דיוק וחידוש ברש"י
כתובות דף כב
עמוד ב
רש"י ד"ה לאחד מעדיה. שאמרו מת דאין אשם תלוי אלא למי שלבו נוקפו וזה אומר ברי לי: באומרת ברי לי. אין לבי נוקפי שברי לי אילו היה קיים היה בא:
בדברי רש"י אלו רואים הבדל דלגבי העד רש"י כותב שאין לבו נוקפו מפני שאומר ברי לי, וכדכתיב במשנה בכריתות דף כה ע"א "ר"א אומר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל עת שירצה הוא היה נקרא אשם חסידים" , והוא אשם הבא כשלבו נוקפו וחושב שיש חטא בידו,
אבל לגבי האישה שרש"י מוסיף טעם מדוע אין ליבה נוקפה מפני שבריא לא שאם היה קיים היה בא, ואפשר לדייק שמדובר שכבר עבר יותר משנה מהעלמותו של בעלה, וכדברי חז"ל גזירה על המת שישתכח מן הלב, וכן הובא ברש"י עה"ת (בראשית פרק ל"ז פסוק ל"ה) וימאן להתנחם - אין אדם יכול לקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי :
וע"כ אין ליבה נוקפה כלל, כי דבר זה מסור ללב, משא"כ העד שהוא ראה שבעלה מת לדבריו וע"כ אין ליבו נוקפו, וע"פ זה אפשר לדייק מדברי רש"י שאין מדובר כשהמת נמצא לפנינו והיא מכירה בו על פי סימנים שבידה., ואמנם ביבמות דף פח: כתב רש"י ברי לי. כגון ע''י סימנים ואשם תלוי אינו בא אלא על מי שלבו נוקפו: ונראה שבשני אופנים זה שייך שאומרת ברי לי וכאן בכתובות חידש רש"י שמדובר באופן שאין המת לפנינו, ושם ביבמות מדובר באופן אחר שיכול להיות שהמת לפנינו כי בעמוד א' שם מוזכר בגמרא עניין הכרת האדם על פי סימנים, ואתון הוא דלא ידעיתו ליה דכתיב {בראשית מב-ח} ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו ואמר רב חסדא מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן.
