הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
רב אחאי ורב אשי
כתובות ב ע"א-ע"ב
אלא אי איתמר הכי איתמר, אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי? שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד; ותינשא באחד בשבת, שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין! שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים, אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת, וברביעי כונסה. ועכשיו ששנינו שקדו, אותה ששנינו הגיע זמן ולא נישאו - אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, הגיע זמן באחד בשבת, מתוך שאינו יכול לכנוס - אינו מעלה לה מזונות; לפיכך, חלה הוא, או שחלתה היא, או שפירסה נדה - אינו מעלה לה מזונות. ואיכא דבעי לה מיבעיא: חלה הוא, מהו? התם טעמא מאי? משום דאניס, והכא נמי הא אניס, או דלמא התם אניס בתקנתא דתקינו ליה רבנן, הכא לא? ואם תמצי לומר: חלה הוא מעלה לה מזונות, חלתה היא, מהו? מצי אמר לה אנא הא קאימנא, או דלמא מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו? ואם תמצי לומר: אמרה ליה נסתחפה שדהו, פירסה נדה, מהו? בשעת ווסתה לא תיבעי לך - דלא מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו, כי תיבעי לך - שלא בשעת ווסתה מאי? כיון דלא בשעת ווסתה הויא, מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו, או דלמא כיון דאיכא נשי דקא משנייא ווסתייהו, כשעת ווסתה דמי? פשיט רב אחאי: הגיע זמן ולא נישאו - אוכלות משלו ואוכלות בתרומה; לא נשאו לא קתני אלא לא נישאו, היכי דמי? אי דקא מעכבן אינהי, אמאי אוכלות משלו ואוכלות בתרומה? אלא לאו דאיתניס כי האי גוונא, וקתני: אוכלות משלו ואכלות בתרומה. אמר רב אשי, לעולם אימא לך: כל אונסא לא אכלה, ודקא מעכבי אינהו, ובדין הוא דאיבעי ליה למיתני לא נשאו, ואיידי דתנא רישא בדידהי, תנא נמי סיפא בדידהי.
מבנה הגמרא:
1.
אלא אי איתמר הכי איתמר,
הגמרא מביאה גירסא אחרת בדברי שמואל. יתכן שכאשר דברי שמואל הובאו על ידי תלמיד [רב יוסף] של תלמיד [רב יהודה] של שמואל יתכן שנפלו שיבושים במסירת דברי שמואל. אולי שמואל הסביר כמה הסברים שונים וכל תלמיד החליט על פי דעתו מהו ההסבר הסופי של שמואל.
הסבר זה איננו חולק על ההסבר הראשון, אלא הוא "טוב" יותר אחרי שהיה קשה על ההסבר הראשון. ראה מה שכתבתי עוד על דף זה בגמרא.
1.1
אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי? שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד;
2.
ומדוע לא נישאת ביום ראשון:
ותינשא באחד בשבת, שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין!
שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים, אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת, וברביעי כונסה.
כדי שהחתן יתכונן לחתונה [יש כמה פרושים לעניין זה].
3.
הגמרא - בפרשנות דברי שמואל - מקשרת לנושא השני:
ועכשיו ששנינו שקדו, אותה ששנינו הגיע זמן ולא נישאו - אוכלות משלו ואוכלות בתרומה,
הגיע זמן באחד בשבת, מתוך שאינו יכול לכנוס - אינו מעלה לה מזונות;
במקרה שהחתן - הארוס - חייב מזונות לארוסתו [אם הבטיח לה לכונסה ואיחר] והזמן לכונסה חל ביום ראשון הרי שהדחיה ליום רביעי איננה באשמתו אלא בגלל תקנת חכמים, ולכן הוא לא חייב בשלושת ימים אלה במזונותיה.
4.
רב יוסף מסיק מדברי שמואל:
לפיכך,
חלה הוא, או שחלתה היא, או שפירסה נדה - אינו מעלה לה מזונות.
אם דחיית הנישואין נובעת מ"אונס" משלושת הסוגים המנויים אזי הארוס לא חייב באותם ימים במזונות ארוסתו.
5.
ואיכא דבעי לה מיבעיא:
יש גירסא אחרת לדברי רב יוסף. הביטוי "ואיכא דבעי..." דומה קצת לביטוי "לישנא אחרינא" ו"איכא דאמרי".
לפי לשון זה אין הדין ברור לגמרי בכל המקרים שהובאו לעיל בסעיף 4 ב"לפיכך...".
5.1
דיון במקרה של "חלה הוא":
חלה הוא, מהו?
התם טעמא מאי? משום דאניס, והכא נמי הא אניס,
או דלמא התם אניס בתקנתא דתקינו ליה רבנן, הכא לא?
יש סברא לחלק בין אונס "פרטי" לאונס שנובע מתקנת חכמים. ואולי באונס פרטי הוא כן יתחייב במזונות ארוסתו.
5.2
ואם תמצי לומר: חלה הוא מעלה לה מזונות,
חלתה היא, מהו?
מצי אמר לה אנא הא קאימנא, או דלמא מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו?
יש סברא לומר שאם חלתה היא הוא לא יתחייב במזונותיה.
5.3
ואם תמצי לומר: אמרה ליה נסתחפה שדהו, פירסה נדה, מהו?
בשעת ווסתה לא תיבעי לך -
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ב עמוד ב
דלא מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו,
כי תיבעי לך - שלא בשעת ווסתה מאי?
כיון דלא בשעת ווסתה הויא, מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו,
או דלמא כיון דאיכא נשי דקא משנייא ווסתייהו, כשעת ווסתה דמי?
יש סברא לומר שבפירסה נידה שלא בשעת ווסתה לא יתחייב במזונותיה [וכמו הדין אם פירסה נדה בעת ווסתה].
5.4
עד כאן יש להעיר:
יש כלל, שהפוסקים [הרמב"ם] פוסקים לפי מה שמובא בש"ס אחרי הביטוי "אם תמצי לומר".
לפי זה צריך לפסוק כך:
ואם תמצי לומר: חלה הוא מעלה לה מזונות,
ואם תמצי לומר: אמרה ליה נסתחפה שדהו, - כלומר, גם אם חלתה היא הוא חייב במזונותיה.
5.5
פשיט רב אחאי: הגיע זמן ולא נישאו - אוכלות משלו ואוכלות בתרומה;
לא נשאו לא קתני אלא לא נישאו,
היכי דמי? אי דקא מעכבן אינהי, אמאי אוכלות משלו ואוכלות בתרומה?
אלא לאו דאיתניס כי האי גוונא, וקתני: אוכלות משלו ואכלות בתרומה.
רב אחאי מוכיח ממשנה שגם אם פירסה נדה [בכל מצב] חייב במזונותיה.
5.6
משמע מרב אחאי שמכריח מהמשנה שבכל 3 המקרים [ולא רק על הבעיה האחרונה] הוא חייב במזונותיה [ומתאים למסקנות של "אם תמצי לומר" לעיל]. ולא כרב יוסף בסעיף 4, שסובר שבכל המקרים הללו הוא לא חייב במזונותיה.
6.
רב אשי דוחה את ההוכחה מהמשנה:
אמר רב אשי, לעולם אימא לך: כל אונסא לא אכלה, ודקא מעכבי אינהו, ובדין הוא דאיבעי ליה למיתני לא נשאו, ואיידי דתנא רישא בדידהי, תנא נמי סיפא בדידהי.
משמע מרב אשי שאיננו דוחה רק את השאלה האחרונה לעיל בסעיף 5.3 אלא את כל מסקנתו של רב אחאי, ולכן בכל המקרים הוא לא יתחייב במזונותיה - וכמו רב יוסף לעיל בסעיף 4.
7.
רמב"ם הלכות אישות פרק י הלכה יט:
הגיע זמן שנתנו לאיש ולא נשאה נתחייב במזונותיה אף על פי שלא כנס,
ואם הגיע הזמן באחד בשבת או בערב שבת אינו מעלה לה מזונות לאותו היום מפני שאינו יכול לכנוס,
וכן אם חלה הוא או היא או שפרסה נדה כשהגיע הזמן אינו מעלה לה מזונות שהרי אינה ראויה להנשא עד שתטהר או עד שתבריא וכן הוא אינו יכול לישא אשה עד שיבריא.
הרמב"ם פוסק כרב יוסף וכרב אשי ולא כרב אחאי.
8.
הערה א ["חידוש"]:
תוספות מסכת כתובות דף ב עמוד ב:
פשיט רב אחאי - לא כמו שפירש רשב"ם דהיינו רב אחאי גאון שעשה שאלתות והיה בסוף כל האמוראים ולכך משנה לשונו בכל הש"ס פריך רב אחאי פשיט רב אחאי
שהרי כאן רב אשי עונה על דבריו
אלא אומר רבינו תם שהוא אמורא וכל אמורא היה תופס לשונו כמו מגדף בה ר' אבהו (סנהדרין דף ג:) תהי בה ר' יוחנן (ב"ק דף קיב:) לייט עלה אביי (ברכות כדף ט.).
לפי תוס', רב אחאי בסוגייתנו הוא אמורא שחי קודם ל"רב אשי", שהרי משמע בסוגייתנו שרב אשי דוחה את דברי רב אחאי. ויש לומר שתוס' לא מתכוון שההוכחה היא מכך שרב אשי מוזכר בסוגיה אחרי רב אחאי, אלא בגלל לשונו של רב אשי: "אמר רב אשי, לעולם אימא לך"
8.1
הערה ב:
מה יאמר הרשב"ם [שמובא בדברי תוס' לעיל] שטוען שרב אחאי הוא סבוראי [בהנחה שבסוגייתנו מדובר באותו רב אחאי]?
אולי רב אשי הכיר בעצמו את הדברים שאמר רב אחאי ולכן הגמרא הביאה את דבריו בסוף הסוגיה.
8.2
אלא שאז יקשה מדוע אין הלכה כרב אחאי המאוחר יותר!
אלא אם נאמר שעורך הסוגיה היה מאוחר אף מרב אחאי, ומכיוון שלא רצה לפסוק כמותו הביא את דברי רב אשי בסוף הסוגיה!
9.
הערה ג:
ועדיין קשה:
אמרנו לעיל שמקובל על הרמב"ם לפסוק לפי "אם תמצי לומר"
והרי בדברי רב אחאי נאמר:
ואם תמצי לומר: חלה הוא מעלה לה מזונות,
ואם תמצי לומר: אמרה ליה נסתחפה שדהו, - כלומר, גם אם חלתה היא הוא חייב במזונותיה.
ומדוע לא נפסק כך?
אלא יש לומר מסקנה חשובה: הכלל שהלכה כאם תמצי לומר נובעת מהעובדה שכך ניסח אותו חכם את ההלכה, אבל אם אין כלל הלכה כמותו - כרב אחאי בסוגייתנו - אין לביטוי זה משמעות מיוחדת לצורך הלכה.
מסקנה: הביטוי "אם תמצי לומר" לא נאמר על ידי "עורך הגמרא" הסופי!
