אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"שאם רצה לבנות עלייה על גבה - בונה"
מכר את ביתו בתנאי שיוכל להמשיך ולהתגורר בו, ונשרף הבית - יכול להתגורר בו לאחר שיבנה?
לפני כמאה ועשרים שנים אירע שיהודי מבוגר הסתבך בחובות גדולים מכל צד. בסופו של דבר לא נותרה בידו ברירה, אלא למכור את ביתו כדי לסלק את אותם חובות. הוא לא הרחיק לכת ומכר את הבית לנכדו. וכיון שהעסקה נעשתה עם בן משפחה נעשו בה סידורים מיוחדים לטובתו של אותו זקן. כך נמכר הבית במחיר מוזל במעט – אך תמורת הנחה זו סוכם שהזקן ימשיך להתגורר בו כל ימי חייו. כמו כן לא שולמה לסב כל התמורה על הבית שנקבעה לשלוש מאות ועשרים רובל, אלא קיבל לכיסוי חובותיו רק מאתיים וחמישים רובל מהסך הכולל, והשאר נזקף כהלוואה על הנכד שמצידו התחייב לשלמה טיפין טיפין כשהסב יזקין עוד יותר וכבר לא יוכל להתפרנס – מעין 'קרן פנסיה'. ברם, רבות מחשבות בלב איש, ותקופה לא ארוכה לאחר הסכם זה, נשרף אותו בית עד היסוד. השריפה עוררה את רחמי הציבור שנרתם בהמוניו לסייע לשיקומה ואפילו כמה שרים נכריים השתתפו באותה מגבית בה הצליחו לאסוף סכום מכובד של חמישים רובלים לשיקום השריפה ואותו סכום נמסר לזקן שהיה נקרא עדיין בעל הבית – כיון שהתגורר בו.
אך תיכף לאחר השריפה פרץ ויכוח בין הזקן-הסב לנכדו. הויכוח התנהל בשני מישורים – האחד אם הזקן יכול לבנות מחדש את הבית ולהתגורר בו – שהרי כך סוכם שיגור בו כל ימי חייו, וויכוח נוסף – למי שייכים אותם רובלי כסף שנאספו לטובת בעל הבית השרוף – שהוא למעשה הנכד, אלא שהסב טען שכיון שביתו נשרף, הרי הוא זקוק לאותם שבעים רובלים שנכדו חייב לו, ולכך הוא תופס בידיו את אותם חמישים רובלים שנאספו במגבית – כפירעון אותו חוב. לעומתו טען הנכד, שזכותו של הסב היתה להתגורר אך ורק באותו בית קיים, ומשנשרף איבד את זכותו, ואף אותם חמישים רובלים שייכים לו – שהרי נאספו לטובת בעל הבית, ואת חובו אל הסב ישיב כמסוכם – טיפין טיפין. ותישלח השאלה אל הכהן הגדול אשר באותם הימים רבן של כל בני הגולה ומאורה של גליציה – רבינו שלום מרדכי הכהן מבערז'אן – 'המהרש"ם' (שו"ת "מהרש"ם" חלק ד, צה).
והמהרש"ם הצדיק את כל טענותיו של הנכד במלואן, וכדרכו לא הלך סחור סחור, אלא הוכיח את הדברים מגופה של סוגיא. בסוגייתנו אמר ריש לקיש שהמוכר בית לחבירו ואמר לו 'על מנת שהדיוטא העליונה שלי' – הרי הדיוטא העליונה שלו. והגמרא ביררה מה חידש ריש לקיש בדברים אלו – והלא משנתנו היא זו שהמוכר את הבית לא מכר את היציע. ונחלקו רב זביד ורב פפא מה כוונת המוכר בלשונו הזו, שכיון שייתר בלשונו – מוכח שהתכוון לשייר לעצמו זכויות נוספות. דעת רב זביד שהשאיר לעצמו הזכות להוציא זיזין מתוך הדיוטא העליונה אל מעל החצר, וזה השיור ששייר לעצמו באותו תנאי מיותר לכאורה. ורב פפא סבור, שבשיור זה שייר לעצמו שאם יפול הבית וישובו ויבנוהו – יוכל לחזור ולבנות על גביו את אותה דיוטא. וביאר הרשב"ם, שלולא אותו תנאי שייתר המוכר בלשונו – לא היתה לו זכות זו, כיון שההלכה היא (בבא מציעא קטז, ב) שהמוכר לחבירו עליה שעל גבי הבית ואמר לו 'עליה זו הריני מוכר לך', אם נפל הבית – הלכה לה העליה ושוב לא יוכל הקונה לבנותה. ואף במשנתנו אף שהמוכר את הבית, לא מכר את היציע, מכל מקום כיון שמכר את הבית בסתם ולא התנה שום תנאי, הרי זכותו לדור בעליה כל זמן שתתקיים ולא אחר שתיפול. מה שאין כן בציור של ריש לקיש שהמוכר שב והוסיף תנאי, שאז כן יוכל לשוב ולבנות את העליה על גבי הבית, שלזה התכוון בתנאו המיותר לכאורה, וכאומר 'הריני מוכר את הבית על מנת שהדיוטא שלי לעולמים – אף אם יפול הבית'.
ומעתה – הוכיח המהרש"ם, בנידוננו בו לא התנה הסב כל תנאי במכירה מלבד זה שיוכל להמשיך ולדור בבית, הרי משעה שהבית נשרף – אין כאן תנאי מיותר ונוסף שיוכיח על שיור במכירה אף למקרה בו יישרף הבית, ומשיבנה לא יוכל לשוב ולהתגורר בו.
ובנוגע לכסף שנאסף לשיקום השריפה, פסק המהרש"ם, שאף שהנכד אכן חייב לסב שבעים רובלים, עדיין אין הסב יכול לתפוס את אותו סכום לכיסוי החוב, שההלכה פסוקה ב"שולחן ערוך" ("יורה דעה" רנג, יב) שאין בעל חוב יכול ליטול את חובו ממעות צדקה. ובכל זאת הצדיק המהרש"ם את הזקן בדבר אחד – בטענתו שאת אותו כסף שעל הנכד לפרוע לו בימי זקנתו של הסב – כשכבר לא יוכל להתפרנס, עליו לפרוע כבר כעת, כיון שצודקת טענת הסב שעל הנכד לפרוע סכום זה משעה שיזקק לו, ואין לך שעת הזדקקות גדולה מאותה שעת שריפה.
