הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
מחלוקת רב ושמואל בעניין "אינו מתכוון"
כתובות ו ע"א-ע"ב
(איתמר) בבי רב אמרי: רב שרי, ושמואל אסר;
בנהרדעא אמרי: רב אסר, ושמואל שרי.
אמר רב נחמן בר יצחק, וסימניך: אלו מקילין לעצמן, ואלו מקילין לעצמן.
ורב שרי?
והאמר רב שימי בר חזקיה משמיה דרב:
האי מסוכריא דנזייתא, אסור להדוקה ביומא טבא?
בההוא אפילו ר"ש מודה,
דאביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות.
והא אמר רב חייא בר אשי אמר רב: הלכה כרבי יהודה,
ורב חנן בר אמי אמר שמואל: הלכה כרבי שמעון;
ורב חייא בר אבין מתני לה בלא גברי,
רב אמר: הלכה כר' יהודה, ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון!
לעולם
רב כרבי יהודה סבירא ליה,
להך לישנא דאמר דם מיפקד פקיד - מקלקל הוא אצל הפתח,
להך לישנא דאמר דם חבורי מיחבר - מקלקל בחבורה הוא...
אלא אמר רבא:
תנאי היא, דתנא חדא: אם לא עשה מעשה בראשון - פטור אף בשני, בשני - פטור אף בשלישי;
ותניא אידך: ראשון ושני - פטור, שלישי - חייב.
ואביי?
התם נמי בטירדא פליגי.
והני תנאי כי הני תנאי;
דתניא: הכונס את הבתולה - לא יבעול בתחלה בשבת, וחכמים מתירין.
מאן חכמים?
אמר רבא: רבי שמעון היא, דאמר: דבר שאין מתכוין - מותר.
אמר ליה אביי: והא מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות!
אמר ליה: לא כהללו בבליים שאין בקיאין בהטייה, אלא יש בקיאין בהטייה.
א"כ, טורד למה? לשאינו בקי.
יאמרו: בקי מותר, שאינו בקי אסור! רוב בקיאין הן.
מבנה הסוגיה:
1.
(איתמר) בבי רב אמרי: רב שרי, ושמואל אסר;
1.1
בנהרדעא אמרי: רב אסר, ושמואל שרי.
הגמרא מביאה מחלוקת בין שתי מסורות מה פסק רב ומה פסק שמואל [לגבי ביאה לכתחילה בשבת של בתולה].
1.2
אמר רב נחמן בר יצחק, וסימניך: אלו מקילין לעצמן, ואלו מקילין לעצמן.
רב נחמן בר יצחק חי אחרי אביי ורבא והרבה לפני רב ושמואל. לכן כנראה הסימן שלו הוא רק סימן חיצוני לזכרון. בכל אופן ראוי לבדוק אולי סימן זה בא ללמד משהו.
1.3
קשה: מדוע לא עדיפה שיטת "בי רב" [סעיף 1] שהם ממש תלמידי רב. מדוע שנקבל את דברי נהרדעא [שם היה שמואל רבם] לגבי השאלה מה פסק רב [בסעיף 1.1]. ואולי הקושי הוא "הפוך".
1.4
אולי יש לומר שידוע היה לכל התלמידים של רב ושמואל שרבותיהם נחלקו בעניין זה, וכנראה שרב ושמואל עצמם התלבטו בזה, ופעם אמרו כך ופעם אחרת אמרו להיפך. ולכן, כל "קבוצה" היתה משוכנעת שרבם הוא זה שהתיר בעילת בתולה בשבת [שהרי לפי דברינו היה שלב שבאמת כל אחד מהם - רב ושמואל - התיר].
2.
ורב שרי?
והאמר רב שימי בר חזקיה משמיה דרב:
האי מסוכריא דנזייתא, אסור להדוקה ביומא טבא?
הגמרא מקשה על "רב" - לפי דברי "בי רב" שרב מתיר [מיקל] - מדברי עצמו. שהרי מצינו שרב אוסר ב"אינו מתכוון".
ההנחה של הגמרא עד כאן היא, שרב מתיר לבעול בתולה בשבת בגלל שהוא פוסק כרבי שמעון באותה הלכה של "אינו מתכוון - מותר".
2.1
עונה הגמרא:
בההוא אפילו ר"ש מודה,
רבי שמעון מודה ב"פסיק רישיה" שחייב. זאת אומרת, בכל מלאכה שהיא כשלעצמה מותרת בגלל שאינו מתכוון לאיסור אבל אם האיסור נוצר בהכרח [כגון, סחיטה בדוגמא בגמרא] הרי שמתבטל הפטור של "אינו מתכוון" ויהיה אסור, וכך זה בדברי רב שהביא רב שימי בר חזקיה.
2.2
הוכחה:
דאביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות.
את הכלל שרבי שמעון מודה ב"פסיק רישיה" אמרו אביי ורבא.
2.3
קצת קשה: ומה חשבו עד תקופת אביי ורבא? והאם תלמידי רב ושמואל - לעיל בסעיפים 1-1.1 - לא הכירו כלל זה?
2.4
ונראה לומר - וכבר כתבנו על זה כמה פעמים - שיתכן, שהביטוי "דאמרי תרוויהו" - לא מבטא רק הסכמה בין שני חכמים שבדרך חולקים ביניהם, אלא שהם מעידים על דין שהיה מוסכם גם בדורות שלפניהם.
3.
לעיל הגמרא יישבה קושיה על "רב" מדברי עצמו. עכשיו היא מקשה עליו עוד קושיה מדברי עצמו:
והא אמר רב חייא בר אשי אמר רב: הלכה כרבי יהודה,
רב עצמו פסק כרבי יהודה - הכוונה לשיטת רבי יהודה ש"מלאכה שאינו מתכוון מותר", וסותר לדבריו לעיל בסעיף 1.
3.1
ההמשך לכאורה אינו נצרך לצורך הקושיה על "רב" - לכן אולי אומר תוס' שהקושיה היא גם על שמואל לעיל מדבריו להלן.
ורב חנן בר אמי אמר שמואל: הלכה כרבי שמעון;
3.2
ורב חייא בר אבין מתני לה בלא גברי,
רב אמר: הלכה כר' יהודה, ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון!
הגמרא מביאה אמורא נוסף שאומר מה פסק רב.
הערה: הגמרא מדגישה שרב חייא בר אבין אמר בעצמו מה פסקו רב ושמואל ולא על סמך תלמיד אחר ששמע מרב ומשמואל.
וכרש"י:
רש"י מסכת כתובות דף ו עמוד א:
בלא גברי - בלא אמוראי אליבא דרב ואליבא דשמואל אלא רב ושמואל גופייהו."
3.3
משמע כאן במפורש שדברי אמורא שאמר ישירות בשם רבו [לדיוק: אמר מה שיודע מתוך ידיעה אישית מה אמר רבו] "חזקים" יותר מדברי אמורא שאמר בשם רבו ושרבו עצמו אמר בשם רבו שלו.
4.
לאור הנ"ל נראה ליישב את כל הערותינו לעיל על פי מה שהסברנו לעיל בסעיף 1.4. רב ושמואל התלבטו ביניהם, והם עצמם אמרו פעם כך ופעם אחת, ולכן התלמידים "התבלבלו" מה כל אחד מהם פסק בסופו של דבר.
ולכן הגמרא מדגישה שרב חייא בר אבין שמע באופן ישיר מרב ושמואל מה כל אחד מהם פסק ולא שמע מהם באמצעות חכם אחר.
[ואולי בכך יש להסביר גם את ההבדל בין הביטוי "אמר רב... אמר רב..." לביטוי "אמר רב... משמיה רב..."]
5.
ולפי כל הנ"ל ברור לנו גם מדוע בכל הסוגיה לא מוזכר הכלל של "הלכה כרב באיסורים" ו"הלכה כשמואל בדיני" - בהנחה שכלל זה כבר נקבע בדורם של רב ושמואל.
והתשובה היא, כי לא היה ברור לתלמידי רב ושמואל מה כל אחד מהם פסק כמסקנה סופית!
6.
לקראת סוף הסוגיה:
... התם נמי בטירדא פליגי.
והני תנאי כי הני תנאי;
דתניא: הכונס את הבתולה - לא יבעול בתחלה בשבת, וחכמים מתירין.
מאן חכמים?
אמר רבא: רבי שמעון היא, דאמר: דבר שאין מתכוין - מותר.
אמר ליה אביי: והא מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות!
אמר ליה: לא כהללו בבליים שאין בקיאין בהטייה, אלא יש בקיאין בהטייה.
א"כ, טורד למה? לשאינו בקי...
הגמרא מביאה מחלוקת תנאים בברייתא אם מותר לבעול בתולה לכתחילה בשבת.
וקשה: הגמרא דנה בעניין זה כמה עמודים, ועכשיו היא "נזכרה" במחלוקת תנאים?
6.1
אלא כדברינו לעיל בסעיף 5: רב ושמואל עצמם התלבטו ביניהם כמי לפסוק במחלוקת התנאים בברייתא זו!
7.
כל הסוגיה קשורה לסוגיה בדף הקודם ובסוגיה בהמשך הדף הבא.
