גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקמ"ח, מדור "עלי הדף"
מסכת כתובות
דף ה ע"א

בענין איסור מלאכה לחתן בשבעת ימי המשתה והמסתעף

נפסק בשו"ע (אבה"ע סי' סד ס"א): "הנושא בתולה צריך לשמוח עמה ז' ימים, שלא יעשה מלאכה, ולא ישא ויתן בשוק, אלא אוכל ושותה ושמח עמה, בין אם הוא בחור בין אם הוא אלמון". ומוסיף הרמ"א: "וחתן אסור בעשיית מלאכה, ואסור לצאת יחידי בשוק" (וכ"כ הרמב"ם בפ"י מהל' אישות הי"ב).

במקור הדברים, שישנו איסור מלאכה לחתן, יש להביא הא דאיתא במכילתין (ה ע"א, וכ"ה בתוספתא כתובות פ"א ה"א) שתקנו לאלמנה שתהא נשאת ביום חמישי, שאם יהא נושא אותה באחד משאר הימים, אזי "למחר משכים לאומנתו והולך לו [למלאכתו, על כן] שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא [בטל ג' ימים ממלאכתו, נמצא] שמח עמה ג' ימים, חמישי בשבת וערב שבת ושבת". מכאן הביאו הראשונים מקור לאיסור עשיית מלאכה בחתן.

ונעתיק בזה לשון הר"ן על הרי"ף (ב, א מדפי הרי"ף ד"ה ודאמרינן): "ודאמרינן 'למחר משכים לאומנתו', לא שיהא מותר במלאכה, אלא שחכמים יחדו לו ימים הללו שהם ימי בטלה, והכי איתא בתוספתא" וכו'. תוכן דבריו הוא, כי מה שאמרו 'למחר משכים לאומנתו', אין הכוונה שמותר לעשות כן להשכים למלאכתו ואומנתו, אלא, אדרבה, תקנת שמחה של החתן היא, שאסור בעשיית מלאכה, ובגלל שחשו חכמים שהבעל יעבור על תקנת חכמים, יחדו חז"ל את ימי נישואין לאלמנה בימים שאינם בני מלאכה (עי' חידושי רא"ה להלן ז. ד"ה ושמחה; ובסוגיא זו ראה חי' הרמב"ן, רשב"א וריטב"א). ומסיק שם הר"ן: "והכי איתא בפרקי רבי אליעזר בפרק ט"ז, 'החתן דומה למלך, מה מלך אינו יוצא לשוק לבדו, אף חתן אינו יוצא לשוק לבדו, מה מלך אינו עושה מלאכה, אף חתן אינו עושה מלאכה', ובאגדה אמרו: 'החתן דומה למלך, מה מלך אינו עושה מלאכה, אף חתן אינו עושה מלאכה". [מקורות אלו ממדרשי חז"ל מובאים גם בעוד ראשונים (עי' רשב"א). אכן יש לציין, שבנוסחת ה'פרקי דרבי אליעזר' שלפנינו לא כתוב השוואה זו: "מה מלך אינו עושה מלאכה, אף חתן אינו עושה מלאכה" (עי' ביאור הרד"ל על הפרדר"א שם, וע"ע חי' הרמב"ן כאן)].

ובטעמו של תקנה זו, הנה ממשמעות הברייתא שלפנינו, וכן מדברי התוספתא, שתקנה זו משום לתא דשמחת חתן וכלה, כלשון הרמב"ם: "וכן תקנו חכמים שכל הנושא בתולה יהיה שמח עמה שבעת ימים, אינו עוסק במלאכתו ולא נושא ונותן בשוק, אלא אוכל שותה ושמח", והיינו, כי העסק במלאכה ובאומנת יגרום שימנע החתן מלשמוח באשתו, ולכן תקנו שיתבטל ממלאכתו. מאידך גיסא, בדברי הפרקי דר"א מצינו נימוק אחר, והוא, שהחתן דומה למלך - שאינו עושה מלאכה, ובגלל גודל מעלתו וחשיבותו על החתן להימנע מלהתעסק במלאכתו, וישנם כמה נפק"מ בין שני טעמים אלו:

ונתחיל בדברי ה'ים של שלמה' (כתובות פ"א אות יב): "אבל תימא על מנהגנו, בגליל שלנו, מאחר שמחויב לשמוח עם בתולה כל ז' ימים, ולאלמנה ג' ימים, למה אנו אין מקיימין דברי חכמים, וגם אסור במלאכה, הוא והיא, כל אותן ימי השמחה, כאשר כתב הרמב"ם, והוא מפרקי ר"א פרק ט"ז, ואין נזהרים בזה. ואפשר משום דעיקר תקנה נעשה לתקנה דידה, ומאחר שהוא וקרוביה מוחלין על זה, אינו מחויב לשמח, דחכמים נמי תיקנו, שיהא טורח בסעודה ג' ימים, והיכא שהיא וקרוביה מוחלין לחתן שלא יטריח, פשיטא שהרשות בידה, אפילו בימי חכמים הראשונים, והאידנא, בוודאי שערבה כל שמחה, וקושי הגלות, וצער המחיה, כולן מוחלין על שמחה זו, שערבה בעוונותינו הרבים כל שמחה". וכ"כ ה'בית שמואל' (אבה"ע שם) על דברי הר"ן הנ"ל: "לפי זה נראה, דיכולה למחול על השמחה (ראה שו"ע שם ס"ב בהגה בשם רבינו ירוחם) וביטול מלאכה, דהא משום תקנתא דידה תקנו, יכולה לומר אי אפשר לי בתקנה זו".

מאידך גיסא, מצינו בדברי ה'חלקת מחוקק' (שם סק"ב), בביאור דברי הרמ"א - שהוסיף על המחבר וכתב "וחתן אסור בעשיית מלאכה" - "נראה דהגיה הרב דין זה, אע"פ שכבר כתב זה שלא יעשה מלאכה, משום דמלשון הרב המחבר, משמע דמשום לתא דידה תקנו כן, ואם היא רוצה למחול על תקנתה הרשות בידה וכו'... על כן כתב דאף דיכולה למחול על שמחתה, דהיינו לאכול ולשתות ולשמוח עמה, אבל במלאכה ולצאת יחידי לשוק, אף שהיא מוחלת, מ"מ הוא אסור בזה, ומטעם שהוא דומה למלך, כך היה נראה ליישב כוונת הרב בהג"ה זו...". גם בעל ה'הפלאה' בספר 'המקנה' (סי' סד ס"א) האריך בזה, והוסיף בזה, שגם החתן אינו יכול למחול, וכלשונו: "ואפילו אם ירצה הוא למחול על כבוד עצמו לא מהני, והיינו, דקאמר בפרקי דר"א, דהחתן דומה למלך, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול".

אמנם, גם לפי הטעם שאיסור עשיית מלאכה הוא בגלל שמחת חתן וכלה, מצינו בכמה אחרונים שאי אפשר לה למחול על כך, וכמה סברות נאמרו בזה, והרי אחת מהן המובאת בספר 'טיב קידושין' להגאון מפלאצק זצ"ל (על שו"ע אה"ע), כי חובת שמחת חתן כלה אינה בגלל תועלת ותקנת הכלה בלבד, כי כשהכלה שמחה עם החתן, ישנה תועלת לשניהם יחד, שידורו כל ימי חייהם בשלום ובשלוה, ולכן אין בכוחה בלבד למחול על שמחתה, כי שמחתה נוגעת לו ולה בשוה, ובמה תוכל למחול ולוותר על תקנתו (עי"ש טעמים נוספים שלא תועיל מחילתה, וע"ע 'חינא וחסדא' כתובות כאן).

נפק"מ נוסף בין הטעמים הוא כלפי מלאכת דבר האבד, דהנה ה'חזון איש' (אה"ע סי' סד סק"א) כתב, דנראה דלא חמיר איסור עשיית מלאכה בחתן בשבעת ימי המשתה מאיסור מלאכה בחול המועד, שמותר בו מלאכה בדבר האבד. מאידך כתב בשו"ת 'בית דוד' (שאלונקי תקו, יו"ד סי' קעז), כי לכן הוסיפו בטעם האיסור, משום שחתן דומה למלך, כי גם בדבר האבד אסור, כמו המלך שאינו עושה מלאכה אפילו בדבר האבד.