לישלם כלל, ורחמנא הוא דקנסיה, כי היכי דנינטריה לתוריה.
3.
הגמרא נותנת סימן ל 4 משניות/ברייתות בהמשך הסוגיה, שמתוכן הגמרא תנסה להוכיח כאחת הדעות.
(סימן: היזיק מה והמית כלל)
ראה בספר "למנצח לדוד", עמוד 155, [שמסביר כל מקום בש"ס שמוזכר בו "סימן"] שה"סימן" בסוגייתנו רומז לדיון בתוס' לגבי כופר בשור תם.
4.
הגמרא מנסה להוכיח ממשנה במסכת בבא קמא כשיטה ש"פלגא ניזקא ממונא":
תנן: הניזק והמזיק בתשלומין;
בשלמא למאן דאמר פלגא ניזקא ממונא, היינו דשייך ניזק בתשלומין,
אלא למ"ד פלגא ניזקא קנסא, השתא דלאו דידיה קא שקיל, בתשלומין איתיה?
4.1
למעשה, הגמרא מקשה על הדעה השניה "פלגא ניזקא קנסא".
הפרשנים מעלים כאן שלוש שאלות:
א.
הביטוי "תנן" מובא בש"ס כפתיחה לקושיה מהמשנה באותה סוגיה - ואילו כאן מדובר בציטוט משנה במסכת בבא קמא.
ב.
הגמרא מתחילה להוכיח כאחד משני הצדדים דווקא ממשנה במסכת אחרת, ורק בסוף הסוגיה היא תביא מקור ממשנתנו - מסכת כתובות דף מא.
ג.
שאלה נוספת: בדרך כלל כשהגמרא מתחילה "סדרה" של קושיות/הוכחות על אחת הדעות היא מתחילה ב"מיתיבי" ואחר כך ממשיכה ב"תא שמע", ובסוגייתנו לא מובא באופן הזה.
4.2
התשובה לשאלות לעיל היא [ראה "מתיבתא"] שסוגייתנו היא מקבילה מצוטטת מסוגיה במסכת בבא קמא דף טו, ושם באמת מתאים להוכיח מ"תנן" שהיא המשנה שפותחת את הסוגיה שם. וקושיה שנפתחת ב"תנן" יותר חזקה מ"מיתיבי" כי מדובר במשנה שבאותה סוגיה.
4.3
אלא שקשה: מדוע לומר שהסוגיה במסכת בבא קמא היא ה"מקורית" וסוגייתנו היא "כפולה", ומדוע לא להיפך, הרי מסכת כתובות קודמת למסכת בבא קמא!
ראה בהמשך!
5.
הגמרא דוחה את הקושיה על מי שסובר "פלגא ניזקא קנסא".
לא נצרכא אלא לפחת נבילה.
פחת נבילה, תנינא: תשלומי נזק, מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה!
חדא בתם, וחדא במועד.
וצריכא, דאי אשמועינן תם, משום דאכתי לא איעד, אבל מועד דאיעד - אימא לא;
ואי אשמועינן מועד, משום דקא משלם כוליה, אבל תם - אימא לא,
צריכא.
עד כאן דחיית הקושיה.
6.
נסיון ממשנה להקשות על הדעה "פלגא ניזקא קנסא":
ת"ש: מה בין תם למועד? שהתם משלם חצי נזק מגופו, ומועד משלם נזק שלם מן העלייה;
ולא קתני: שהתם אינו משלם ע"פ עצמו, ומועד משלם ע"פ עצמו!
תנא ושייר. מאי שייר דהאי שייר? שייר חצי כופר.
אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא,
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף מא עמוד ב
הא מני? ר' יוסי הגלילי היא, דאמר: תם משלם חצי כופר.
והגמרא דוחה את הקושיה, וכל צד מבעלי המחלוקת יסביר או כרבי יוסי הגלילי או כחכמים שחולקים עליו [ראה בפרשנים].
7.
קושיה ממשנתנו ["תא שמע" - משנה] על מי שסובר "פלגא ניזקא קנסא":
ת"ש: המית שורי את פלוני או שורו של פלוני - הרי זה משלם על פי עצמו;
מאי לאו בתם!
לא, במועד.
אבל בתם מאי? אינו משלם על פי עצמו,
אדתני סיפא: עבדו של פלוני - אינו משלם ע"פ עצמו, ניפלוג וניתני בדידה: במה דברים אמורים - במועד, אבל תם - אינו משלם על פי עצמו!
כולה במועד קמיירי.
והגמרא דוחה את הקושיה.
7.1
יש דיון בפרשנים לגבי הביטוי "ניפלוג וניתני בדידה" - בסוגייתנו.
8.
קושיה ממשנתנו על מי שסובר "פלגא ניזקא קנסא":
ת"ש, זה הכלל: כל המשלם יתר על מה שהזיק - אינו משלם ע"פ עצמו; הא פחות ממה שהזיק - משלם ע"פ עצמו!
לא תימא: הא פחות ממה שהזיק, אלא אימא: הא כמה שהזיק - משלם ע"פ עצמו.
אבל פחות מאי? אינו משלם ע"פ עצמו,
ליתני, זה הכלל: כל שאינו משלם כמה שהזיק - אינו משלם על פי עצמו, דמשמע פחות ומשמע יתר!
תיובתא.
והגמרא נשארת בקושיה - "תיובתא".
9.
והלכתא: פלגא ניזקא קנסא.
והגמרא קובעת "והלכתא" "פלגא ניזקא קנסא".
10.
תיובתא והלכתא?
כמובן שמייד מתעוררת הסתירה, כיצד אפשר לפסוק כאותה דעה שהקשו עליה ודחו אותה - "פלגא ניזקא קנסא".
11.
מיישבת הגמרא:
אין, טעמא מאי איתותב? משום דלא קתני כמה שהזיק, לא פסיקא ליה, כיון דאיכא חצי נזק צרורות, דהלכתא גמירי לה דממונא הוא, משום הכי לא קתני.
למעשה, הגמרא מבטלת את ה"תיובתא". [ראה ב"מתיבתא", הערה ז, שלפיה יוצא, שניתן לפרוך את ה"תיובתא" באופן נוסף.]
12.
והגמרא מביאה כמה משמעויות ["נפקא מינה"] להלכה שנקבעה - "פלגא ניזקא קנסא":
והשתא דאמרת פלגא ניזקא קנסא, האי כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכיל תרנגולי רברבי - משונה הוא, ולא מגבינן בבבל,
אבל זוטרי - אורחיה הוא, ומגבינן,
ואי תפס לא מפקינן מיניה,
ואי אמר אקבעו לי זימנא לארץ ישראל - מקבעינן ליה,
ואי לא אזיל משמתינן ליה,
בין כך ובין כך משמתינן ליה, דאמרינן ליה סליק הזיקך,
מדרבי נתן; דתניא, ר' נתן אומר: מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? שנאמר: +דברים כ"ב+ ולא תשים דמים בביתך. הדרן עלך אלו נערות.
13.
תוספת הערות:
הביטוי "תיובתא והלכתא" - כסתירה - מוזכר בש"ס רק בסוגייתנו ובסוגיה המקבילה - במסכת בבא קמא דף טו. ובמקום נוסף - מסכת עירובין דף י - במשמעות קצת שונה [ראה מה שכתבתי שם].
14.
כנראה שה"והלכתא" לא נאמר על ידי מי שקבע את ה"תיובתא".
14.1
גם הביטוי "והשתא דאמרת פלגא ניזקא קנסא" מוכיח שמדובר במסקנה שנאמרה על ידי חכם מאוחר!
15.
במחלוקת העקרונית בין רב פאא ורב הונא בריה דרב יהושע כנראה שההלכה צריכה להיות כרב פפא [כהכרעה בין שני חכמים אלה] - "פלגא ניזקא ממונא", ולכן באה ה"והלכתא" לפסוק שלא כמוהו, למרות ה"תיובתא" שהיתה "לטובתו" של רב פפא.
16.
הערה כללית מעניינת: בסוגייתנו מוזכר הביטוי "הלכתא" בשתי משמעויות:
ה"והלכתא: פלגא ניזקא קנסא" נאמר על ידי עורך הגמרא או בדורות אחריו - על ידי הסבוראים/גאונים והכוונה היא לפסיקה סופית - מאוחרת.
ואילו הביטוי "דהלכתא גמירי לה דממונא הוא..." כוונתו, שדין "צרורות" הוא "הלכתא"="הלכה למשנה מסיני".
יוצא איפא שהביטוי "הלכתא" מוזכר גם לגבי ההלכות הכי קדומות - הלכה למשה מסיני, וכן הוא מוזכר לגבי ההלכות שנאמרו כפסיקה סופית של הדיון בגמרא.
