סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 917
"באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש"
כתובות נ ע"א
אם היא תקנה גמורה או דהוי רק לכתחילה י מאימתי נתקנה תקנה זו י הנותן להחזקת תורה אם יכול לתת יותר מחומש י מצוות שעצם מצוותן היא ההוצאת ממון י מצוה שנמשכת כל ימי חיי אדם י הנותן כדי שיתכפרו עוונותיו י
גרסינן בגמ' א"ר אילעא באושא התקינו המבזבז [לעניים – רש"י] אל יבזבז יותר מחומש, תניא נמי הכי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות. וכ"ה לקמן דף ס"ז: ובערכין (כח.) אוקימנא לה בפלוגתא דתנאי דר' אלעזר בן עזריה אית ליה דר' אילעא ות"ק [ר"א] לית ליה דר' אילעא,
ולהלכה קי"ל כתקנת אושא. ותקנה זו נאמרה בגמ' לענין צדקה, ומינה ילפינן גם לשאר מצוות כמבואר ברמ"א [אות תרנ"ו, א]. ולשון הרמב"ם [פ"ח מערכין הי"ג] כל המפזר ממונו במצוות אל יפזר יותר מחומש.
ומשמע בפוסקים שזוהי תקנה גמורה שלא יבזבז יותר מחומש אבל ב"פתח עיניים" להחיד"א [ב"ב דף י ע"ב] הביא דברי השטמ"ק בכתובות [נ] שכ' בתרוץ אחד דלהחזקת תורה שרי ליתן יותר מחומש, ופירש שם שדעת השטמ"ק שאיסור זה של בזבוז יותר מחומש אינו איסור גמור אלא רק דלכתחילה לא יעשה כן ומשו"ה כשמצטרפות שתי המעלות הללו יחדיו צדקה והחזקת תורה תו לא נאמר איסור זה, ושרי גם יותר מחומש.
וב"יערות דבש" [ח"ב דרוש י"ב] ו"איגרא דפירקא" [למהרצ"א מדינוב זצ"ל סי' קפ"ח] העירו אמאי דווקא כשבאו הסנהדרין לאושא התקינו כן ולא לפני כן, ע"ש משכ"ב. אכן בגליון הש"ס להגרעק"א [בכתובות כאן] ציין להירושלמי [פ"א דפאה] שאומר על תקנת אושא: "כך היתה הלכה בידם ושכחוה" [ויש מפרשים שהיא הלכה למשה מסיני כדפי' הגר"א בשנות אליהו שם] הרי מבואר דתקנה קדומה כבר היתה עוד טרם בואם לאושא.
הנותן להחזקת תורה הובאו לעיל דברי השטמ"ק כאן [בתרוץ אחד] דאפשר ליתן לזה יותר מחומש ודווקא בסתם צדקה אית' לתקנת אושא שלא יבזבז יותר מחומש וב"אהבת חסד" למרן החפץ חיים [פ"ב אות ד'] הביא את דברי השטמ"ק הללו לדינא, וכתב הטעם שכיוון שיש לו עי"ז חלק בשכר התורה כדמצינו ביששכר וזבולון, אין שייך ע"ז שיעור, [והיינו דהוי כקונה חפץ לעצמו, כיוון שמקבל משכר הלומד עצמו, ולא דמי א"כ לכל מקיים מצוה שאסור לו ליתן טפי מחומש], וכ"פ החפץ חיים בליקוטי הלכות עמ"ס יומא [יב:] בהא דאית' שם על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרעפיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו וכו'. וכתב ע"ז החפץ חיים שם: ומוכח שאדם שהוא איש עני שמוכרח להרוויח ממלאכה שעושה בשל אחרים אעפ"כ צריך לצמצם משכירותו ולחיות בצימצום רב ולשכור אחר שילמדהו תורת ה', ואינו דומה למה שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש כי זה רק לענין צדקה, אבל לא לענין תורה שהוא מחוייב לדעת אותה, והיא חייו לנצח, וכל שכן שאינו רשאי לפזר נכסיו על מותרות, ויחסר עי"ז ידיעת התורה. ולכאורה מפורש כן בתנחומא [פר' צו סי' י"ד]: : למה אמר זאת תורת העולה כו' כי יש חיוב באדם לתת כל ממונו ללמד תורה לעצמו ולבניו כו' ע"ש, וכן מבואר בדברים רבה [פ"ד סי' ח'] במעשה דאבא יודן שבאו אצלו רבי אליעזר ורבי יהושע לגבות לעסק מצות עמלי תורה כו' אמרה לו אשתו לא נשתייר אלא שדה אחת, מכור חציה ותן אותה להן, הלך ועשה כן וכו', הרי מבואר שלהחזקת תורה שרי לבזבז אף יותר מחומש.
ואולם ב"פתח עיניים" להחיד"א [ב"ב דף י ע"ב] פירש דברי השטמ"ק הנ"ל, שאיסור זה של בזבוז יותר מחומש אינו איסור גמור, אלא רק לכתחילה לא יעשה כן, ומשו"ה כשמצטרפות המעלות הללו יחדיו – צדקה, והחזקת תורה, תו לא נאמר איסור זה, ושרי גם יותר מחומש, וביאר שם מקור לזה. ולפי"ד נמצא דרק בתומך בת"ח שהוא עני, ואז יש את שתי המעלות גם יחד בזה שרי לבזבז יותר מחומש, אבל בהחזקת תורה לחודה שאינו עני לאו, ולטעם האהבת חסד הנ"ל, גם בהחזקת תורה לחודה סגי. אפילו אינו עני.
מצוה שנמשכת כל ימי חיי האדם. אמרי' בגמ' לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח. והקשו מהא דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש. וכתב ב"עין אליהו" להגאון רבי אליהו שיק זצ"ל, אב"ד לידא, דאולי תקנת אושא לא היתה רק מצוה שאינה נוהגת אלא לפי שעה, כגון שופר וסוכה ואתרוג וכדומה, אבל במצוה הנמשכת כל ימי חיי האדם כמו בענין זה שלפנינו, מצוה זו עדיפא, וחמירא טפי, ומחוייב ליתן עבורה כל ממונו, ואפשר דזהו הסברא בדברי היעב"ץ, דלתפילין יש לבזבז יותר מחומש.
מצוות שעצם מצוותן היא ההוצאת ממון, כתב בזה בחידושי בן אריה להגר"ג אידלשטיין זצ"ל [ח"ב, ט] דכה"ג שעצם המצוה היא ההוצאת ממון, כפדיון הבן, ועליה לרגל שנא' איש כמתנת ידו בכה"ג צריך להוציא כל ממונו. ורק במצוות שהממון הוא הכשר מצוה גרידא, כלולב וסוכה, דרק כשאין לו לולב וסוכה צריך להוציא ממון, בכה"ג אמרינן דאל יבזבז יותר מחומש.
הנותן כדי שיתכפרו עוונותיו כתב באיגרות התשובה לבעל שו"ע הרב [סופ"ג] שוודאי יכול ליתן לזה כרצונו, דלא גרעא רפואת הנפש מרפואת הגוף, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. והובאו דבריו במשנה ראשונה ריש פאה ובערך שי יו"ד סי' רמ"ט.
[ש.א.ח]
