הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"הכי השתא"
כתובות יד ע"א
רמי ליה אביי לרבא: ומי אמר רבי יהושע אינה נאמנת?
ורמינהו: העיד ר' יהושע ורבי יהודה בן בתירא, על אלמנת עיסה שהיא כשרה לכהונה!
א"ל: הכי השתא,
התם - אשה נישאת בודקת ונישאת,
הכא - אשה מזנה בודקת ומזנה?
1.
רבא מבדיל בין המקרה של "אלמנת עיסה" למקרה של המשנה לגבי המקרה של "ראוה מדברת..." שזה לשם זנות, שרבי יהושע לא מאמינה.
2.
דף על הדף כתובות דף יד עמוד א:
בגמ': הכי השתא התם אשה נישאת בודקת ונישאת הכא אשה מזנה בודקת ומזנה.
כתב הנודע ביהודה (מהדו"ק אהע"ז סי' ז ד"ה ומומר אני) דהא דאשה נאמנת לומר לכשר נבעלתי, אינו רק משום דאנו סומכין על דבריה, אלא גם משום שיש סיוע לדבריה דאשה מזנה בודקת ומזנה, ואף דבגמרא כאן אמרינן דאשה מזנה אינה בודקת ומזנה, זה רק אליבא דר' יהושע אמרינן כן דאיהו ס"ל דמזנה אינה בודקת,
אבל לרבן גמליאל שפיר י"ל אשה מזנה בודקת ומזנה.
ועיין גם בבית שמואל (סי' ו ס"ק לא) דמחלק מהך טעמא לרבן גמליאל בין מזנה ובין נאנסה, דבמזנה שייך בודקת ומזנה.
לפי רבן גמליאל - שהלכה כמותו - גם אשה מזנה "בודקת ומזנה"!!!
לפי זה יוצא שהביטוי "הכי השתא" איננו קביעה למסקנת ההלכה בגמרא, אלא רק לשיטת רבי יהושע!
ואולי יש לומר שביטוי זה אמנם כן מהווה מסקנה והוא "אמיתי" אבל רק בדיון הנקודתי בסוגיה - לצורך הסבר שיטת רבי יהושע!
3.
וראה מה שכתבנו על מסכת זבחים דף סג:
המיספור - לפי השיבוץ בסוגייתנו - מסכת כתובות דף יד:
בגמרא:
מיתיבי, רבי יוחנן בן בתירה אומר: מנין שאם הקיפו עובדי כוכבים את כל העזרה, שהכהנים נכנסין לשם ואוכלין שם קדשי קדשים? ת"ל: +במדבר יח+ בקדש הקדשים תאכלנו; ואמאי? נימא: בחצר אהל מועד יאכלוה, ולא יהא טפל חמור מן העיקר! הכי השתא, התם עבודה, דאדם עובד במקום רבו, אמרינן לא יהא טפל חמור מן העיקר; אכילה, דאין אדם אוכל במקום רבו, לא יהא טפל חמור מן העיקר לא אמרינן.
הגמרא מקשה על רבי יוחנן, והיא דוחה את הקושיה. הפתיחה לדיחוי היא בביטוי "הכי השתא".
4.
לפעמים הביטוי "הכי השתא" פותח דחיה של תרוץ דווקא, ולא לדחיית קושיה כבסוגייתנו.
5.
לחם משנה הלכות שחיטה פרק ו:
הלב שניקב וכו'. שם בפסקא בעי ר' זירא לבית חלל קטן או לבית חלל גדול א"ל אביי מאי תבעי לך מי לא תנן רבי שמעון אומר עד שתנקב לבית הסמפונות וכו' הכי השתא התם לבית הסמפונות וכו' הכא לבית חללו מה לי חלל גדול מה לי חלל קטן ע"כ. ולכאורה נראה דליכא פשיטותא כלל דר' זירא דחי פשיטותא דאביי ונשאר הדבר בספק. וא"כ יש לתמוה על רבינו איך כתב שהיא טרפה ודאית ולא כתב ספק ואדרבא לכאורה נראה פשט הגמרא דעדיין לא איפשיטא הבעיא. וי"ל דנראה לו לרבינו דמדקאמר גמרא בתירוצא מה לי חלל גדול מה לי חלל קטן לשון דפשיטותא הוא וה"ק ליה ר' זירא לאביי השתא דאמרת לי דרבה מפרש דלבית הסמפונות ר"ל לסמפון גדול א"כ בעיא שלי היא פשוטה דמדלא נקט כאן לבית חלליה כמו דנקט שם לבית הסמפונות משמע דס"ל מה לי חלל גדול מה לי חלל קטן וכן הרא"ש ז"ל סובר דפשיטותא הוא וכדברי רבינו:
מוכח מדבריו, שהביטוי "הכי השתא" מורה שאין זה פשיטותא. [דבריו מובאים גם אצל הרב מאזוז בספרו "דרכי אמת", כרך ב, עמוד שפו, כשמסביר את הביטוי "הכי השתא"]
6.
וראה בחידושי הריטב"א [וכנראה גם מהרשב"א] מסכת כתובות דף כז עמוד א [וראה במהדורת "מוסד הרב קוק", בהערה, שם, 58]:
הכי השתא התם ודאי איכא טומאה בחד מינייהו הכא מי יימר דאיטמו. והאי לישנא מוכח דבקושטא אמרינן הכי ולא בדרך דחיה,
מדברי הריטב"א משמע שהדין שמופיע אחרי "הכי השתא" לא נאמר רק כדי לדחות את הקושיה/תרוץ אלא הוא דין נכון גם למסקנה.
7.
ונראה לומר, שתלוי על מה בא הביטוי "הכי השתא". אם הוא בא אחרי קושיה, כמו בסוגייתנו, הרי שזוהי דחייה מוחלטת, והדין נשאר כמו שהיה לפני הקושיה. אבל אם הביטוי בא לדחות הוכחה לפתרון בעיה, הרי שהביטוי "הכי השתא" מהווה רק דחיית ההכרח שבהוכחה, אבל לא מכריע את גוף השאלה, כמו בדין שמובא ב"לחם משנה".
8.
לפי זה - בסוגייתנו - מסכת כתובת דף יד, ה"הכי השתא" בא לדחות את קושיית רבא, ולכן היא כן דחיה "סופית", וראה לעיל בסעיף 2.
