הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
מחלוקת סוגיות - כמי ההלכה?
כתובות כז ע"א
מתני'. עיר שכבשוה כרכום, כל כהנות שנמצאו בתוכה - פסולות;
ואם יש להן עדים, אפילו עבד אפי' שפחה - הרי אלו נאמנין.
ואין נאמן אדם על ידי עצמו.
גמ'. ורמינהו: בלשת שבאה לעיר, בשעת שלום - חביות פתוחות אסורות, סתומות מותרות,
בשעת מלחמה - אלו ואלו מותרות, לפי שאין פנאי לנסך!
אמר רב מרי: לבעול יש פנאי, לנסך אין פנאי.
רבי יצחק בר אלעזר משמיה דחזקיה אמר: כאן בכרכום של אותה מלכות, כאן בכרכום של מלכות אחרת.
של אותה מלכות נמי, אי אפשר דלא ערק חד מינייהו!
אמר רב יהודה אמר שמואל: כשמשמרות רואות זו את זו.
אי אפשר דלא ניימא פורתא!
אמר רבי לוי: כגון דמהדר לה למתא שושילתא וכלבא וגווזא ואווזא.
אמר רבי אבא בר זבדא:
פליגי בה רבי יהודה נשיאה ורבנן,
חד אמר: כאן בכרכום של אותה מלכות, כאן בכרכום של מלכות אחרת,
ולא קשיא ליה ולא מידי;
וחד קשיא ליה כל הני, ומשני, כגון דמהדר ליה למתא שושילתא וכלבא וגווזא ואווזא.
אמר רב אידי בר אבין אמר ר' יצחק בר אשיאן: אם יש שם מחבואה אחת, מצלת על הכהנות כולן.
בעי רבי ירמיה: אינה מחזקת אלא אחת, מהו?
מי אמרינן כל חדא וחדא היינו הא,
או דלמא לא אמרינן?
ומאי שנא משני שבילין, אחד טמא ואחד טהור, והלך באחד מהן ועשה טהרות, ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות,
רבי יהודה אומר: אם נשאל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו - טהורות, שניהם כאחת - טמאות,
ר' יוסי אומר: בין כך ובין כך - טמאין;
ואמר רבא, ואיתימא ר' יוחנן:
בבת אחת - דברי הכל טמאין, בזה אחר זה - דברי הכל טהורים,
לא נחלקו אלא בבא לישאל עליו ועל חבירו,
מר מדמי ליה לבבת אחת, ומר מדמי ליה לבזה אחר זה
והכא נמי כיון דשרי להו לכולהו - כבת אחת דמי!
הכי השתא,
התם ודאי איכא טומאה, הכא מי יימר דאיטמי.
1.
הגמרא מקשה על סתירה בין שתי משניות.
ומביאה 3 תרוצים:
תירוץ 1:
אמר רב מרי: לבעול יש פנאי, לנסך אין פנאי.
תירוץ 2:
רבי יצחק בר אלעזר משמיה דחזקיה אמר: כאן בכרכום של אותה מלכות, כאן בכרכום של מלכות אחרת.
של אותה מלכות נמי, אי אפשר דלא ערק חד מינייהו!
תירוץ 3:
אמר רב יהודה אמר שמואל: כשמשמרות רואות זו את זו.
אי אפשר דלא ניימא פורתא!
אמר רבי לוי: כגון דמהדר לה למתא שושילתא וכלבא וגווזא ואווזא.
2.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יח הלכה כו:
עיר שבאה במצור ונכבשה אם היו העכו"ם מקיפין את העיר מכל רוחותיה כדי שלא תמלט אשה אחת עד שיראו אותה ותעשה ברשותן הרי כל הנשים שבתוכה פסולות לכהונה כשבויות שמא נבעלו לעכו"ם, אלא מי שהיתה מבת שלש שנים ולמטה כמו שביארנו.
משמע מהרמב"ם שפוסק כתירוצו של שמואל ולוי.
3.
מגיד משנה הלכות איסורי ביאה פרק יח הלכה כו:
הוא מסכם את מהלך הסוגיה:
... ויתר דברי רבינו מבוארין שהוא פוסק כתירוציה דחזקיה וכלוי דאמר דמהדרי לה למתא שושילתא וכו'.
הרמב"ם פוסק כחזקיה [תירוץ 2 לעיל] וכלוי [תירוץ 3 לעיל].
4.
הוא מביא מי שחולק על הרמב"ם:
אבל הרמב"ן ורשב"א ז"ל אמרו דלענין פסקא אנן כרב מרי קי"ל דלא חילק בין כרכום לכרכום וכאן וכאן אין להם פנאי לנסך ולבעול יש פנאי ולכן אסורות אף על גב דלא הדרא למתא כלום דשמא יש להם אימת הגייסות ואינן בורחות
יש ראשונים שפוסקים כרב מרי [תירוץ 1 לעיל].
4.1
ההוכחה לדבריהם:
והיינו דהתם בפרק השוכר (ע"ז דף ע"א) רמינן מתניתין אהדדי
ומפרקינן להו כדרב מרי ולא מסיימי התם הני פירוקי אחריני דהכא
בסוגיה המקבילה לסוגייתנו [במסכת עבודה זרה דף ע"א] הגמרא מציינת רק את תירוצו של רב מרי [תירוץ 1 לעיל].
וכן נראה דעת ההלכות שהשמיטו ב' הסוגיות ולא כתבו אלא המשניות כפשטן ע"כ דבריהם ז"ל.
5.
המשך דברי ה"מגיד משנה":
ואני תמה בזה היאך איפשר לפסוק כרב מרי ולדחות הא דחזקיה דשמואל ולוי דמפרקי אליביה וכולה סוגיא משום הא דרב מרי
והא דר' יהודה נשיאה ורבנן דגמרא דילן וכולהו הנהו אמוראי דירושלמי דמחלקי בין כרכום לכרכום ומתירין אותה בכרכום של מלכות אחרת משום הא דרב מרי דלא חלק
ואיך נפסוק הלכה כמותו להחמיר שהוא יחיד
וכל שכן באיסור זה דחזינן דמקילין ביה במחבואה אחת המחזקת אשה אחת שמצלת על כולן
הוא מקשה: הרי רב מרי הוא "יחיד" נגד כל האמוראים בסוגייתנו ובסוגיה בירושלמי!
5.1
ואי משום סוגיין דע"ז דלא מפרקי הנך פירוקי [אינו מוכרח] משום [דאיכא למימר] דסמכי התם אסוגיין דהכא דהיא בדוכתה לענין כהונה.
ואם תאמר [כמו בסעיף 4.1 לעיל] שבסוגיה במסכת עבודה זרה מובא רק הסברו של רב מרי ולכן הלכה כמותו. על כך יש לומר שהגמרא שם מסתמכת על סוגייתנו.
5.2
הערה 1:
כנראה שהרמב"ן והרשב"א [לעיל בסעיף 4] סוברים שיש ממש מחלוקת סוגיות, ודווקא בגלל שבמסכת עבודה זרה הובאה רק דעתו של רב מרי הרי משמע שכך פוסק "עורך הגמרא". [ואולי בגלל שמסכת עבודה זרה מסודרת אחרי מסכת כתובות - סוגייתנו!]
הערה 2:
הרמב"ם כנראה סובר שאין כאן כלל מחלוקת סוגיות, כי סוגייתנו נחשבת לעניין איסור שבויה לכהן "סוגיה בדוכתה", כלומר, היא מוגדרת כסוגיה עיקרית בנושא זה והסוגיה במסכת עבודה זרה מסתמכת על סוגייתנו [ומדוע באמת הביאו שם רק את הסברו של רב מרי?]
לפי זה יוצא ש"עורך הגמרא" ערך את כל הש"ס מתוך ראיה של שלמות אחת, ורמז מסוגיה אחת על סוגיה מקבילה!
6.
הוא בוחן הלכות נוספות ברמב"ם:
וראיתי לרבינו פי"ב מהלכות מאכלות אסורות שכתב גדוד הנכנס למדינת דרך שלום כל החביות פתוחות אסורות וסתומות מותרות ובשעת המלחמה אם פשט הגדוד במדינה ועברו אלו ואלו מותרות שאין פנאי לנסך עד כאן לשונו, ולא חלק בין גדוד של אותה מלכות לגדוד של מלכות אחרת ואיפשר שהוא פוסק כרב מרי בדין היין נסך מפני שבמס' ע"ז לא הזכירו תירוץ אחר
ואם איתא דבכרכום של אותה מלכות היו אסורות אפילו בשעת מלחמה היה להם להזכיר שם
ופסק בדין הכהונות כסוגיין דהכא משום דכולהו הני אמוראי סבירא להו דבכרכום של מלכות אחרת שהן מותרות
והולכין כאן וכאן להקל מפני שהכל הוא חשש של ספק
וסוגיין דמכרען הכי כל חדא בדוכתה
מכיוון שמדובר באיסור דרבנן יש להקל ולפסוק לגבי כל עניין לפי הסוגיה המקילה יותר!
6.1
הערה: יוצא דבר מעניין: "עורך הגמרא" ערך את שתי הסוגיות - סוגייתנו והסוגיה במסכת עבודה זרה - במקביל כדי להקל על פי שני התירוצים האחרים - לגבי כהונה - וכדי להקל - במסכת עבודה זרה - לעניין יין נסך - כרב מרי!
7.
והוא דן באופן נוסף לגבי הקשר בין שתי הסוגיות!
