סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 912

"ברכת האירוסין מאי מברך"

כתובות ז ע"ב

הרא"ש הביא שמסיימים את הברכה ומברכים בא"י מקדש ישראל ע"י חופה וקדושין, ואומר הרא"ש שיש מקשים על נוסח הברכה של ברכת האירוסין. למה לא מברכים ברכה קצרה ופשוטה, כמו על כל ברכת המצוות שמברך אשר קדשנו במצוותיו לקדש את האשה. ועוד הוא שואל, היכן מצאנו ברכה כזאת שמברכים על מה שאסר לנו הקב"ה, והרי כששוחטים בהמה לא מברכים על שאסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוט, אלא מברכים אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על השחיטה, א"כ למה צריך אצלנו להזכיר בברכה מה שאסר, ועוד הוא שואל מדוע מזכירים שאסר לנו את העריות, מה ענין עריות לכאן, ועוד שואל הרא"ש הרי כאן מדובר בברכת האירוסין שהוא הקדושין, ולמה מזכירים את החופה ואומרים מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקדושין, הרי מברכים את ברכת האירוסין בלי חופה.

מתרץ הרא"ש כי ברכה זו אינה ברכה על עשיית המצוה, של הקדושין שמקדש אשה, מפני שקיום המצוה היא הפריה ורביה, וכן אדם הנושא אשה זקנה שלא יוכל להוליד ממנה, או שנושא אשה עקרה שלא יכולה ללדת, בודאי שג"כ יברך ברכת האירוסין על אף שלא שייך לקיים כאן מצות פרו ורבו, ולכן לא נתקנה ברכה במצוה זו בלשון של "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לקדש את האשה", שהרי את הברכה של האירוסין צריך גם לברך כשלא תתקיים פריה ורביה מקדושין אלו, כיון שאפשר לקיים את מצות פריה ורביה בלי קדושין, אז לא שייך לברך לקדש את האשה, ואין זה דומה לשחיטה, שאמנם הוא לא מחויב לשחוט ולאכול ואעפ"כ כשהוא שוחט הוא כן מברך, משום שא"א לאכול בלי שחיטה, לכן חייב לברך אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על השחיטה, אבל כאן הוא יכול לקיים פריה ורביה בלי קדושין.

עוד מחלק הרא"ש בין הקדושין לבין השחיטה, משום שבקדושין הפסוק לא אמר את הצווי לקדש אשה בלשון של צווי, בשחיטה התורה אומרת וזבחת ואכלת שזה לשון צווי לכן שייך לומר אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על השחיטה, ואילו כאן נאמר כי יקח איש אשה, ולא בלשון צווי ולכן בכלל לא שייך שתהיה כאן ברכה של ברכת המצוות לומר אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לקדש את האשה, והרא"ש אומר עוד סברה למה בשחיטה כן שייך לשון אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על השחיטה, משום שבקודשים יש מצוה לשחוט, בכל בהמה של חולין אם הוא לא רוצה לאכול בשר הוא לא מצווה לשחוט, אבל בקרבנות הוא מצווה לשחוט, לכן שייך ברכה אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על השחיטה, אבל ברכת האירוסין היא ברכת השבח ולא ברכת המצוות, כלומר משבחים את הקב"ה אשר קדש אותנו במצוותיו, והבדיל אותנו מן העמים וצוונו לקדש אשה שמותרת לנו, ולא חו"ס אחת מן העריות, ולכן מזכירים וצוונו על העריות, והזכיר גם את איסור הארוסות ואת ההיתר של הנשואות בחופה וקדושין. מסביר הרא"ש כדי שלא יטעה אדם לומר שהברכה של הקדושין נתקנה כדי להתיר את הארוסה שיוכל לחיות אתה, לכן הזכיר את החופה לומר דוקא ברכת חופה, וכשיברכו ברכת חתנים בשעת כניסה לחופה, היא שמתירה את הכלה, ולכן גם מקדימים ע"י חופה וקדושין, שלכאורה זה לא לפי הסדר, הרי הסדר היה צריך להיות קודם קדושין ואח"כ חופה, אלא שהקדימו חופה לקדושין לומר והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה שבאה אחרי ברכת הקדושין, ושלא נטעה לומר שבברכת הקדושין בלבד היא כבר מותרת לו.

גם הר"ן שואל את הקוש' של הרא"ש, ואומר בודאי שאין ברכה זו ברכת המצוות ממש, שא"א לברך כפי שראוי בברכת המצוות משום שאין לברך על הקדושין, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על הקדושין, משום שאין מברכים על המצוה כשעשיית המצוה היא לא גמר קיום מלאכת המצוה שהרי בקדושין לבד עדיין חסר מסירה לחופה, ובשעת כניסה לחפה, הוא לא יכול לברך על הקדושין משום הפסק, כיון שהקדושין היה לפני הרבה זמן, וגם אם הוא בא לקדש ולכנוס כאחד, כמו שנוהגים היום שהקדושין סמוכים לחופה, לא ראוי לתקן לו ברכה בפני עצמה כדי שיהיה תופס הברכה שווה לכל, בין למי שמקדש בזמן מוקדם יותר משל החופה, ובין למי שמקדש סמוך לחופה, וכיוון שלא שייך פה ברכת המצוות, סובר הר"ן כי אין מברכים על מצוה שעשייתה היא לא גמר המצוה, וכאן חסר מסירה לחופה, אז כיון שאין זה ברכת המצוות ממש, וחכמים לא רצו להוציא מצוה זו של קדושין מידי ברכה כלל, לכן תיקנו לברך על קדושתן של ישראל, דהיינו שהקב"ה בחר בהם בישראל וקדש אותם בזמן הזווג לומר להם מה אסור ומה מותר להם, וזהו שאומרים אשר צוונו על העריות, וכדי שלא יטעה השומע לומר שבקדושין לבד הותרו המותרות, הוצרכו לומר ואסר לנו את האסורות, ובמה הוא אסר לנו, (הרי האיסור הוא דרבנן - רש"י) לכן מוסיף הר"ן בלאו של לא תסור, וצריך להתיר את ההיתר שהוא ע"י חופה וקדושין. מביא הר"ן מדברי הרמב"ן שכתב שנראה מזה שאין חותמים בה מקדש ישראל ע"י חופה וקדושין, אע"פ שיש גרסאות כמו בגמ' אצלנו מקדש ישראל ע"י חופה וקדושין, והרמב"ן סובר שלא ראוי לברך על החופה כיון שהחופה לא נעשית עכשיו, ועוד מביא ראשונים שגורסים לסיים מקדש ישראל, ולא גורסים ע"י חופה וקדושין. ועוד מביא שם הר"ן בשם בעל העיטור שעיקר הנוסח היה צריך להיות ע"י חופה בקדושין ולא וקדושין. ובשו"ע ג"כ גרס בקדושין והרמ"א אמר וקדושין, וגם חולק שחותמים בחופה וקדושין.

ויש גם מחלוקת ראשונים מתי מברכים את ברכת האירוסין (בין הרמב"ם והראב"ד), שהרי האיש מקדש את האשה בטבעת ואומר לה "הרי את מקודשת בטבעת זו כדת משה וישראל" וצריך לברך את ברכת הארוסין קודם הקדושין, שהרי כל הברכות כולם מברכים עובר לעשייתן. אבל יש שכתבו שברכת האירוסין מברכים אחרי האירוסין מחשש שמא האשה תחזור בה ולא תסכים להתקדש ונמצא שהברכה היתה ברכה לבטלה, ועוד טעם שבכל המצוות כיון שבלשון הברכה מזכירים את עשיית המצוה אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על המילה, על השחיטה, כלומר על עשייתה של המצוה, לכן מברכים את הברכה לפני עשיית המצוה, אבל כאן שלא מברכים על מעשה המצוה (כדלעיל) וכיון שאין מברכים על עשיית המצוה לא צריך לברך עובר לעשייתן, ולהלכה באבן העזר ס' ל"א סוף ס' א' נפסק, "לאחר שיגמור הברכה יקדש" כלומר שברכת האירוסין נאמרת לפני הקדושין.

(הרה"ג מייכל זילבר שליט"א)