הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"גנובא גנובי למה לך?"
כתובות יט ע"א
תנו רבנן: אין נאמנים לפוסלו, דברי רבי מאיר,
וחכמים אומרים: נאמנים.
בשלמא לרבנן - כי טעמייהו, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר,
אלא לר' מאיר מ"ט?
בשלמא פסולי עדות - מלוה גופיה מעיקרא מידק דייק ומחתם,
קטנים - נמי כדרשב"ל, דאמר ריש לקיש: חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול,
אלא אנוסין מ"ט?
אמר רב חסדא, קסבר ר"מ: עדים, שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו - יהרגו ואל יחתמו שקר.
אמר ליה רבא: השתא אילו אתו לקמן לאמלוכי, אמרינן להו: זילו חתומו ולא תתקטלון,
דאמר מר: אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש - אלא עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים בלבד,
השתא דחתמו אמרינן להו אמאי חתמיתו?
אלא טעמא דר"מ - כדרב הונא אמר רב, דא"ר הונא אמר רב:
מודה בשטר שכתבו - אין צריך לקיימו.
גופא,
אמר רב הונא אמר רב: מודה בשטר שכתבו - אין צריך לקיימו.
א"ל רב נחמן: גנובא גנובי למה לך?
אי סבירא לך כר"מ, אימא: הלכה כר"מ!
אמר ליה: ומר היכי סבירא ליה?
אמר ליה: כי אתו לקמן לדינא, אמרינן להו: זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא.
מבנה הסוגיה:
הערות שונות:
1.
תנו רבנן: אין נאמנים לפוסלו, דברי רבי מאיר,
וחכמים אומרים: נאמנים.
רבי מאיר - בברייתא - חולק על משנתנו, וחכמים - בברייתא - סוברים כמשנתנו.
1.1
ויש להעיר: יוצא שמשנתנו שהיא "סתם משנה" היא דעת "חכמים" בברייתא. לפי זה ברור שהלכה תהיה כ"סתם משנה"="חכמים" נגד דעת יחיד - בברייתא - של רבי מאיר,
1.2
כמו כן ברור ש"סתם משנה" של משנתנו איננה דעת רבי מאיר למרות שבאופן עקרוני אומרים ש"סתם משנה רבי מאיר".
1.3
ועוד יש להעיר: הכלל הוא "סתם משנה ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם", ואם כלל זה נכון גם כאשר המחלוקת מובאת בברייתא הרי שהלכה צריכה להיות - לכאורה - דווקא כרבי מאיר שחולק על חכמים בברייתא ועל "סתם משנה" - משנתנו.
1.4
אלא באמת נקבע על ידי בעלי הכללים, שהלכה כסתם משנה גם אם יש אחר כך מחלוקת בדבר זה בברייתא. עיקר הסיבה לכך היא, שלא ידוע אם הברייתא נערכה/נכתבה לפני כתיבת המשנה או אחריה. וגם אין "עורך המשנה" - "רבי" זהה בהכרח עם "עורך הברייתא".
לפי זה הלכה אמנם תהיה כדעת "סתם משנה" - משנתנו - שהיא ממש דעת חכמים בברייתא [ולא רק שחכמים בברייתא סוברים כ"סתם משנה"!].
2.
בשלמא לרבנן - כי טעמייהו, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר,
זה הנימוק ממילא גם למשנתנו.
3.
אלא לר' מאיר מ"ט?
למרות שהלכה כחכמים הגמרא מחפשת נימוק לסברת רבי מאיר בברייתא.
4.
בשלמא פסולי עדות - מלוה גופיה מעיקרא מידק דייק ומחתם,
יש חזקה שהמלוה בדק את העדים - כשחתמו על שטר ההלוואה - שהם כשרים, ולכן העדים לא יכולים להעיד שהם עצמם היו פסולים.
5.
וכן לגבי קטנים:
קטנים - נמי כדרשב"ל, דאמר ריש לקיש:
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף יט עמוד א
חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול,
יש חזקה שעדים קטנים לא חותמים על שטר.
עד כאן יוצא שיש "חזקה" שעדים החתומים על שטר חוב הם גם כשרים והם גם גדולים [וזה גובר על הכלל של "הפה שאסר הוא הפה שהתיר"].
5.1
הערה: צריך לומר שהחזקה שקבע רבי שמעון בן לוי היתה כבר ידועה ומיושמת בזמן התנאים - רבי מאיר, ומדוע הגמרא אומרת שאמר זאת רבי שמעון בן לוי. תופעה זו מובאת בש"ס הרבה מאד פעמים.
אלא יש לומר, שלמרות "עתיקותה" של החזקה [או של דעה אחרת - בש"ס] כנראה שהיא נקראת על שם החכם שקבע אותה ככלל כללי והפיצה בין החכמים!
6.
אלא אנוסין מ"ט?
אמר רב חסדא, קסבר ר"מ: עדים, שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו - יהרגו ואל יחתמו שקר.
רב חסדא מסביר שרבי מאיר סובר שעדים לא יחתמו בשקר על שטר אפילו אם יהיו אנוסים. זאת אומרת שיש כאן חזקה שעדים החתומים על שטר לא היו אנוסים אפילו אונס נפשות.
6.1
רב חסדא מדגיש את חומרת עדות שקר.
6.2
יתכן שיש מחלוקת פרשנים האם כוונת רב חסדא לומר, שבאמת יש למסור את הנפש בכדי לא להעיד שקר.
6.3
אמר ליה רבא: השתא אילו אתו לקמן לאמלוכי, אמרינן להו: זילו חתומו ולא תתקטלון,
דאמר מר: אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש - אלא עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים בלבד,
השתא דחתמו אמרינן להו אמאי חתמיתו?
רבא חולק על רב חסדא וסובר שבהחלט מותר לחתום על שטר הלוואה חתימת שקר במקרה של "פיקוח נפש".
6.4
מדוע רבא הוסיף "סיפור" רקע ומדוע לא אמר רק את דברי "אמר מר", אלא שה"סיפור" בא להמחיש ולהדגיש שמותר אף לכתחילה לעבור על עבירה של עדות שקר [חתימה על שטר הלוואה שקרי] במצב של פיקוח נפש.
7.
אומר רבא נימוק אחר לדינו של רבי מאיר:
אלא טעמא דר"מ - כדרב הונא אמר רב, דא"ר הונא אמר רב:
מודה בשטר שכתבו - אין צריך לקיימו.
רבי מאיר סובר שאם הלוה מודה שהשטר לא מזוייף אזי אין צורך לקיים את חתימת העדים על גבי השטר. וכנגד זה הוא אינו נאמן אפילו עם הכלל של "הפה שאסר הוא הפה שהתיר".
8.
הערה: הגמרא מרחיבה בהסבר שיטת רבי מאיר בברייתא למרות שברור לה שאין הלכה כמותו [ראה בהמשך]. בדרך כלל מסבירים תופעה כזאת בכך שהנימוקים לדעה שאיננה להלכה מסייעים להבין את הנימוקים מנגד לדעה - "סתם" משנתנו וכן חכמים בברייתא - שנפסקה להלכה.
8.1
כעיקרון יש מחלוקת פרשנים באופן כללי האם דיון כזה נקרא "מדשקיל וטרי", כלומר, יש כלל שהלכה נקבעת לפי אותה דעה שהגמרא מרחיבה את הדיון אודותיה.
9.
גופא,
אמר רב הונא אמר רב: מודה בשטר שכתבו - אין צריך לקיימו.
לעיל בסעיף 7 רבא אמר שהנימוק לשיטת רבי מאיר בברייתא מבוסס על דינו/הסברו של רב הונא בשם רב. ועכשיו הגמרא דנה באותה מימרא.
9.1
הערה: לכאורה "רב" אמר את דינו כמימרא עצמאית ולפי מימרא זו הגמרא לעיל - בסעיף 7 - אמרה שעל כך מבוסס דינו של רבי מאיר שפסק בברייתא שאם הלוה מודה שהשטר לא מזוייף אזי אין צורך לקיים את חתימת העדים על גבי השטר [כדברי "רב"], וכנגד זה הוא אינו נאמן אפילו עם הכלל של "הפה שאסר הוא הפה שהתיר".
10.
א"ל רב נחמן: גנובא גנובי למה לך?
אי סבירא לך כר"מ, אימא: הלכה כר"מ!
רב נחמן מקשה על רב הונא [שאמר בשם "רב"], מדוע הוא לא אמר את דינו באופן של "הלכה כרבי מאיר".
10.1
וקשה מאד, הרי ניתן לומר, שרב אמר את דבריו כמימרא עצמאית [כדברינו בסעיף 9.1], ואולי הוא עצמו אף לא התכוון להסביר בזה את דברי רבי מאיר בברייתא, אם כן מה מקשה עליו רב נחמן.
10.2
אלא יש לומר, שרב נחמן הבין ש"רב" בא להסביר את שיטת רבי מאיר בברייתא. אבל עדיין קשה, מי אמר שרב פוסק כמותו - כרבי מאיר, אולי הוא "רק" מסביר את דבריו, אלא כנראה שרב נחמן ידע שכשרב מסביר את רבי מאיר הוא גם פוסק כמותו [נראה שקשור לעיל לסעיפים 8-8.1, שבכך שהוא מסביר את רבי מאיר מוכך מכך שכך הוא פוסק].
ועל כך מקשה רב נחמן שיאמר במפורש שהלכה כרב מאיר.
10.3
מוכרחים לומר [ולא ראיתי בפרשנים] שקושיית רב נחמן היא שרב היה צריך לומר שהלכה כרבי מאיר בברייתא וגם שרב בא להוסיף את הנימוק של רבי מאיר...
10.4
"חידוש": לפי זה ברור מדוע ביטוי זה הוא ייחודי בש"ס [כמעט "יחידאי" - מוזכר רק פעם אחת נוספת בש"ס], כי בדרך כלל אין להקשות כך על אמורא כשמנמק את דינו של תנא מדוע הוא לא פסק במפורש כמותו.
10.5
בדרך כלל הביטוי "אימא הלכה כ..." מובא כשאמורא פסק הלכה בניסוח שכולל את תוכן ההלכה עצמה [בלי קשר לנימוקים לאותה הלכה], ולא הזכיר את שם החכם שחידש את אותה הלכה, ולא כבסוגייתנו.
10.6
אולי יותר פשוט לומר שרב נחמן ידע שרב הונא בשם רב פסק הלכה בסוגייתנו כרבי מאיר!
11.
רש"י מסכת כתובות דף יט עמוד א:
גנבא - מתגנב אתה לומר דבריך בלשון שלא נחלקו בו היחיד והמרובים כדי שלא יבטלו את דבריך דאמרת כיחידאה.
רש"י לא מתייחס לשאלותינו לעיל. הוא רק מרחיב, שקושיית רב נחמן היא שרב היה צריך להדגיש שהוא פוסק כרבי מאיר שהוא דעת יחיד נגד חכמים בברייתא.
11.1
מכאן מוכיחים הפרשנים שאמנם הכלל הוא, ש"יחיד ורבים הלכה כרבים", אבל כשנימוקו של היחיד יותר מסתבר בעיני אמורא מסויים הרי שסמכותו של האמורא לפסוק כדעת היחיד בברייתא נגד הרבים!
12.
רב הונא משיב לרב נחמן:
אמר ליה: ומר היכי סבירא ליה?
13.
רב נחמן משיב:
אמר ליה: כי אתו לקמן לדינא, אמרינן להו: זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא.
רב נחמן באמת פוסק בניגוד למימרא של רב" לעיל. ויוצא שהוא פוסק כחכמים בברייתא.
13.1
וקשה מאד, לפי קושיית רב נחמן עצמו לרב הונא - לעיל מסעיף 10 והלאה - מדוע רב נחמן עצמו לא אומר במפורש שהוא פוסק כחכמים בברייתא.
14.
רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק יד הלכה ה:
הוציא עליו שטר חוב שאינו יכול לקיימו ואמר הלוה אמת שאני כתבתי שטר זה אבל פרעתיו או אמנה הוא או כתבתי ללוות ועדיין לא לויתי וכל כיוצא בזה הואיל ואם רצה אמר לא היו דברים מעולם והרי מפיו נתקיים הרי זה נאמן וישבע כ היסת ויפטר, ואם קיימו המלוה אח"כ בב"ד הרי היא כשאר השטרות.
הגהות מיימוניות הלכות מלוה ולוה פרק יד הלכה ה:
[כ] תוס' פ"ק דב"מ דקי"ל כר' יוחנן דאמר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכן פר"ח וכן רב אלפס וכן פסק ראבי"ה
וכן פר"י בפרק מי שמת משום דרב נחמן הכי ס"ל בפרק שני דכתובות דאמר כי אתו לקמיה אמר להו זילו וקיימו שטרייכו
ובשבת פרק המוציא משמע נמי דאמר כי אתו לקמיה אמר להו זילו וקיימו שטרייכו.
כלומר, הלכה בסוגייתנו כרב נחמן.
נראה שהלכה כאן היא כרב נחמן [וממילא כחכמים בברייתא וכ"סתם משנה" - משנתנו] כי כך מסתיימת סוגייתנו [על ידי "עורך הגמרא"].
15.
הוא מוסיף נימוק מדוע הלכה כרב נחמן:
מגיד משנה הלכות מלוה ולוה פרק יד הלכה ה:
[ה] הוציא עליו שטר חוב וכו'. מחלוקת תנאים ואמוראים בהרבה מקומות ומהם פרק מי שמת ושם פסקו רוב המפרשים ז"ל כמאן דאמר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכדברי רבינו ז"ל וכן דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א וכן דעת ההלכות:
מחלוקת זו מובאת בש"ס בהרבה מקומות בש"ס והלכה נקבעה לפי הסוגיה המרכזית במסכת בבא מציעא ובמסכת בבא בתרא דף קנא, ושם הרשב"ם פסק כשמואל ורבי יוחנן שם, שמתאים לשיטת רב הונא ורב בסוגייתנו. ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד י.
