דיוק וחידוש ברש"י
כתובות דף ו
עמוד ב
רש"י המפיס מורסא. הפותח פה נפח שקורין קלו''ג: אם לעשות לה פה. שמתכוין ליפותה ולהיות לה פתח זה ליום מחר: חייב. שהוא מתקן פתח וחייב משום בונה דאשכחן בנין בבעלי חיים דכתיב ויבן את הצלע (בראשית ב):
הגליון רעק"א מציין למסכת שבת דף צ"ה ע"א, וז"ל הגמרא שם: גודלת ופוקסת משום בונה וכי דרך בנין בכך אין כדדרש רבי שמעון בן מנסיא {בראשית ב-כב} ויבן ה' אלהים את הצלע מלמד שקילעה הקב''ה לחוה והביאה אצל אדם שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא תניא ר''ש בן אלעזר אומר גודלת כוחלת ופוקסת לעצמה פטורה לחברתה חייבת. וברש"י לעצמה פטורה. שאינה יכולה לבנות יפה ואין דרך בנין אלא אשה לחברתה שרואה ועושה: ע"כ וכוונתו לכאורה לתמוהה קצת שכאן רש"י מציין בפשיטות למלאכת בונה ושם נראה מדברי רש"י עצמו בשיטת רבי שמעון בן אלעזר שבנין שייך רק כשבונה לחברתה,
עוד יש להעיר ברש"י שמציין כאן דאשכחן בנין "בבעלי חיים" ולכאורה היה צ"ל בבני אדם, ועוד רש"י מציין זאת כפשטות דקרא שמשמעותו "בנין" והרי זו מגמרא ערוכה במסכת ברכות דף סא ע"א שמובאת מחלוקת במשמעות "ויבן" וז"ל הגמרא בשלמא למ''ד זנב היינו דכתיב ויבן אלא למ''ד פרצוף מאי ויבן לכדר''ש בן מנסיא דדרש ר''ש בן מנסיא מאי דכתיב ויבן ה' את הצלע מלמד שקלעה הקב''ה לחוה והביאה לאדם הראשון שכן בכרכי הים קורין לקליעתא בנייתא דבר אחר ויבן אמר רב חסדא ואמרי לה במתניתא תנא מלמד שבנאה הקב''ה לחוה כבנין אוצר מה אוצר זה קצר מלמעלה ורחב מלמטה כדי לקבל את הפירות אף אשה קצרה מלמעלה ורחבה מלמטה כדי לקבל את הולד ע"כ ומסביר רש"י היינו דכתיב ויבן. שהיה צריך בנין: מאי ויבן. והלא כבר נבנה: כדי לקבל את הפירות. שאם יהיה קצר מלמטה ורחב מלמעלה תהא התבואה דוחפת את הכתלים מלמעלה לכאן ולכאן שהמשא מכביד עליהם : (וכן בעירובין יח ע"א ובנידה מה ע"ב)
ואם כך רואים אנו שהגמרא דנה על המשמעות ויבן כשהדבר בנוי כבר מה שייך לבנות, אבל בוודאי שכשיוצר בריה חדשה שייך לקרות בנין, ולפי זה יובן מדוע רש"י בדף ה ע"ב בסוגית בעילת בתולה בשבת בד"ה או דלמא לפתח מתכוין. והרי הוא כבנין ואסור: לא הזכיר רש"י דהוי מלאכת בונה ואת הפסוק ויבן וכו' אלא כתב בפשיטות "כבנין" ,
וכן ברש"י על התורה בפירוש הפסוק ויבן הביא רק את הדרש שבנויה כאוצר וזה לכאורה יותר מתיישב עם הלשון ויבן "את" הצלע ולא כתיב ויבן "מן" הצלע, וגם מצינו עוד כמה פעמים את הלשון בנין בתורה "אבנה" ממנה (בראשית טז פסוק ב) וברש"י אולי אבנה ממנה - לימד על מי שאין לו בנים שאינו בנוי אלא הרוס: הרי לנו שבוודאי על עניני אישה בין בתולה לבעולה יש משמעות ברורה להיקרא בנין, וכן כתב רש"י בפירושו על ברכת והתקין לו ממנו בנין עדי עד שבדף ח ע"א בנין עדי עד. בנין נוהג לדורות וחוה קרי לה בנין על שם ויבן את הצלע (בראשית ב):
אלא שכאן ראה רש"י צורך מיוחד להביא את הפסוק ויבן את הצלע וכתב בלשון בעלי חיים, כי היות ומדובר כאן על פתיחת פתח במורסה ואין כאן בנייה של יצירה חדשה אלא משהוא קטן באדם שכבר בנוי, ומילא ב"בית" עצמו שעושה פתח אפילו קטן שייך לקרות בניה, אבל מה שייך זה על בע"ח וע"כ הוכיח רש"י מהפסוק וכוונתו ללשון הפסוק עצמו ויבן את הצלע (שהצלע הוא חלק מהחי) ואולי גם כהבנת רע"ק לדרשת ר"ש בן מנסיה שקליעת השיער הוא פרט באדם ונקרא בניה למרות שרשב"א סובר דרק לאחרים הוי בנין, כי לעצמה זה לא קליעה וממילא אין כאן בניה, משא"כ בפתח שעושה לעצמה במורסה שאינו צריך להיות יפה שייך לקרות בנין וזה לאו דווקא באדם כי "פתח" יכול להיקרא בנין בכל מקום שנעשה גם בבע"ח.
