הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"ליפלוג וליתני בדידה"
יבמות קיב ע"א-ע"ב
איבעיא להו: נטולה אני מן היהודים, ליבם מהו? מי מסקה אדעתה דמיית בעלה ונפלה קמי יבם, או לא?
רב אמר: יבם אינו כבעל,
ושמואל אמר: יבם הרי הוא כבעל.
אמר אביי: כוותיה דרב מסתברא, דתנן: הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה - כופין אותו שיחלוץ; ואם איתא דמסקה אדעתה, מבקשין מיבעי ליה!
הכא במאי עסקינן - באשה שיש לה בנים, דכולי האי לא מסקה אדעתה.
אבל אין לה בנים, מאי? מבקשין,
אדתני: אם נתכוונה לכך, אפילו בחיי בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה,
ליפלוג וליתני בדידה: במה דברים אמורים - בשיש לה בנים, אבל אין לה בנים מבקשין!
אלא שמע מינה: לא שנא יש לה בנים, ולא שנא אין לה בנים - כופין אותו, כרב, שמע מינה. הדרן עלך בית שמאי.
מבנה הגמרא:
הערה: רבו הפרושים כאן בסוגיה ורק נעיר על מבנה הסוגיה:
1.
הגמרא מציגה בעיה בקשר לאמור בברייתא:
איבעיא להו: נטולה אני מן היהודים, ליבם מהו? מי מסקה אדעתה דמיית בעלה ונפלה קמי יבם, או לא?
2.
מחלוקת בין רב ושמואל:
רב אמר: יבם אינו כבעל,
ושמואל אמר: יבם הרי הוא כבעל.
הערה: רב ושמואל מתייחסים לשאלה העקרונית כפי שהוצגה בבעיה עצמה - בסעיף 1 - והם לא קובעים את הדין עצמו!
3.
אמר אביי: כוותיה דרב מסתברא, דתנן: הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה - כופין אותו שיחלוץ; ואם איתא דמסקה אדעתה,
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קיב עמוד ב
מבקשין מיבעי ליה!
אביי מוכיח ממשנתנו כרב.
3.1
ויש להעיר: מדוע הגמרא לא מקשה - "מיתיבי" - על שמואל. אם היה מדובר בברייתא ולא במשנה אפשר היה לומר גם את הביטוי "תניא כוותיה דרב". ואולי מפני שמדובר במשנה, שלא מצינו לגבי משנה את הביטוי "תנן כוותיה ד..."
אמנם מוזכר הביטוי "דתנן כוותיה" פעמים ספורות בלבד בש"ס, הכוונה היא לדין שלומדים מהשוואה לדין במשנה שעליה נסובה אותה סוגיה או מדיוק מתוך משנה במקום אחר! ובכל זאת יש לשאול מדוע באותם מקרים באמת לא מנוסח: "תנן כוותיה...". יתכן לומר, שהביטוי שכולל בתוכו את המונח "כוותיה" מתאים רק כשמובא כהוכחה ישירה לאחד מבעלי המחלוקת.
4.
הגמרא דוחה את [ההכרח?] הוכחת אביי על יד העמדת המשנה באוקימתא "מצמצמת":
הכא במאי עסקינן - באשה שיש לה בנים, דכולי האי לא מסקה אדעתה.
בדרך כלל כך היא משמעות הביטוי "הכא במאי עסקינן" - אוקימתא מצמצמת.
5.
אבל אין לה בנים, מאי? מבקשין,
אדתני: אם נתכוונה לכך, אפילו בחיי בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה,
ליפלוג וליתני בדידה: במה דברים אמורים - בשיש לה בנים, אבל אין לה בנים מבקשין!
הגמרא [אביי?] דוחה את הדחיה. לא יתכן שהמשנה עוסקת באוקימתא מצמצמת ["באשה שיש לה בנים"], כי אם כך, הרי כשהמשנה [בהמשכה] קובעת דין שונה במקרה של "אם התכוונה לכך" היא היתה יכולה להבחין בין אם האוקימתא [שהעמידה הגמרא - בשיש לה בנים...] מתקיימת או לא.
5.1
קושיה מעין זו מובאת פעמים רבות בש"ס בניסוח: "ליפלוג וליתני בדידה".
6.
מסקנת הגמרא [אביי?]:
אלא שמע מינה: לא שנא יש לה בנים, ולא שנא אין לה בנים - כופין אותו, כרב, שמע מינה.
כבסעיף 3.
7.
לגבי הביטוי "ליפלוג וליתני בדידה":
הליכות עולם שער שני פרק א:
כז. כל היכא דאיכא ליפלוג וליתני בדידה הכי פירושו הא דמהדר תנא למצוא חלוקה בדבר ולא אשכח אלא בדרך אחרת ליפלוג וליתני בדידה כלומר לפי דרכו זה הוה מצי לעשות חלוקה ואמאי שבקיה לאורחיה לדלג מענין לענין, ועוד אוסיף לקח טוב בזה בעז"ה:
הוא מסביר שכוונת הביטוי היא, שיש להעדיף ולחלק בין שני מקרים בלי "לדלג מענין לענין". משמע שבסוגייתנו המעבר מעניין "יש לה בנים" לעניין "אם נתכוונה לכך" בסיפא מוגדר כמעבר לענין אחר, ואילו אם היה המקרה בסיפא: "אין לה בנים" – היה מוגדר כמעבר מעניין באותו עניין, ולכן יש להעדיפה.
8.
של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות:
שלד. ליפלוג וליתני בדידה. פירוש הא דמהדר תנא למצוא חלוקה בדבר, ולא אשכח אלא בדרך אחרת, ליפלוג וליתני בדידה, כלומר לפי דרכו זה הוה מצי לעשות חלוקה, ואמאי שבקיה לאורחיה לדלג מענין לענין. בפרק איזהו נשך (בבא מציעא ע ב) לדברי התוספות ז"ל (ד"ה אין מקבלין), אפילו אי הוה פליג ותני בדידה, לא אשמעינן שום חידוש, אלא הכי קאמר, כיון דמאי דתנא השתא לא שמעינן שום חידוש, הוי ליה למיפלג וליתני בדידה.
הוא מוסיף, שקושיה בסגנון זה היא רק כשבהבחנה הנוכחית במשנה בין הרישא לסיפא אין חידוש מיוחד וגדול מההבחנה של "בדידיה".
כלומר, שאלת הגמרא מסוג זה - "ליפלוג וליתני בדידה" - נחשבת כשאלה חזקה רק כאשר בחילוק הנוכחי בין הרישא לסיפא אין חידוש גדול יותר! [הערה: משמע שתוכן המשנה חשוב יותר מצורה וניסוח המשנה]
8.1
לפי הנ"ל קצת קשה: נראה, שהחידוש במשנה של "אם נתכוונה לכך" נראה "גדול" יותר מהחידוש של "...אבל אין לה בנים מבקשין!" ולפי זה הקושיה של "ליפלוג וליתני בדידה" קצת קשה.
9.
ה"יד מלאכי" מוסיף, שמשתמשים בביטוי זה רק כשהשאלה היא מהרישא לסיפא - כבסוגייתנו.
10.
הערה כללית על מבנה סוגייתנו. במסקנת הסוגיה נפסק כ"רב". אחד מכללי הש"ס הוא ש"רב ושמואל - הלכה כרב באיסורי", ולכן בסוגייתנו בין כך ובין כך צריכה ההלכה להיות כרב [נגד שמואל], ומדוע אביי מביא: "אמר אביי: כוותיה דרב מסתברא, דתנן...".
10.1
אם נאמר שהכלל "הלכה כרב באיסורי" נקבע בדור יותר מאוחר מדורו של אביי הרי שמיושב.
אולם מצינו במסכת נדה דף כד עמוד ב:
"... רבי ירמיה בר אבא סבר למעבד עובדא כוותיה דשמואל, אמר ליה רב הונא: מאי דעתיך - לחומרא? חומרא דאתי לידי קולא הוא, דקיהבת לה דמי טוהר; עביד מיהא כותיה דרב, דקיימא לן: הלכתא כרב באיסורי, בין לקולא בין לחומרא. "
כלומר, רב הונא הביא את הכלל שהלכה כרב – באיסורים. משמע בבירור שכלל זה לא נקבע על ידי "עורך הגמרא" אלא נאמר כבר על ידי רב הונא - תלמידו המובהק של "רב". וכנראה שהכלל נקבע על ידי תלמידי רב ושמואל בבבל.
לפי זה מה חידש אביי שרצה להביא הוכחה לשיטת "רב" ממשנתנו?
11.
ועל כן נראה להסביר ["חידוש"]: אביי "חשש" שממשנתנו ניתן להוכיח שלא כ"רב"! ואז לא יחול הכלל של "הלכה כרב באיסורים". לכן הוא פתח ב"אמר אביי: כוותיה דרב מסתברא...".
הוא ידע שניתן לפרש את המשנה באופן אחר [ראה סעיף 4 לעיל] - דווקא כי אין הלכה כרב - ולכן הוא הוכיח שאין אפשרות להסביד את המשנה באופן אחר ולכן מיושב לפי "רב".
11.1
לפי זה יש תשובה לשאלתנו בסעיף 3.1 . אביי לא בא להקשות על שמואל כי בין כך הכלל הוא שהלכה כרב, אלא הוא רצה להוכיח שגם משנתנו "ניתנת" להתפרש כרב. ומכיוון שהלכה כרב באיסורים לכן יש לפרש את המשנה לפי שיטתו [למרות ש"רב" רשאי לחלוק על משנה]!
11.2
תוספת "חידוש": לפי כל הנ"ל יתכן שאביי הוא זה ששאל והשיב בכל מהלכי הסוגיה - סעיפים 3-6 לעיל.
