הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

הלכה כרבי יוחנן נגד רב ושמואל

יבמות  קז ע"ב

בית שמאי אומרים: אין ממאנין אלא ארוסות, ובית הלל אומרים: ארוסות ונשואות.
...
גמ'. אמר רב יהודה אמר שמואל:
מאי טעמא דבית שמאי?
לפי שאין תנאי בנשואין, ואי נשואה תמאן, אתי למימר יש תנאי בנשואין.
נכנסה לחופה ולא נבעלה מאי איכא למימר?
לפי שאין תנאי בחופה.
מסר האב לשלוחי הבעל מאי איכא למימר?
לא פלוג רבנן.
ובית הלל?
מידע ידעי דנישואי קטנה דרבנן נינהו.
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: טעמא דבית שמאי - לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות.
נכנסה לחופה ולא נבעלה מאי איכא למימר?
לא ניחא ליה דתיהוי חופה דאיסורא.
מסר האב לשלוחי הבעל מאי איכא למימר?
לא פלוג רבנן.
ובית הלל?
כיון דאיכא קדושין וכתובה, לא אתו למימר דבעילתו בעילת זנות.
רב פפא אמר: טעמא דב"ש - משום פירי, טעמא דב"ה - משום פירי; טעמא דב"ש משום פירי, דאי אמרת נשואה תמאן, שמיט ואכיל להו מינה, דסוף סוף למיפק קיימא.
ובית הלל? אדרבה, כיון דאמרת תמאן, אשבוחי משבח להו, סבר, דאי לא - עייצי לה קרוביה ומפקי לה מיניה.
רבא אמר: היינו טעמא דב"ש, שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה. וב"ה? תרוייהו ניחא להו, כדי דליפוק עלייהו קלא דאישות.
ב"ש אומרים: בבעל וכו'.
אמר רבי אושעיא: ממאנת למאמרו, ואינה ממאנת לזיקתו.
אמר רב חסדא: מאי טעמא דרבי אושעיא? מאמר דמדעתה - מציא עקרא, זיקה דבעל כרחה - לא מציא עקרא. והרי ביאה דבעל כרחה,
ומציא עקרא! אלא, ביאה ומאמר דהוא קעביד - מציא עקרא, זיקה דרחמנא רמא עלה - לא מציא עקרא.
עולא אמר: ממאנת אף לזיקתו; מאי טעמא? נישואי קמאי קא עקרא.
איתיביה רבא לעולא: כל שיכולה למאן ולא מיאנה - צרתה חולצת ולא מתייבמת, ואמאי? תמאן השתא ותעקרינהו לנישואי קמאי ותתייבם צרתה!
צרת ערוה שאני, דתני רמי בר יחזקאל: מיאנה בבעל מותרת לאביו, ביבם - אסורה לאביו, אלמא בשעת נפילה נראית ככלתו, הכא נמי בשעת נפילה נראית כצרת בתו.
אמר רב: מיאנה בזה אסורה לזה, מידי דהוה אבעלת הגט, בעלת הגט לאו כיון דאיתסרא לה לחד - איתסרא להו לכולהו, הכא נמי לא שנא;
ושמואל אמר: מיאנה בזה מותרת לזה, ולא דמיא לבעלת הגט, בעלת הגט הוא דקא עביד בה, הכא היא קעבדא ביה, דאמרה: לא רעינא בך ולא צבינא בך, בך הוא דלא רעינא, הא בחברך רעינא.
רב אסי אמר: מיאנה בזה מותרת אפילו לו.
לימא, כרבי אושעיא סבירא ליה, דאמר: אינה ממאנת לזיקתו! בחד יבם הכי נמי דמציא עקרא, הכא בשני יבמין עסקינן, דאין מיאון לחצי זיקה.
כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: מיאנה בזה מותרת לאחין,
ולא הודו לו.
מאן לא הודו לו? אמר אביי: רב; רבא אמר: רבי אושעיא; ואמרי לה: רב אסי.

רא"ש מסכת יבמות פרק יג סימן א:

... והלכתא כעולא דרמי בר יחזקאל קאי כוותיה
וכן כל אמוראי דלקמן דפליגי במיאנה ביה.

א"ר מיאנה בזה אסורה לאחיו מידי דהוה אבעלת הגט לאו כי איתסר לה לחד איתסר לכולהו ה"נ ל"ש
ושמואל אמר מיאנה בזה מותרת בזה ולא דמיא לבעלת הגט בעלת הגט הוא דקא דחי לה הכא איהי דקא דחיא נפשה דאמרה לא רעינא בך ולא צבינא בך בך הוא דלא רעינא הא באחוך רעינא
והלכתא כשמואל דקאי ר' יוחנן כוותיה דכי אתא רבין א"ר יוחנן מיאנה בזה מותרת לאחיו...

1.
הערות על הסוגיה:
החכמים שמוזכרים בסוגיה הראשונה:
רבי אושעיא - חי בדור הראשון. ראה ב"שוטנשטיין" בשם החזון איש שלא מדובר ברבי אושעיא מחבר התוספתא [והיה בין רבותיו של רבי יוחנן] אלא אמורא מאוחר יותר.
אם היה זה רבי אושעיא הנ"ל - בדור הראשון - מחבר התוספתא - כנראה שלא היו פוסקים כעולא נגדו!

אמנם גם רמי בר יחזקאל היה בן דורו ואפשר לפסוק כמותו [וכעולא - כדברי הרא"ש].

רמי בר יחזקאל - חי בדור הראשון
רב חסדא - חי בדור השני
עולא - חי בדור השני

2.
הרא"ש פוסק כעולא כי מתאים לרמי בר יחזקאל. ואולי כוונתו לכך, שרמי בר יחזקאל מביא ברייתא כמותו ["דתני רמי בר יחזקאל..."].

3.
במחלוקת הבאה היה צריך לפסוק כ"רב" נגד שמואל - לפי הכלל שהלכה כרב באיסורים נגד שמואל - אלא שרבי יוחנן סובר כשמואל, ולכן הלכה כשמואל.

4.
ויש להעיר על המשפט הבא:

כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: מיאנה בזה מותרת לאחין,
ולא הודו לו.
מאן לא הודו לו?
אמר אביי: רב;
רבא אמר: רבי אושעיא;
ואמרי לה: רב אסי.

אביי ורבא נחלקו מי לא "הודו" לרבי יוחנן. משמע קצת מכך, שאביי ורבא לא פוסקים כרבי יוחנן, ואולי להיפך: הם רק מציינים שאמנם חכמים מסויימים חולקים על רבי יוחנן, ובכל זאת הלכה כמותו - "נגד שלושתם"