הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
נעלי קרוקס ביום הכיפורים
יבמות קב ע"ב
ההגדרה ההלכתית של נעליים נידונה בשלושה הקשרים שונים בהלכה: לעניין חליצה כתוב בתורה:
1. דברים פרק כה, ה-י
כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ: וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל: וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי: וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ: וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו: וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל:
לעניין יום הכיפורים לא מוזכר נעל בתורה, אבל חז"ל למדו את איסור נעילת הסנדל ביום הכיפורים ממעשי אבלות שמתוארים בתנ"ך:
2. תלמוד בבלי מסכת יומא דף עז עמוד א
ונעילת הסנדל מנא לן? דכתיב "ודוד עלה במעלה הזיתים עלה ובוכה וראש לו חפוי והוא הולך יחף". יחף ממאי - לאו מנעילת הסנדל? - ודילמא מסוסיא ומרטקא (=אולי יחף הכוונה שלא היו לו סוס ושוט)! - אלא אמר רב נחמן בר יצחק: מהכא לך "ופתחת השק מעל מתניך ונעלך תחלץ מעל רגלך", וכתיב "ויעש כן הלך ערום ויחף". יחף ממאי? - לאו מנעילת הסנדל? - ואימא במנעלים המטולאים. דאי לא תימא הכי ערום ערום ממש? אלא - בבגדים בלויים, הכא נמי - במנעלים המטולאים. אלא אמר רב נחמן בר יצחק: מהכא "מנעי רגלך מיחף וגרונך מצמאה" - מנעי עצמך מן החטא כדי שלא יבא רגלך לידי יחוף. מנעי לשונך מדברים בטלים כדי שלא יבא גרונך לידי צמאה.
לכן, כדי לדעת את פרטי ההלכות של נעילת הסנדל ביום הכיפורים, צריך להגדיר מה היא אותה הנעל שצריך לחלוץ. הקשר הלכתי נוסף שבו מובא דיון על הגדרת הנעל הוא בהלכות שבת: אסור לצאת בשבת עם משאוי כלשהו, אבל מותר לצאת עם פרטי לבוש. לכן, מה שמוגדר כנעל יהיה מותר לצאת בו בשבת, אבל מה שלא מוגדר כנעל ממילא מוגדר כמשאוי, ויהיה אסור לצאת בו בשבת. המשנה אומרת שאין יוצאים ידי חובת חליצה באנפיליה (נעל בית) כיון שאינה נעל. ומה לגבי שבת ויום הכיפורים? כך מובא בסוגייתנו:
3. תלמוד בבלי יבמות דף קב עמוד ב
ובאנפיליא - חליצתה פסולה כו'. למימרא, דאנפיליא לאו מנעל הוא, ותנן נמי: אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות ולא באנפיליא, ואין צריך לומר במנעל וסנדל, לפי שאין נכנסין במנעל וסנדל לעזרה; ורמינהו: אחד מנעל וסנדל ואנפיליא, לא יטייל בהן לא מבית לבית ולא ממטה למטה! אמר אביי: דאית ביה כתיתי, ומשום תענוג. אמר ליה רבא: ומשום תענוג בלא מנעל ביום הכפורים מי אסירי? והא רבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק! אלא אמר רבא, לא קשיא: כאן באנפיליא של עור, כאן באנפיליא של בגד. ה"נ מסתברא, דאי לא תימא הכי, קשיא יום הכפורים איום הכפורים! דתניא: לא יטייל אדם בקורדקיסין בתוך ביתו, אבל מטייל הוא באנפילין בתוך ביתו! אלא לאו ש"מ: כאן באנפיליא של עור, כאן באנפיליא של בגד, ש"מ.
הגמרא אומרת שהאיסור לנעול נעליים ביום הכיפורים אינו רק כדי לסבול. אין חובה לסבול ביום הכיפורים. האיסור לנעול נעליים הוא מגזירת הכתוב, ולכן מה שאינו מוגדר כנעל – גם אם הוא מאוד נוח – לא יהיה אסור. לפי מסקנת הגמרא מותר לנעול נעלי בית ביום הכיפורים, בתנאי שהם לא עשויים מעור.
ואולם, מהסוגיה במסכת יומא לא משמע כך. הגמרא שם דנה על סוגי מנעל שונים – משעם, מעשבים ומעץ – לעניין יום הכיפורים ולעניין שבת:
4. תלמוד בבלי מסכת יומא דף עח עמוד א
מהו לצאת בסנדל של שעם ביום הכפורים? עמד רבי יצחק בר נחמני על רגליו ואמר: אני ראיתי את רבי יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביום הכפורים, ואמינא ליה: בתענית צבור מאי? - אמר לי: לא שנא. אמר רבה בר בר חנה: אני ראיתי את רבי אלעזר דמן ננוה שיצא בסנדל של שעם בתענית צבור, ואמינא ליה: ביום הכפורים מאי? אמר לי: לא שנא. רב יהודה נפיק בדהיטני, אביי נפיק בדהוצי, רבא נפיק בדיקולי, רבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק. מתיב רמי בר חמא: הקיטע יוצא בקב שלו, דברי רבי מאיר. ורבי יוסי אוסר. ותני עלה: ושוין שאסור לצאת בו ביום הכפורים! אמר אביי: התם דאית ביה כתיתין, ומשום תענוג. אמר ליה רבא: ואי לאו מנא הוא - כתיתין משוי ליה מנא? ועוד: כל תענוג דלאו מנעל הוא, ביום הכפורים מי אסור? והא רבה בר רב הונא הוה כריך סודרא אכרעיה ונפיק. ועוד: מדקתני סיפא אם יש לו בית קבול כתיתין טמא, מכלל דרישא לאו בדאית ליה כתיתין עסקינן! אלא אמר רבא: לעולם דכולי עלמא מנעל הוא, ובשבת בהא פליגי; מר סבר: גזרינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי ארבע אמות, ומר סבר: לא גזרינן.
מסביר רש"י שר' יוסי ור' מאיר מסכימים שמנעל של עץ נחשב למנעל והוא אסור ביום הכיפורים, אבל הם נחלקו בשאלה האם למרות שזהו מנעל יהיה מותר לנעול אותו בשבת, בגלל חשש שמא הוא יפול, ויבוא לטלטל אותו ארבע אמות. כלומר שלפי רש"י האיסור ביום הכיפורים אינו רק לגבי מנעל של עור, אלא גם לגבי מנעל של עץ.
אבל מדברי הרי"ף משמע שהוא לא פסק כך להלכה, אלא נשאר עם המסקנה שכל מה שאינו עור מותר ביום הכיפורים, שהרי הוא סיכם את ההלכה הזו כך:
5. רי"ף (ר' יצחק אלפסי, המאה ה-11, מרוקו) יומא דף ב עמוד א בדפי הרי"ף
איבעיא להו מהו לצאת בסנדל של שעם ביוה"כ? עמד רבי יצחק בר נחמני על רגליו ואמר אני ראיתי את רבי יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביוה"כ. אמינא ליה בתענית צבור מאי? אמר לי לא שנא. אמר רבה בר בר חנה: אני ראיתי את ר"א שיצא בסנדל של שעם בתענית צבור. אמינא ליה ביוה"כ מאי? אמר לי לא שנא. רב יהודה נפיק בדהיטני אביי נפיק בדהוצי רבא נפיק בדיבלי רבה בר רב הונא הוה כריך סודרא אכרעיה ונפיק:
בעל המאור חולק על הרי"ף וגם על רש"י, והוא סובר שלפי מסקנת הגמרא לא רק עור ועץ אסורים, אלא כל דבר שמגן על הרגל אסור, בדיוק כמו עור ועץ. כלומר שאמנם האמוראים העידו על רבותיהם שהלכו עם נעליים העשויים מחומרים אחרים, אבל למסקנת הגמרא שני התנאים – ר' מאיר ור' יוסי – מסכימים שגם נעל שאינה עשויה מעור או עץ נחשבת נעל, ודברים אלו נאמרו ע"י רבא, שהוא מאחרוני האמוראים, ולכן אסור יהיה לנעול אותה ביום הכיפורים:
6. המאור הקטן (ר' זרחיה הלוי, המאה ה-12, ספרד) יומא ב, א בדפי הרי"ף
וסנדל של שעם נראה מהלכות הרי"ף שמותר לצאת בו בתענית צבור וביום הכפורים ולא כן נראה מעיקר הגמרא דמסקנא דשמעתין אמר רבא דכ"ע מנעל הוא ובשבת בהא הוא דפליגי ר' יוסי סבר גזרינן דילמא משתמיט ואתי לאיתוייה ורבי מאיר סבר לא גזרינן... ולגבי תענית צבור ויום הכפורים לא שרינן למיפק בסנדל של שעם לכתחילה ולא סמכינן אסהדותיה דר' יצחק בר נחמני דאמר אני ראיתי את ריב"ל שיצא בסנדל של שעם ביום הכפורים ולא אסהדותיה דרבה בר בר חנה שהתיר כן בתענית צבור משום דמסקנא דשמעתא אמר רבא דכולי עלמא מנעל הוא ודרבא עדיפא דבתרא הוא אבל מכרך סודרא אכרעיה הא ודאי תענוג בעלמא ולאו מנעל ומותר לכתחילה דהא ליכא מאן דפליג עליה.
יש להעיר ששיטתו של הרז"ה קצת קשה, כי רבא עצמו, שממנו הוא מביא ראיה, יצא ביום הכיפורים במנעל של עשבים! הרמב"ם לא פסק כרז"ה, אבל לא ברור האם הוא פסק כרש"י – שאוסר נעליים של עץ, או כרי"ף – שמתיר כל דבר שאינו של עור:
7. רמב"ם (ר' משה בן מימון, המאה ה-12, ספרד ומצרים) הלכות שביתת עשור ג, ז
אסור לנעול מנעל וסנדל אפילו ברגלו אחת, ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גמי וכיוצא בהן, וכורך אדם בגד על רגליו ויוצא בו שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף.
האם המשפט של הרמב"ם "שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף" מתייחס גם לסנדלים של שעם ושל גמי? אם כן, הרי שגם הרמב"ם יודה שאסור לנעול נעלי התעמלות או קרוקס בימינו, שהרי הסוליות הן עבות ולא מרגישים את קושי הארץ!
הטור כתב במפורש שהאיסור הוא דוקא בנעליים של עור:
8. טור (ר' יעקב בן אשר, המאה ה-14, ספרד) אורח חיים סימן תריד
נעילת הסנדל ילפינן מקרא דחשיב עינוי. ודוקא בשל עור. ומיהו כל דבר של עור אפילו קב הקיטע וכיוצא בו – אסור, אבל של גמי ושל קש וכל מינין חוץ מבשל עור מותר. וכן מותר לילך באנפילאות של בגד, לא שנא בבית, ולא שנא ברשות הרבים.
הטור מסביר שהקב של הקיטע אינו עשוי מעץ כלל אלא מעור, וזו הסיבה שהגמרא אמרה שהוא אסור, אבל כל נעל שאינה של עור מותרת ביום הכיפורים. הבית יוסף מסכם את הדעות השונות וכותב שכיון שהרי"ף והרא"ש מסכימים שרק עור אסור, כך יש לפסוק להלכה, אך הוסיף את דברי ר' ירוחם שאסר בנעליים של עץ, כשיטת רש"י:
9. בית יוסף (ר' יוסף קארו, המאה ה-16, ישראל) אורח חיים סימן תריד
נראה מדבריו שכל מנעל שאינו של עור יוצאין בו ביום הכפורים וכתב הר"ן (ב. ד"ה הלכך) שכן דעת הרי"ף (שם) וכתב עוד וזה לשונו והרב רבי זרחיה הלוי (המאור שם ד"ה וסנדל) חולק בדבר... דכל מידי דמגין מנעל איקרי אף על פי שאינו מעור.
...אלא נקוט האי כללא בידך שרש"י סובר של עץ מנעל מיקרי ואין יוצאים בו ביום הכפורים אבל מיני אחריני לאו מנעל נינהו ויוצאין בהן, והרז"ה סובר דכולהו מנעל נינהו ואסירי, והרי"ף סובר דכל מנעל שאינו של עור לא מיקרי מנעל עכ"ל: והרמב"ם (שביתת עשור פ"ג ה"ז) כתב אסור לנעול מנעל וסנדל אפילו ברגלו אחת ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גומא וכיוצא בהן וכורך אדם בגד על רגליו ויוצא בו שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף עד כאן לשונו ודבריו סתומים: ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרא"ש מסכימין להתיר בכל מנעל שאינו של עור הכי נקטינן: וכתב רבינו ירוחם (נ"ז ח"ב נא ע"ג) לעולם לא ראיתי מי שנהג היתר לצאת בסנדל של עץ. ורבינו סתם דבריו כדעת הרי"ף והרא"ש דלא מיקרי מנעל אלא של עור...
בשולחן ערוך, בכל אופן, הוא פוסק שרק נעליים של עור אסורים:
10. שולחן ערוך אורח חיים סימן תריד סעיף ב
אסור לנעול סנדל או מנעל של עור, אפילו קב הקיטע וכיוצא בו, אפילו של עץ ומחופה עור, אסור; אבל של גמי או של קש, או של בגד או של שאר מינים, מותר אפילו לצאת בהם לרשות הרבים.
הב"ח, לעומת זאת, העיד שרבותיו לא נעלו כלום על רגליהם ביום הכיפורים, וכל מה שהתירו הוא רק למי שחולה וצריך לנעול משהו על רגליו:
11. ב"ח (ר' יואל סירקיש, המאה ה-16, פולין) אורח חיים סימן תריד
וכן ראיתי מרבותי שהלכו יחף לגמרי. גם מדברי בעל הלכות גדולות מבואר דאפילו כריכה לא שרי לכתחלה אלא לצורך מצוה או מפונק או סכנת עקרב, הא לאו הכי כי אם לרווחא דמילתא אסור, כמו שאבאר דעתו בסמוך בס"ד. וכן כתב בנמוקי יוסף בפרק מצות חליצה (לג א ד"ה גרסי' בגמ') וזה לשונו: "הילכך מי שיש לו שום מיחוש בגופו יכול לנעול בתי שוקיים וכיוצא בו של בגד" וכו' אלמא דבלא מיחוש אסור, ודלא כמו שנוהגין העולם להקל בזה.
גם הב"ח מודה שהעולם נוהג להקל בזה ולנעול נעליים שאינם של עור, אך הוא אומר שרבותיו הלכו יחפים לגמרי. חתנו, הט"ז, דוקא סובר שמי שהולך יחף אינו אלא מן המתמיהין, וכי העולם נוהג לסמוך על דברי השולחן ערוך שכל מה שאינו עשוי מעור מותר לנעול ביום הכיפורים:
12. ט"ז (ר' דוד סגל, המאה ה-17, פולין) אורח חיים סימן תריד ס"ק א
בגמ' אמרינן דאמוראי נפקו בה בהנהו מינים הנזכרים כאן, דהכי איתא: ריב"ל יצא בסנדל של שעם ביום הכיפורים. רב יהודה נפק ברהיטני - מין שעם. אביי – בדהוצי. רבא – בדיבלי, פי' של עשבים. רבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק. מתיב רמי בר חמא: הקיטע יוצא בקב שלו בשבת, דברי ר' מאיר, ור' יוסי אוסר, ושוין ביום הכיפורים שאסור, אלמא אף על גב דלר' יוסי לאו מנעל הוא, מ"מ ביום כפור אסור! ומסיק רבא: לעולם מנעל הוא ובשבת פליגי כו' פירש"י הלכך ביום הכיפורים אסור. ומשמע דאקב של קיטע קאמר, אבל במינים אחרים הנזכר מותר ביום הכיפורים, דהא רבא דמסיק מנעל הוא הרי יצא בדיבלי, וכ"מ כל הפוסקים זולת הרז"ה שמביא הר"ן. ובסמ"ק מביא תוספתא אחת דאוסרת אנפלאות ואפי' של בגד ולא אשגחו הפוסקים בתוספתא זאת כיון שהאמוראים עשו כן לכתחלה, וכ"כ הנ"י בפ' מצות חליצה וז"ל: וש"מ דכל שאינו קרוי נעל כגון בתי שוקים של בגד מותר בי"כ ורבנן נמי נפקו בהו הלכך מי שיש לו שום מיחוש בגופו יכול לנעול בתי שוקים כיוצא בו של בגד אבל מנעל של עור אפי' בלא עקב אסור" כו' ואח"כ כתב עוד "ולדברי הכל מותר לנעול בתי שוקיים ביה"כ ואפי' לצאת בהם לרה"ר", עכ"ל. ש"מ שמותר לכתחלה. והא דכתב 'מי שיש לו מיחוש בגופו' לאו בחולי קאמר, דא"כ אפי' מנעלים שרי, וג"כ לאו במצונן קאמר ד'מי שהוא מצונן' הא כתב אח"כ דמותר אפי' בסוליה פי' בסנדל שאין לו עקב ותו דהוא עצמו מסיק להתיר בכל ענין ולא זכר שום דיעבד להחמיר ואמאי ניקום ונחמיר טפי מן אמוראי? אלא ודאי דאורחא דמלתא קאמר דאם יש לו איזה צורך שלא לילך יחף, כגון שהוא מפונק לעמוד על הארץ דבלא"ה אין לובש בחנם בתי שוקים, בזה שרי לכתחלה. ומו"ח ז"ל כתב שיש להחמיר למעשה לילך דוקא יחף והביא ראיה מדברי נ"י הללו שכ' דוקא ביש מיחוש. ולפע"ד אין שום ראיה משם ואין לזוז מן המנהג. וכבר העיד הר"ן בפ' י"כ שכן נהגו כל ישראל לילך במינים הללו ומאן דבעי להחמיר יחמיר לעצמו ולא לדרוש בפרקא שיש להחמיר דכ"כ בת"ה שאין להחמיר בגט כדי שלא להוציא לעז על הראשונים וה"נ כן הוא בפרט שהאמוראים עשו כן לכתחלה, מי יחמיר ויצדיק עצמו יותר מהם? אין זה אלא מן המתמיהים.
הרב בן ציון אבא שאול, בספרו 'אור לציון' פוסק שמותר לנעול כל מנעל שאינו של עור, ואפילו אם יש בו רצועות של עור, אלא שהרצועות הללו לא נועדו להגן על הרגל, אלא רק לחבר את הסוליה לרגל יהיה מותר:
13. אור לציון (הרב בן ציון אבא שאול, המאה ה-20, ירושלים) פרק כט אות טו
שאלה. האם מותר להלך בתשעה באב בנעלים שסולייתם עשויה מעץ ומלמעלה רצועת עור?
תשובה. אם רצועת העור שלמעלה אינה רחבה, ועשויה רק להחזיק את הנעל (כגון קבקבים), מותר להלך בנעלים אלו בתשעה באב. אבל אם היא רחבה ועשויה גם להגן על הרגל, אין לילך בהן. וכן נעלי גומי שיש בהם אפילו מעט עור, אין להלך בהן בתשעה באב.
ההיתר של הרב אבא שאול מתבסס על כך שהשו"ע אסר רק נעלי עור, וכל מה שאינו עור לא נאסר.
הגרש"ז אויערבך, שבאופן עקרוני מסכים לדבריו של הרב אבא שאול, מוסיף שיקול נוסף, והוא החשש מפני מראית עין: כאשר אדם נועל נעליים שנראים כמו נעלי עור, גם אם הם אינם כאלה בפועל, יש לחשוש מפני מראית עין, ולכן לשיטתו אולי עדיף לנעול נעלי קרוקס, שברור לכולם שהם אינם נעלי עור, מאשר נעלי התעמלות שנראים כנעלי עור:
14. הליכות שלמה (הגרש"ז אויערבך, המאה ה-20, ירושלים) מועדים פרק ה, טז-יז
מנעלים הדומים במראיתם ממש לנעלי עור, נראה שאסור לנועלם ביום הכיפורים מפני מראית העין.
מנעלים שאינם של עור, אף על פי שהם נוחים ביותר, המנהג לילך בהם לכתחילה.
כדבריו כתב גם הרב מרדכי אליהו (הלכות חגים, דברים האסורים ביוה"כ סעיפים לט-מ), אם כי הוא כתב שעדיף להחמיר ולא לנעול נעלי פלסטיק שלא מרגישים את הקרקע דרכם.
אך הרב שטרנבוך והגרי"ש אלישיב טוענים שגם השו"ע לא פסק שנעלי עור אסורים מכח גזירת הכתוב, שהרי ההגדרה שנעליים הם רק נעלי עור אינם כתובים בתורה, אלא בהתבסס על כך שזה היה סוג הנעליים הנוח והנפוץ יום יום, ולא יכול להיות שאדם הולך כל השבוע עם נעלי התעמלות או עם קרוקס, ופתאום כשמגיע יום הכיפורים הוא אומר שזה לא מוגדר נעל ולכן מותר לנעול את זה.
15. מועדים וזמנים (הרב משה שטרנבוך שליט"א) חלק ו סימן כח
ביוה"כ רבים לובשים נעלי התעמלות או סנדלים בלי עור, ובעצם גם בכל ימות השנה מצוי שנועלים כאלו ויוצאים בהם ברחוב, ואיו מרגישים בזה שום ענוי, ולכאורה ראוי לאוסרם ביוה"כ, שרק באנפליא של בגד דהוי כעין גרביים אצלינו שרי לצאת בהו, אבל נעלי גומי נוח ואין מרגישים קושי הארץ וראוי לאסור...
וביותר נראה שאין האסור בעור ממש דוקא, אף שהמחבר אוסר רק בעור או מחופה עור, אין הכוונה שצריך עור דוקא, שבזמנינו משתמשים ברוב העולם למטה בחומר סינטטי ולא בעור, ויש נעליים שגם למעלה משתמשים תמיד בתחליף לעור, ואי נימא שגזירת הכתוב בעור, ילבש מנעלים כאלו ביוה"כ, רק נראה פשוט שאסור, שאין גזירת הכתוב בעור אלא מפני שעדיף, ואם מצאו תחליף כמוהו ג"כ אסור, ובנעלי גומי דידן שלמטה חומר סינטטי שאינו מרגיש קושי הארץ, ולא דמי לאנפליא לכאורה מסתברא שאסור .
... ולפי זה בנעלי גומי לשיטת רש"י וסיעתו שהאיסור בכל מילי דמגן, נראה שבנעלי גומי נמי מגן ואסור, ואף דלא מגן כעור, נראה שאי אפשר לחלק בכמות שמגן שאסור, וגם יש לומר שבעור גופא אסרו גם ברך, וזה לא מיגן טפי מנעלי גומי ומ"מ אסור, ולשיטת הראשונים שתלוי אם דרכו בכך, נראה דבמקום שמעט האנשים שהולכים באלו ורוב האנשים בנעלי עור שמיגן טפי, וכן דרך מנעל בעור שאויר נכנס בו ולכן אינו מזיע כמו בגומי, וכיון שהדרך במנעלים דעור או מחופה עור, ומעט ולעתים יוצאים נמי בנעלי גומי, אין דרכם בכך ושרי ביוה"כ, ולפי זה בנעלי גומי לרש"י וסיעתו צריך להחמיר, ולש"ע שתלוי בדרכו בכך ראוי להתיר, ואנן קיימן לן לעיקר כש"ע שמותר, ורק לירא שמים ראוי להחמיר ובפרט ביוה"כ...
בסיכום דברינו יוצא :
א. כשיש עור למטה או למעלה אסור, ועור סינטטי שכמוהו - דינו כמוהו והיינו כעור.
ב. סנדלים או נעלי התעמלות שלמטה גומי עב או חומר סינטטי כמוהו, ואין מרגישים בזה קושי הארץ, כשמצוי שם שיוצאין בהן תמיד בחוץ, ראוי להורות להחמיר, ומ"מ אין למחות במקילין.
ג. סנדלי אצבע שלמטה גומי ומכסה רק ראשי אצבעות, ואין יוצאיו בהן כלל לרשות הרבים אלא לים וכדומה, מותר לנועלו ליוה"כ ואין להורות להחמיר, ומ"מ אם אינו נרגש קושי הארץ ירא שמים המחמיר לעצמו תבוא עליו ברכה. (ומיהו צריך עיון לענין אסור הוצאה כשאין נוהגין שם ביוה"כ כן.
ד. סנדלים או נעלי בית שלמטה גומי דק שמרגישים קושי הארץ ואין דרך לצאת בהו כלל לרשות הרבים מותר ביוה"כ.
ה. יש אנשי מעשה שמחמירים לא ללבוש כל צורת מנעל ביוה"כ רק הולכים יחף וכשיטת הב"ח שמעיד שכן נהגו רבותיו, אבל הרבה אנשי מעשה נוהגין לנעול בחוץ ברשות הרבים נעל כשר, ובפנים בבית הכנסת או בבית יחף, ויש למנהגם ג"כ יסוד.
