שהכל ברא לכבודו
כתובות ח ע"א
"בא"י אמ"ה שהכל ברא לכבודו".
בלשון הברכה מבואר שבריאת העולם היתה לכבוד הבורא. וכך לשון הברכה שאחר קידושא דסידרא: בָּרוּךְ (הוּא) אֱלֹהֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ. ומיוסד על הפסוק (ישעיהו מג, ז) כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו.
וקשה, הכיצד איפוא כתב השל"ה הקדוש: (מסכת פסחים מצה עשירה דרוש שני שכט) "הנה, השם יתברך יחיד ברא עולמו הוא לבדו, ולא לצרכו רק להנות בהם הבריות". ומקורו בדברי האריז"ל: (ספר עץ חיים שער הכללים פרק ראשון) "כשעלה ברצונו יתברך שמו לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו ויכירו גדולתו ויזכו להיות מרכבה למעלה להדבק בו יתברך". מטרת הבריאה עבור הבורא היא או הנבראים? לשם כבוד או מתוך טוב וחסד?
אלא שכך לשון הרמח"ל בתחילת ספר דרך ה' חלק א פרק א:
"א. כל איש מישראל צריך שיאמין וידע, שיש שם מצוי ראשון קדמון ונצחי... והוא האלוה ברוך הוא.
ב. עוד צריך שידע, שהמצוי הזה יתברך שמו... שהוא מצוי שלם בכל מיני שלימות...
ה. וכן צריך שידע, שמציאותו יתברך מציאות פשוט בלי הרכבה וריבוי כלל, וכל השלימיות כלם נמצאים בו בדרך פשוט. פירוש - כי הנה בנפש ימצאו כחות רבים שונים שכל אחד מהם גדרו בפני עצמו. דרך משל, הזכרון כח אחד, והרצון כח אחר, והדמיון כח אחר, ואין אחד מאלה נכנם בגדר חבירו כלל. כי הנה גדר הזכרון גדר אחד וגדר הרצון גדר אחר, ואין הרצון נכנם בגדר הזכרון ולא הזכרון בגדר הרצון, וכן כלם. אך האדון ית"ש איננו בעל כחות שונים, אע"פ שבאמת יש בו ענינים שבנו הם שונים, כי הרי הוא רוצה והוא חכם והוא יכול והוא שלם בכל שלימות. אמנם אמתת מציאותו הוא ענין אחד שכולל באמתתו וגדרו כל מה שהוא שלימות".
ושם בפרק ב' כתב: "התכלית בבריאה: א. הנה התכלית בבריאה היה להטיב מטובו יתברך לזולתו. והנה תראה, כי הוא לבדו יתברך שמו השלימות האמיתי המשולל מכל החסרונות, ואין שלימות אחר כמוהו כלל. ונמצא שכל שלימות שידומה חוץ משלימותו יתברך, הנה איננו שלימות אמיתי, אלא יקרא שלימות בערך אל ענין חסר ממנו, אך השלימות בהחלט אינו אלא שלימותו יתברך. ועל כן בהיות חפצו יתברך להטיב לזולתו, לא יספיק לו בהיותו מטיב קצת טוב, אלא בהיותו מטיב תכלית הטוב שאפשר לברואים שיקבלו. ובהיותו הוא לבדו יתברך הטוב האמיתי, לא יסתפק חפצו הטוב אלא בהיותו מהנה לזולתו בטוב ההוא עצמו שהוא בו יתברך מצד עצמו, שהוא הטוב השלם והאמיתי".
והמשיך לבאר בעל פירוש הסולם בהקדמתו לספר הזוהר סע' ו:
"וכבר הורונו חז"ל, שלא ברא הקב"ה את העולם, אלא בכדי להנות לנבראיו. וכאן אנו צריכים להשים את עינינו וכל מחשבותינו, כי הוא סוף הכונה והמעשה של בריאת העולם. ויש להתבונן, כיון שמחשבת הבריאה היתה בכדי להנות לנבראיו, הרי הכרח הוא, שברא בנשמות מדת רצון גדול עד מאד, לקבל את אשר חשב ליתן להן, שהרי מדת גדלו של כל תענוג וכל הנאה, מדודה במדת גדלו של הרצון לקבל אותו. עד שכל שהרצון לקבל גדול יותר, הנה בשיעור הזה מדת התענוג גדולה ביותר. וכל שהרצון לקבלו פחות יותר, הרי באותה המדה נפחת שיעור התענוג מהקבלה. הרי שמחשבת הבריאה בעצמה, מחייבת בהכרח לברוא בנשמות רצון לקבל בשיעור מופרז ביותר, המתאים למדת התענוג הגדול, שכל יכלתו חשב לענג את הנשמות. כי התענוג הגדול והרצון לקבל הגדול עולים בקנה אחד".
מעתה הדברים מבוארים: הכבוד והחסד, כבוד הבורא וטובת הנבראים – כל הדברים בקנה אחד עולים.
הבורא טוב ומטיב הוא, לפיכך ברא ברואים הכמהים לטובו שייהנו בטובו; כלשון המהר"ל מפראג בספר נצח ישראל פרק א: "כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך, כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים". (קהלת ב, יג) וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ.
כיוצא בדבר אתה אומר: הבורא מכובד בתכלית הכבוד הוא, ולפיכך ברא נבראים שיכירו במלכותו. כי אין מלך בלא עם.
וכן: הבורא יחיד ומיוחד הוא, ולפיכך ברא את בריותיו שיכירו ביחודו. וכלשון הרמח"ל בספר דעת תבונות סע' לד: "ותכלית כל ההצלחה שהוא מבטיח לישראל הוא התברר יחודו לעיני הכל".
ואין כל הדברים האמורים חלוקים זה מזה, כי כל מיני השלימויות אחודים בו באחדות פשוטה.
וכך הוא בכל מעלות השלימות כולן השונות זו מזו רק למראית עינינו – הבורא שלם הוא בהן, וברא בעולמו בריות חסרות, למען תשלמנה את עצמן, תכרנה בו, ויוכר הוא בהן.
כתב הרמח"ל בספר דרך ה' חלק א פרק א בבורא ית"ש מציאותו סעיף ה':
"צריך שידע, שמציאותו ית' מציאות פשוט בלי הרכבה וריבוי כלל, וכל השלימיות כלם נמצאים בו בדרך פשוט".
משום כך בשיר השירים ה' דּוֹדִי צַח – המילה צַח בפשטא. וכן מוטעמות בפשטא כל עשרת הבבות המתארות את מדותיו:
(י) דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה:
(יא) רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב:
(יב) עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת:
(יג) לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים
- שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר:
(יד) יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ
- מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים:
(טו) שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז
- מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים:
(טז) חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים
- זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם:
