גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקנ"ג, מדור "עלי הדף"
מסכת כתובות
דף לו ע"ב

האם בני ישראל כשיצאו ממצרים היה להם דין שבויה, שאסורה לכהן?

עומדים אנו תוך שלשים יום קודם החג, ובכן נעסוק במילי דפסחא ויציאת מצרים, והוא בהא דעסקינן במכילתין (לו ע"ב) בדיני בת ישראל שנשבית בין העכו"ם, ושנינו: "ואלו שאין להן קנס, הבא על הגיורת ועל השבויה וכו', רבי יהודה אומר, שבויה שנפדית הרי היא בקדושתה אף על פי שגדולה", והיינו, שלדעת תנא קמא חששו בשבויה שנשתחררה שנבעלה באונס, ואין דינה כבתולה, ולכן אין עליה קנס, ולדעת רבי יהודה לא חששו לכך ו'הרי היא בקדושתה' ובחזקת בתולה, ויש קנס.

בדין זה יש נפק"מ לגבי שבויה בת כהן, דאי זינתה אסורה בתרומה, כדאיתא בהמשך הסוגיא, שרבי יוחנן אומר שלפי רבי יהודה לא חששו בשבויה לגבי כל הדינים, בין לענין קנס ובין לענין אכילת תרומה לבת כהן, והוא בשיטת רבי דוסא שאמר לגבי אכילת תרומה - שהשבויה אוכלת בתרומה ואין חוששין שנבעלה. ואילו רבה חולק על כך ואומר: "עד כאן לא קאמר ר' יהודה הכא, אלא שלא יהא חוטא נשכר (כלומר, רק כלפי קנס של אונס ומפתה נערה זו כשנפדית, לא חששו חכמים בכדי שלא יהא חוטא נשכר), אבל התם כרבנן סבירא ליה (כלומר, דלשאר דינים גם רבי יהודה מודה שחוששים שזינתה ונטמאה). אי נמי, עד כאן לא קאמר ר' דוסא התם אלא בתרומה דרבנן, אבל קנס דאורייתא כרבנן סבירא ליה (עי' רש"י: "אלא בתרומה בזמן הזה דרבנן, דכיון דאפילו נבעלה איסורא דרבנן בעלמא הוא, לא גזרו על ספיקה, אבל קנס דאפוקי ממונא הוא אימא לך ספק בעולה היא, ומספיקא לא מפקינן ממונא).

בהמשך מובא נידון זה גם כלפי כהן, אם מותר לו לישא אותה לאשה, דאם זינתה לשבאים אסורה לכהן וכו', אבל מבואר בגמרא דלרבנן "הפודה את השבויה ומעיד בה ישאנה, לא שדי איניש זוזי בכדי" וכו', והיינו שאם פדאה, ודאי קים ליה בגוה שלא זינתה, דלא שדי זוזי בכדי, שהרי לישאנה פדאה. יעו"ש כל הסוגיא.

ואמנם מצינו כבר נידון זה בפרק דלעיל (כו ע"ב): "האשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים" וכו', וכן שנינו עוד (כז ע"א): "עיר שכבשוה כרכום (מצור, רש"י) כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות, ואם יש להן עדים אפילו עבד אפילו שפחה הרי אלו נאמנין, ואין נאמן אדם על ידי עצמו". ומבואר, שלעדות זו כשרים גם פסולי עדות, חוץ מבעלה, שנחשב נוגע בדבר, כמו ששנינו בהמשך (שם כז ע"א): "אמר ר' זכריה בן הקצב, המעון הזה (-לשון שבועה הוא. רש"י) לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו עובדי כוכבים לירושלים ועד שיצאו. אמרו לו, אין אדם מעיד על עצמו", והיינו, כי הבעל נוגע בדבר, ואינו נאמן בכך, ואין זה כדין "הפודה את השבויה ומעיד בה" דלעיל, כי שם יש סברא נוספת, ד"לא שדי איניש זוזי בכדי", ובצירוף עדותו מותר לו לשאתה לאשה.

ועתה נעבור לאגדתא: הגאון החיד"א זצ"ל מביא בכמה מקומות בספריו(1), חקירת רבני אשכנז, הלא דין כנסת ישראל עם הקב"ה הוא כדין אשה ובעלה, והיאך היה יכול להתקיים חיבת חיתונים בשעת מתן תורה, הלא בני ישראל היו שבוים במצרים, ושבויה אסורה לכהן, והלא 'אלקיכם כהן הוא' (סנהדרין לט.).

ואמנם חקירה זו נמצאת בספרים הקדומים, בס' 'חלקי אבנים' להגאון רבי דוד לידא זצ"ל (בסוה"ס, דרוש חריף ונחמד), בס' 'נפתלי שבע רצון' להגאון רבי נפתלי הירץ גינזבורג זצ"ל (הגש"פ, פיסקת והיא שעמדה), וכן בספר 'צפנת פענח חדש' להגאון רבי יוסף ב"ר משה מפרעמיסלא זצ"ל (ערך גאולה). תירוצם נסוב על קנה אחד, על פי האמור בסוגייתנו: "הפודה את השבויה ומעיד בה ישאנה, לא שדי איניש זוזי בכדי", ומאחר שהקב"ה הרעיש עולמו ושדד את המערכות בעבור כנסת ישראל, היא מותרת לו, כביכול, כדין כהן שפדה את השבויה, בבחינת 'לא שדי איניש זוזי בכדי', וכמו כן יש עדות מפי הקב"ה שלא נטמאו, כדברי רש"י בפרשת פנחס (כו, ה): "הטיל הקב"ה שמו עליהם, ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה, לומר, מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם".

בספרו 'דבש לפי' (מע' ש אות יב) הוסיף הרחיד"א לדון בזה: "ואולם בכל זאת מצאה הקפידה מקום לנוח, דלכי תדוק, הזנות הוא לעבוד עבודה זרה, והכשרות הוא לעבוד את ה', והרי מצינו דבמצרים עבדו ע"ז, והגם שהיו אנוסים, אנוסה אסורה לכהן. ואפשר לתרץ, דכיון דהמשל הוא לינשא להקב"ה, כביכול, דיינינן בה כדין אשה דהזנות דוקא פוסלתה ולא דבר אחר, וגם על ישראל אין קפידא אלא על הזנות ממש, ובזה ישראל הם כשרים וגדורים מהעריות. אי נמי, אפשר דטעם אנוסה לכהן משום דמשכחת לה תחילתה באונס וסופה ברצון... בכהן החמירה תורה דכל דאיכא רצון אפילו בסוף תאסר, ומשום הכי אסורה לכהן, והכא בישראל גלוי וידוע לפניו יתברך דמה שעבדו ע"ז היה אונס גמור מתחילה ועד סוף ומשום הכי שריא לכהן" (ועוע"ש מה שכתב בזה).
 

(1) ראה 'פני דוד' במדבר אות ט; 'חומת אנך' פרשת וארא; 'ראש דוד' פרשיות שמות יתרו ותרומה; 'כסא דוד' דרוש ב' לשבת זכור; 'יוסף תהלות' תהלים פ' עד וקלה; 'אהבת דוד' דרושים ב ו טו לשבת הגדול ובדרוש טז לשבת כלה, ועוד ועוד.