הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"הלכה כרב באיסורים וכשמואל בדינים" - תמיד?; "איכא דמתני לה להא שמעתא באפי נפשה"
כתובות יא ע"ב
מתני'. הגדול שבא על הקטנה, וקטן שבא על הגדולה, ומוכת עץ - כתובתן מאתים, דברי רבי מאיר;
וחכ"א: מוכת עץ - כתובתה מנה.
בתולה אלמנה, גרושה, וחלוצה, מן הנישואין - כתובתן מנה, ואין להן טענת בתולים.
הגיורת, והשבויה, והשפחה, שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד - כתובתן מנה, ואין להן טענת בתולין.
גמ'. אמר רב יהודה אמר רב: קטן הבא על הגדולה - עשאה מוכת עץ;
כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר: אין מוכת עץ בבשר.
איכא דמתני לה להא שמעתא באפי נפשה:
קטן הבא על הגדולה -
רב אמר: עשאה מוכת עץ,
ושמואל אמר: אין מוכת עץ בבשר.
1.
יש מחלוקת בין רב ושמואל אם ביאת קטן עושה את האשה "מוכת עץ".
2.
המחלוקת ביניהם מובאת בגמרא בשתי נוסחאות.
2.1
לפי הנוסחה הראשונה רב יהודה אמר את הדין בשם "רב" - שעשאה מוכת עץ, ואחר כך אמר את דינו של "רב" בפני שמואל - רב יהודה היה תלמידם של רב ושמואל - ורב יהודה מעיד ששמואל אמר להיפך, ש"אין מוכת עץ בבשר".
3.
לפי הנוסחה השניה - "איכא דמתני לה להא שמעתא באפי נפשה" - 4 מופעים בש"ס - מובאת המחלוקת בין רב לשמואל בפני עצמה וללא קשר היסטורי למשנתנו דווקא, זאת אומרת שרב ושמואל לא התייחסו לדין במשנתנו דווקא.
3.1
רש"י מסכת כתובות דף יא עמוד ב:
באפי נפשה - בלא גברי דלא אמר רב יהודה משמיה דרב ומשמיה דשמואל אלא אינהו גופייהו איפלוג בה.
רב יהודה לא אמר בשמם של רב ושמואל אלא הם עצמם אמרו את דבריהם - את מחלוקתם.
נראה לומר שרש"י רק מציין עובדה היסטורית בלי שיש לזה נפקא מינה לדינא. לפיו יוצא שגם לגבי הביטוי הרווח בש"ס "אמר רב... אמר רב..." [והגמרא לא הסתפקה בהבאת ה"אמר רב" האחרון שחי מוקדם בזמן ואפילו אם היה רבו של האמורא שמובא ראשון בביטוי הנ"ל] יש רק משמעות של ציון עובדה היסטורית.
3.2
רש"ש מסכת כתובות דף יא עמוד ב:
רש"י ד"ה באפי נפשה בלא גברי כו'. בכזה אומר הש"ס בפירוש כן כמו לעיל (ו) ובכ"ד.
ובאפי נפשה משמעו בכ"מ דלא איתמר על פירושא דמשנה אלא דפליגי בעלמא.
א.
נראה שהוא לא מפרש את רש"י אלא מפרש באופן שונה את הביטוי "איכא דמתני לה להא שמעתא באפי נפשה".
כוונת הביטוי היא שמחלוקת רב ושמואל לא נאמרה בעיקרה על הנושא שבסוגייתנו - כתובה לבתולה ולמוכת עץ.
גם נראה שהוא לא מתייחס לרב יהודה בכלל [שמובא בלשון הראשון].
ב.
והכא ג"כ יל"פ דלל"ק [=דללישנא קמא] פליגי בפירוש דמתניתין דרב מפרש לה כדמסיק רבא אליביה לל"ב [=ללשינא בתרא].
ושמואל מפרש לה כס"ד דרב אושעיא.
לפי הלשון הראשון רב ושמואל נחלקו בביאור משנתנו.
ג.
ולפי שתי הלשונות יש נפקא מינה להלכה:
ונ"מ נמי לדינא דלל"ק הלכה כשמואל בדינא כמש"כ הרא"ש.
לפי הלשון הראשון - שמחלוקתם נסובה על משנתנו - הלכה תהיה כשמואל מכיוון שמדובר בענייני ממון, והכלל הוא ש"רב ושמואל - הלכה כשמואל בדיני".
ד.
ולל"ב איכא למימר דפליגי באיסורא כגון לענין כה"ג כמו שפרש"י:
לפי הלשון השני מחלוקתם לא מוסבת על סוגייתנו אלא על סוגיה אחרת. וכנראה שנחלקו האם אשה שנבעלה על ידי קטן מבן תשע מוגדרת מוכת עץ ואסורה לכהן גדול, ומכיוון שמדובר בענייני "איסור" הלכה תהיה כרב על פי הכלל ש"רב ושמואל - הלכה כרב באיסורים".
ה.
נראה שעדיין חסר בדבריו מה יהיה הדין בסוגייתנו. כי לפי הלשון השני - סעיף ד - הלכה לגבי כהן גדול תהיה כרב, אבל כיצד זה ישפיע על סוגייתנו.
כנראה שכוונתו היא, שמכיוון שעיקר המחלוקת - לפי הלשון השני - הוא בענייני איסור - בתולה לכהן גדול - ולכן הלכה כרב, הרי שממילא הלכה תהיה כרב גם בסוגייתנו, למרות שהנושא בסוגייתנו הוא בענייני ממון - כתובה.
4.
האם יש כאן מחלוקת היסטורית-עובדתית ביו שתי הנוסחאות, או אולי יש כאן שתי "צורות" של מחלוקת.
5.
ראה מה שכתבנו בהרחבה במסכת נדה דף סד:
ונשאלת השאלה הגדולה: יוצא שרב ושמואל חלוקים גם בדיני איסור [בסוגייתנו – בעניין וסת] וגם בדיני ממון [בדיני] – לגבי שור הנוגח. אם כן – לפי מי שפוסק בסוגייתנו כרב בגלל הדין של "הלכה כרב באיסורים" האם יפסוק לגבי שור מועד כשמואל על פי הכלל שהלכה כשמואל בדיני!
5.1
לא לגמרי דומה לסוגייתנו - מסכת כתובות דף יא - כי לא מדובר שרב ושמואל נחלקו במפורש גם לגבי איסורים - בתולה לכהן גדול. זוהי הרי - לפי הסבר הרש"ש - המחלוקת בין שתי הלשונות בגמרא.
6.
המשך דברינו במסכת נדה דף סד:
רא"ש מסכת בבא קמא פרק ד סימן ד:
[בבא קמא דף לז ע"ב] שור שנגח יום ט"ו בחדש זה וששה עשר בחדש זה וי"ז בחדש זה. פלוגתא דרב ושמואל דפליגי בכה"ג בקביעות וסתות. דאיתמר ראתה חמשה עשר בחדש זה וששה עשר בחדש זה וי"ז בחדש זה. רב אמר קבעה לה וסת לדילוג. ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג. אבל אם ראתה ג' פעמים בריש ירחא או חמשה עשר בירחא לכ"ע קבעה לה וסת כיון דירחא גרים. ואם ראתה היום וראתה לסוף עשרים וחזרה וראתה לסוף כ' וחזרה וראתה לסוף עשרים קבעה לה וסת בראיה שלישית שהוא מעשרים לעשרים ואין הראיה הראשונה ממנין וסתה לכ"ע. ובדילוג הוא דפליגי דשמואל סבר כיון דראיה ראשונה לא היתה בדילוג אינה מן המנין.
ועיקר פלוגתייהו בוסתות והלכתא כרב באיסורין.
ויש מן הגדולים שאומרים דכיון שלא נחלקו בנגיחות אלא שהספר מדקדק מחלוקת זה מתוך אותו מחלוקת שנחלקו בוסתות ובעיקר פלוגתייהו הלכתא כרב ה"נ הלכתא כרב
וכן דעתי נוטה
דמאיזה טעם עשו חכמי הגמרא כלל זה לפסוק הלכה כשמואל בדיני וכרב באיסורי בכל מקום.
לפי שידעו ששמואל היה רגיל תמיד לפסוק דינין ולכך היה מדקדק בהן ויורד לעומקן ומשכיל על כל דבר אמת.
וכן רב היה רגיל לדקדק בהוראת איסור והיתר לכך סמכו על הוראותיו לעניני איסור והיתר.
וכיון שנחלקו בוסתות. ונגיחות ווסתות טעם אחד להם על כן סמכינן אדרב בתרוייהו.
וכן אם נחלקו בנגיחות ולא בווסתות הוה סמכינן אדשמואל בתרוייהו:
7.
ונראה להסביר בדברי הרא"ש:
הסבר ראשון: עיקר המחלוקת בין רב ושמואל היא בסוגייתנו. כנראה הוא מתכוון שסוגייתנו נחשבת "סוגיה עיקרית", ובה פוסקים כרב מפני שמדובר באיסורים, ואם נובעת מכך הלכה בדיני ממונות [כפי שהגמרא קובעת בסוגיה בבבא קמא] הרי גם שם הלכה תהיה כרב למרות שמדובר שם בממון ולא באיסור.
הסבר שני ["ויש מן הגדולים"]: בשתי הסוגיות יש לפסוק כרב מפני שעיקר המחלוקת בין רב לשמואל היא בסוגייתנו לגבי ווסתות ובאיסורים יש לפסוק כרב, ובעניין נגיחה של שור לא נחלקו רב ושמואל בעצמם אלא הגמרא ["עורך הגמרא"? ; "הספר מדקדק"?] היא זו שמקשרת בין שני העניינים.
7.1
ויש לשאול: מה ההבדל אם רב ושמואל עצמם נחלקו או שהגמרא ["סתמא דגמרא"; "עורך הגמרא"] היא זו שקבעה שיש קשר בין שתי המחלוקות?
7.2
לכאורה הבחנה זו מתאימה גם לסוגייתנו - מסכת כתובות דף יא.
המשך הדברים שכתבנו במסכת נדה דף סד:
יש מי שאומר שאם הגמרא היא זו שמשווה הרי זה "דמיון" בלבד ולא ממש אותו עיקרון [הרז"ה – "ילקוט ביאורים", שם, עמוד קמד]! לפי זה ניתן להסיק מסקנה מעניינת: דברי אמוראים "חשובים" ומדוייקים יותר מדברי "סתמא דגמרא" [כך נאמר גם על "עורך הגמרא"?]
הרא"ש מסכים לשיטה שפוסקים כרב בשתי המחלוקות. ולא ברור לאיזה נימוק שהביא הוא יותר מסכים. הוא ממשיך ומנמק את דבריו: רב היה "מומחה" יותר באיסורים ושמואל היה יותר מומחה ב"דינין". והרא"ש מסיים את דבריו: "ונגיחות ווסתות טעם אחר להן – על כן סמכינן אדרב בתרווייהו". נראה שהוא מתכוון להסבר הראשון שהביא: מכיון שבסוגייתנו הם דנים בעיקר הנושא וכאן "רב" מומחה יותר, ומכיון שמשפיע גם על דיני ממונות ממילא גם שם תהיה הלכה כרב.
ויש אומרים שלמעשה הרמב"ם פוסק לחומרא בשתי הסוגיות גם כרב וגם כשמואל [ראה "ילקוט ביאורים", שם]!
ויש להעיר 2 הערות:
7.3
דברי הרא"ש שיש לפסוק בשתי הסוגיות [בווסתות ובנגיחה] כרב נובע מכך, שבאמת גם לשאלה לגבי שור נגח לא מדובר "רק" בענייני ממונות [למרות שבפועל ובסופו של דבר מדובר בתשלום [חצי נזק או נזק שלם], אלא גם השאלה של שור קשורה לעניין שקשור ב"איסור" - לתכונות נפש – מה גורם לבהמה להיות מועדת, האם היא "נולדה" כך, אלא שלא ידענו עד שנגחה כמה פעמים, או שמא הנגיחות עצמם יוצרות את תכונת המועדות אצל השור. תכונות הבהמה קשורות לתחום של "איסור", למרות שהתוצאה היא תשלום ממון!
7.4
כבר כתבנו כמה פעמים על שיטתו של הרב אברמסקי [מחבר "חזון יחזקאל" על התוספתא]. הוא מסביר שהכלל של "הלכה כרב באיסורים" נקבע על ידי "עורך הגמרא". רב אשי ורבינא פסקו בכל מחלוקת בין רב לשמואל באופן נקודתי ובסופו של דבר גילו שבנושאים של "איסורים" הפ פסקו ברוב הפעמים כרב [ולהיפך – בממונות] ולכן הם "השאירו" בתלמוד רק את אותם מקומות, ובשאר המקרים שבהם פסקו כרב בממונות הם "השמיטו" את שמם של רב ושמואל מהסוגיה ורשמו את שם תלמידיהם. ויש לבדוק את השיטות השונות בכל דברינו לעיל כיצד יתיישבו לפי הרב אברמסקי.
נראה לומר שאם נאמר שפוסקים לפי הסוגיה העיקרית [כמו אחד ההסברים המשתמעים מדברי הרא"ש] ניתן להתאים לדברי הרב אברמסקי – כי רב אשי ורבינא הכריעו רק במחלוקות העיקריות בין רב לשמואל ולא בסוגיות המסתעפות מהם.
8.
חזרה לסוגייתנו - מסכת כתובות דף יא:
מנקודת הנחה ששתי הלשונות בסוגייתנו חלוקים זה על זה יש לדון כמי ההלכה, וממילא יהיה תלוי בכל הנאמר לעיל לגבי ההכרעה במחלוקת עצמה בין רב ושמואל.
8.1
יש אומרים שתמיד יש לפסוק כעקרון כ"לישנא בתרא", ואז הלכה כרב, ולפי מי שסובר שבדרך כלל יש לפסוק כ"לישנא קמא" הלכה תהיה כשמואל.
8.2
ואולי יש מחלוקת בין שתי הלשונות מה הבסיס של מחלוקת רב ושמואל בעניין זה של קטן שבעל גדולה, האם העיקר הוא ענייני הממון - הכתובה - או העיקר הוא העניין האישי - אם היא נחשבת בעולה שאסורה לכהן גדול.
ואז יהיה תלוי בדברים שהבאנו מהרא"ש במסכת נדה.
9.
ראה מה שכתבנו על מסכת שבת דף קמא:
עד שנציין במפורש למסכת כתובות דף יא הכל ממסכת שבת דף קמא:
חידושי הריטב"א מסכת שבת דף קמא עמוד א:
"... ורב פפא אמר אחד זה ואחד זה מותר.
ונראין דברי הפוסקים הלכה כרב פפא דהוא בתרא,
דאע"ג דתלמידיה דרבא הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב,
הני מילי כשחולק עליו כשהוא תלמיד לפניו
אבל הלשון נראה כאן שלא נחלק עמו וכיון שכן הלכה כבתראי, וכן פסק הר"ז ז"ל,
אבל רבינו אלפסי ז"ל פסק כרבא ורבינו הגדול ז"ל לימד עליו זכות בספר המלחמות משום דרבא רביה דרב פפא, ואין טעמו נכון כמו שכתבנו.
9.1
דבריו הם בקשר ליחס בין רבא לרב פפא.
ניתן לומר שאותו דיון יהיה בדיוק גם לגבי היחס בין אביי לרב פפא [כמשתמע מהתוס' שהבאנו לעיל]
9.2
מדברי הריטב"א יוצא שיש מחלוקת עקרונית בראשונים:
כעיקרון, יש כאן סתירה בין שני כללי פסיקה:
כלל אחד – "הלכה כבתראי" [=הלכה כאחרון], זאת אומרת, שהלכה כרב פפא מפני שהיה מאוחר לרבא [ולאביי],
כלל נוסף – אין הלכה כתלמיד נגד רבו [והרי התלמיד תמיד נחשב "בתראי" לגבי רבו]
9.3
יש מיישבים את הסתירה כך: [בריטב"א הנ"ל]: אין הלכה כתלמיד [למרות שהוא "בתראי"] רק כאשר נחלק במפורש עם רבו ובחייו ["תלמיד לפניו"].
אבל אם מתקיים התנאי שלא נחלק עימו "חזיתית" בבית המדרש [ובודאי עם חלק עליו רק אחרי מות רבו], הרי שרשאי תלמיד לחלוק על רבו, וממילא גם יכולה להיות הלכה כמותו, ובגלל שהוא "בתראי" – הלכה כמותו.
9.4
ואילו מדברי הרי"ף [מובא בריטב"א הנ"ל] משמע שאין הלכה כרב פפא אלא כרבא - ובסוגייתנו, כאביי] מפני שאין הלכה כתלמיד כנגד רבו בשום מצב.
9.5
וכן בר"ן [מתאים גם לדברי הריטב"א] - לא מרחיב:
חידושי הר"ן מסכת שבת דף קמא עמוד א:
ולענין הלכה הריא"ף ז"ל פסק בשם בעל הלכות ז"ל כרבא דמקנחו בכותל ואין מקנחו בקרקע וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפכ"א מהלכות שבת אבל הר"ז הלוי פסק כרב פפא דאמר אחד זה ואחד זה מותר משום דבתרא הוא
"רב פפא" נחשב לגבי "רבא" כבתראי [=מאוחר לו] ולכן הלכה כמותו.
כל הדיון כאן הוא מתוך הנחה שמדובר באותם רבא ורב פפא הידועים.
והרמב"ן ז"ל השיג עליו ואמר דמ"מ רבא רביה דרב פפא הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב
והרשב"א ז"ל כתב דאי מהא לא אירייא דבבתראי לא אמרינן הכי דהא רב נחמן (בריה) [רביה] דרבא ואפ"ה כל שלא היה יושב רבא לפני רב נחמן קיי"ל כרבא (סימנא) [וסימנא] איכא במילתא דכל היכא דאשכחן אמר ליה רבא לרב נחמן הוא (דחש) [דחשבינן] לזה תלמיד יושב לפני רבו ולית הלכתא כוותיה
אבל בשנחלקו שניהם (בשני) [. כשני] חולקין דעלמא הלכה כרבא
והכא נמי רב פפא הוא שנחלק על רבא ואפשר דכיון דבתרא הוא קיי"ל כוותיה:
10.
ובסוגייתנו - מסכת כתובות דף יא:
מובא ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים" עמוד קלא בשם "פורת יוסף" הבחנה מעניינת:
על פי דברי הר"ן - "והריטבא" - הנ"ל אפשר לומר שגם בסוגייתנו, הכלל שהלכה כרב באיסורים רק כשנחלק עם שמואל במחלוקת ישירה. לפי הנוסחה הראשונה בסוגייתנו שמואל אמר את דינו לרב יהודה "רק" אחרי שנאמר כבר דינו של "רב" והם לא נחלקו פנים אל פנים [אולי שמואל אמר את דינו רק אחרי פטירתו של רב]. במקרה כזה יתכן שהלכה דווקא כשמואל [בלי להתייחס לאופי הדיון אם הוא ב"דיני" או שהוא אף באיסורים ?].
נראה שכוונת ה"פורת יוסף" היא, ששמואל בסוגייתנו השיב אחרי רב כלומר הוא נחשב "בתראי" ולכן הלכה כמותו. חידוש זה יכול להיות נכון רק בהנחה, שבכך ש"עורך הגמרא" הביא את מחלוקת רב ושמואל באופן כזה הוא בא ללמדנו שהלכה כשמואל!
10.1
יוצא אפוא שהכלל של "הלכה כבתראי" תקף לא רק כלפי חכם שחי מאוחר לחברו אלא גם כלפי חכם שמובא בסוגיה - על ידי עורך הגמרא - אחרי דברי חכם אחר [האם נכון יהיה גם במקרה שהחכם שמובא מאוחר בסוגיה הוא מוקדם מבחינה כרונולוגית-היסטורית ביחס לחכם שמוזכר לפניו בסוגיה?!, למשל, אם אביי יובא בסוגיה אחרי רבא הלכה תהיה כאביי דווקא? אמנם בדרך כלל אביי מובא בש"ס לפני רבא!]
11.
רא"ש מסכת כתובות פרק א סימן כד:
כתובות דף יא ע"ב] גמ' קטן הבא על הגדולה רב אמר עשאה (לה) מוכת עץ ושמואל אמר אין מוכת עץ בבשר. ובשלא השיר בתוליה מיירי דאילו השיר בתוליה לא עדיפא ממוכת עץ
והלכתא כשמואל ושריא לכ"ג מדקבע הש"ס למילתייהו אמתני' דהכא אלמא לענין דינא איתשיל והלכתא כשמואל בדיני
ועוד מתני' כשמואל דייקינן.
נראה שמשמע מהרא"ש כדבריו לעיל בסעיף 6. כלומר, מכיוון שמחלוקת רב ושמואל שובצה בסוגייתנו, ובממון [כתובה] הלכה כשמואל, לכן אם אשה גדולה נבעלה על ידי קטן פחות מגיל תשע היא לא תיחשב אפילו "מוכת עץ" [ובוודאי שלא תיחשב כבעולה] ולכן כתובתה תהיה מאתיים כדין בתולה - וממילא הלכה תהיה כשמואל גם לעניין בתולה לכהן גדול - שאם אשה גדולה נבעלה על ידי קטן פחות מגיל תשע לא תיחשב אפילו "מוכת עץ" [ובוודאי שלא תיחשב כבעולה] ותהיה מותרת לכהן גדול!
