סקר
איזה דפוס אני מעדיף?
טלמן
וגשל
עוז והדר
מסורת הש"ס


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו  

 

סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו, שנאמר ואנעלך תחש – תחש המשכן

 

"אמר רב יהודה אמר רב: סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו, שנאמר: ואנעלך תחש. ואימא: תחש אין, מידי אחרינא לא! נעל, נעל ריבה. אי נעל נעל ריבה, אפילו כל מילי נמי? אם כן, תחש מאי אהני ליה" (יבמות, קב ע"ב).

פירוש: ועוד אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: סַנְדָּל הַתָּפוּר בְּפִשְׁתָּן, שתפרו את חלקיו זה לזה בחוט פשתן אֵין חוֹלְצִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ" (יחזקאל טז, י) שהוא עור של חיה, משמע שנעל הוא דבר שעשוי כולו מעור. ומקשים: אם מ"תחש" אנו למדים, וְאֵימָא [ואמור]: נעל עשוי מעור של תַּחַשׁ אִין [כן], מִידֵי אַחֲרִינָא [דבר אחר] לֹא! ודוחים: "נַעַל" "נַעַל" הכתובה בתורה כמה פעמים רִיבָּה שכל סוגי נעליים במשמע, ומכל עור שהוא. ושואלים: אִי [אם] "נַעַל" "נַעַל" רִיבָּה אֲפִילּוּ כָּל מִילֵּי נַמִי [כל דבר גם כן] ייחשב לנעל, אפילו אינו עשוי כלל מעור! ומשיבים: אִם כֵּן מה שנאמר "תָּחַשׁ" מַאי אַהֲנֵי לֵיהּ [מה הועיל לו], אם לא נלמד מכאן דבר? אלא ודאי למדים מכאן שצריך שיהא כולו של עור (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: תחש המשכן      שם באנגלית: Dugong      שם מדעי: Dugong dugon


הנושא המרכזי: לזיהוי התחש


תקציר: בדיון בסוגייתנו העוסק בסוג הנעל הכשר לחליצה משולב הפסוק ביחזקאל (טז י') "וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וכו'" דבר המחזק את התחושה שבמחלוקת האם התחש היה רק מעשה ניסים (תנחומא (ורשא, פרשת תרומה סימן ו)) גברה הגישה הרואה בו מציאות ריאלית גם לדורות. יתר על כן, התחש נתפס כבעל חיים טהור: "ואנעלך תחש - מכאן אומר ר"ת שצריך שיהיה מנעל מעור בהמה טהורה דתחש כתיב. ואין נראה כי אין להקפיד אם חלץ במנעל בהמה טמאה" (תוספות, יבמות קב ע"ב). הריטב"א, למשל, חולק על המסקנה ההלכתית אך לא על זיהויו של התחש: "אם כן תחש מאי אהני ליה. פירוש אלא ודאי למעט כל שאינו של עור דומיא דתחש, ונראה דכל שהוא של עור אפילו של בהמה טמאה חולצים בו, אבל ר"ת ז"ל מצריך שיהא הסנדל של בהמה או חיה טהורה דומיא דתחש". כדעתו סובר גם הרא"ש: "... ונראה דאין להקפיד דנעל נעל ריבה ולא בא למעוטי אלא שאינו מעור וכו'". פסיקה זו מסתמכת על דברי הגמרא (שבת, כח ע"א): "גופא, בעי רבי אלעזר: עור בהמה טמאה, מהו שיטמא טומאת אהלין? מאי קמיבעיא ליה? אמר רב אדא בר אהבה: תחש שהיה בימי משה קמיבעיא ליה, טמא היה או טהור היה? אמר רב יוסף: מאי תיבעי ליה? תנינא: לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד"(1). הדעה המובאת בשו"ת הרשב"ן המזהה את התחש כג'ירפה שהיא, קרוב לודאי, בהמה טהורה (ראו עוד במאמר "דלמא מינא דתאו או מינא דזמר נינהו"") עולה בקנה אחד עם הגישה המוצגת על ידי הראשונים. מאידך גיסא היא עומדת בסתירה לזיהויים המוצעים על ידי החוקרים דוגמת המינים תחש המשכן וחדשן חדקרן שהם יונקים שאינם טהורים.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

בכל איזכורי התחש במקרא הוא מופיע בהקשר לשימוש בעורו. כך הדבר במלאכת עשיית המשכן וכך בפסוק ביחזקאל (טז י') ממנו משתמע שעור התחש היה עור משובח ויקר: "ואלבישך רקמה, ואנעלך תחש, ואחבשך בשש ואכסך משי". בכל הפסוקים בהם הוא מוזכר ההתייחסות היא רק לעורו ולכן המידע שניתן להפיק מפסוקים אלו מועט וייתכן (על פי חלק מהמקורות והפירושים) שאין מדובר בבעל חיים אלא בשם של סוג עור, גוון או צורת עיבוד. מפסוקי התורה נוכל ללמוד שאם אכן התחש הוא שמו של בעל חיים הרי שהוא בעל חיים גדול שניתן להפיק ממנו יריעות גדולות שהיו דרושות לכיסוי המשכן וכיסוי הכלים. ניתן לשער שעור זה היה עבה וחזק די הצורך כדי להוות כיסוי מתאים בעת תלאות מסעות המדבר. ניתן גם לשאוב מידע על תפוצת התחש משום שהוא היה זמין לבני ישראל במדבר סיני. כמובן שלדעת הסוברים שהתחש היה מעשה ניסים שנגנז אין מקום לזהותו עם מינים הקיימים בימינו. וכך אנו מוצאים בגמרא (שבת, כח ע"ב): "מאי הוי עלה דתחש שהיה בימי משה? אמר רבי אלעא אמר רבי שמעון בן לקיש, אומר היה רבי מאיר: תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא, וקרן אחת היתה לו במצחו, ולפי שעה נזדמן לו למשה, ועשה ממנו משכן ונגנז". על פי גישה זו יש צורך להניח שהתחש בדמוי שבו משתמש יחזקאל מתייחס למין אחר אם כי נראה שמצודת ציון (שם) הניח שמדובר באותו המין: "תחש - שם בריה כמו ועורות תחשים".

לאמיתו של דבר אפשרות קיומו של התחש, גם לאחר בניית המשכן, נתונה למחלוקת תנאים המובאת במדרש תנחומא (ורשא, פרשת תרומה סימן ו): "וזאת התרומה וגו' ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים, ר' יהודה ורבי נחמיה, ר' יהודה אומר: חיה טהורה גדולה היתה במדבר וקרן אחת היה לה במצחה, ובעורה ששה גוונים ונטלו אותה ועשו ממנה יריעות, ורבי נחמיה אומר: מעשה נסים היתה ולשעה שנבראת בו בשעה נגנזה, ועורות תחשים למה דכתיב אורך היריעה האחת שלשים באמה מי מביא לך יריעה של שלשים אמה אלא מעשה נס לשעה שנבראת נגנזה".

אם ננקוט כשיטת רבי יהודה אמנם התחש איננו בריה שנבראה רק לשעתה אך זהותו המדוייקת נעלמה מעיני חכמים ומכאן המחלוקות והספקות שעמדו לפניהם. בגמרא בשבת (שם) מצאנו שהסתפקו האם הוא חיה טהורה או טמאה. בירושלמי (שבת, פ"ב דף ד טור ד /ה"ג) אנו מוצאים בין שאר השיטות גם הטוענים שהתחש כלל איננו בעל חיים אלא שם של עור או צבע: "רבי אלעזר שאל מהו לעשות אוהל מעור בהמה טמאה? והכתיב ועורות תחשים. רבי יודה ורבי נחמיה ורבנן רבי יהודה אומר טיינון לשם ציבעו נקרא. ורבי נחמיה אמר גלקטינון. ורבנין אמרין מין חיה טהורה וגדולה במדבר ותייא כיי דמר (דעתם היא כמו שאמר) רבי לעזר בי רבי יוסי ר' אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש בשם רבי מאיר: כמין חיה טהורה ברא הקב"ה למשה במדבר כיון שעשה בה מלאכת המשכן נגנזה. רבי אבון אמר קרש היה שמה. תני רבי הושעיה דחדא קרן ותיטב לה' משור פר מקרין ומפריס מקרן כתב רחמנא". מפרש "קרבן העדה": "טיינון - עורות אילים צבועים היו עורות תחשים ונקראים תחשים על שם צבע שדומין לתחשים. גלקטינין - שם צבע". דעות אלו מופיעות גם במדרש קהלת רבה (וילנא, פרשה א'): "עורות תחשים מה הן, ר' יהודה אומר אלטינון, ר' נחמיה אומר גלטינון, ר' יוחנן אומר מין חיה גדולה הראה הקב"ה למשה ועשה הימנה צורך המשכן וגנזה, ר' אבין אמר קרש היה שמה, תני ר' הושעיה קרן אחת היתה לו במצחו, שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס וגו', מקרין תרתי שמע מינה, א"ר חנינא בר יצחק מקרן כתיב וכו'".

פרט מבנה נוסף שעליו אנו לומדים מדברי חז"ל הוא שהתחש בעל חיים מגוון ודומה לתלא אילן שגם זהותו לא ברורה: "... הכי קאמר: כמין תלא אילן הוא, שיש בו גוונין הרבה, ולא תלא אילן, דאילו התם טמא, והכא טהור. אמר רב יוסף: אי הכי היינו דמתרגמינן ססגונא ששש בגוונין הרבה" (שבת, כח ע"א).

לסכום אמנה את המסקנות המשתמעות מספרות חז"ל:

1. היו שסברו שכלל אין זו מין חיה, אלא סוג של עור או של צבע שבו צבעו את העורות.
2. ישנה דעה שהתחש היה חיה נסית שנבראה לשעתה ו"נגנזה" לאחר שהשתמשו בה. לדעה זו, "ואנעלך תחש" מרמז לחיה אחרת או לסוג אחר של בד או עור.
3. יש שהציעו שלתחש היו גוונים רבים (יש שאמרו 'שישה', כנראה על סמך התרגום 'ססגונא').
4. יש שאמרו שהייתה לו קרן אחת.
5. הסברה הרווחת היא שהתחש היה חיה טהורה.
 

הצעות זיהוי התחש

דומה שאין עוד בעל חיים שהוצעו לו זיהויים כה רבים ומגוונים כמו התחש. יש שהציעו ג'ירפה, זברה, דלק, גירית (2) (בגלל הדמיון בין Dachs שהיא הגירית בגרמנית לבין tachash), יחמור, כלב ים, חד שן ועוד ועוד ובשורות הבאות אציג את הבולטים שבהם. חשיבות זיהוי התחש היא בעיקרה פרשנית אך מצאתי דוגמה למסקנה הלכתית הנובעת ממנו. בשו"ת הריב"ש (סימן שצ"ד) אנו מוצאים: "... אבל גזיזה היתה במשכן, שלא לצורך הצמר והשער; רק לצורך העור, כגון: בעורות תחשים. ועל כן, חייב כל שהוא לצורך גופו, אף על פי שאינו צריך לשער. ומלאכה הצריכה לגופה היא וכו'". בנסיונו להסביר מדוע קיים איסור לגזוז שיער למרות שאין בו צורך טוען הריב"ש שמלאכת גוזז במשכן נועדה עבור החלקת העור ולא עבור השיער. הסבר זה מניח שעורות התחשים היה מכוסה שיער דבר שלא עולה בקנה אחד עם זיהוי התחשים כיונקים ימיים. 
 

התחש בפרשנות המקרא

כאמור, לשיטת רב יוסף (שבת, שם) התחש הוא בעל חיים טהור בעל גוונים רבים. הוא מסתמך על התרגום: "... דמתרגמינן ססגונא ששש בגוונין הרבה". מדברי אונקלוס עצמו לא ניתן להוכיח שמדובר בבעל חיים ואפשר שדיבר על הצבעים השונים של העור. במחקר המודרני מפרשים את "ססגונא" על פי הפרסית, שבה פירושה "בעל שישים גוונים" - דהיינו, בעל גוונים רבים. השבעים (על פי התרגום לאנגלית) זיהו את עור התחש כ"עור כחול". הם פירשו באופן דומה את התכלת ואת התחש (3). על פי תרגום אחר הכוונה לצבע יקינתון. הרס"ג תרגם לערבית את המילה 'תחש' ל"דארש" ורבי אברהם בן הרמב"ם בפירושו לתורה פרש את דבריו: "והמבאר אמר "עורות דארש" וטעמו בלשון הערבים מעשה ריקום בקצת העורות ועושים ממנו נעלים וסנדלים וכו'". תאור ספציפי יותר ניתן לקבל מתרגום המילה "דארש" על ידי הרב י. קאפח במהדורתו שפירש שהכוונה לעור צבוע בשחור.

לשיטת רש"י הכוונה לחיה ססגונית כלשהי: "תחשים - מין חיה, ולא היתה אלא לשעה והרבה גוונים היו לה, לכך מתרגם ססגונא, ששש ומתפאר בגוונין שלו" (שמות, כה ה'): "תחשים - מין חיה, ולא היתה אלא לשעה והרבה גוונים היו לה, לכך מתרגם ססגונא, ששש ומתפאר בגוונין שלו". בעל הטורים (שמות, כו י"ד) כתב: "תחש – בגימטריה שש גונים".

אבן עזרא (שמות, שם) מפרש בשני אופנים שונים: בפירוש הארוך כתב "תחשים מן חיה היתה ידועה בימים ההם, כי כן כתוב ואנעלך תחש. והנה כבר היה נודע" ובפירוש הקצר: "ועורות תחשים - עור בהמה שהוא עב, כי הנעל לא יעשה כי אם מעור עב כעור השור, ולפי דעתי שהוא שור, והכתוב אמר: ואנעלך תחש". הצעה אחרת אנו מוצאים בפירוש הרלב"ג (מובא בארבנאל, שם): "והרלב"ג כתב שתחשים הם תישים גדולים שעורותיהם יותר חזקים ויותר קשים ונבחרים מעורות האלים ועל כן כתב ואנעלך תחש שהוא הנבחר שבעורות לעשות מנעלים".
 

התחש במחקר

דומה שאין עוד בעל חיים שהוצעו לו זיהויים כה רבים ומגוונים כמו התחש. יש שהציעו ג'ירפה, זברה, דלק, גירית (בגלל הדמיון בין Dachs שהיא הגירית בגרמנית לבין tachash), יחמור, כלב ים, חד שן ועוד ועוד. בשורות הבאות אציג את הבולטים שבהם.
 

"תחש" = תחש המשכן

מ. דור מזהה את התחש, בעקבות חוקרים בני המאה ה – 19 וה – 20, כמין הנקרא בימינו "תחש המשכן" (דוגונג). באופן זה זיהה אותו (Ruppell (1834  (המקור המלא מובא על ידי מ. דור) שכינה אותו Halichore tabernaculi. הוא מסתמך על תרגום אונקלוס שתירגם "ססגונא" משום שאכן התחש מגוון מאד. הקודקוד והגב ירוקים כחלחלים, הצוואר מעוטר בכתמים כהים. אונקולס נאמן למנהגו לכנות בעלי חיים בשמות צבעיהם כמו למשל החסידה – חיוורתא כלומר לבנה. הרחם נקרא ירקרקא בגלל קדמת גופו הצהבהבה שהרי ירוק הוא צהוב. תמיכה נוספת הוא מוצא בשם הערבי של התחש שהוא "דארש". עד היום הבדואים משתמשים בעור התחש על מנת לייצר סוליות דבר המזכיר את הפסוק "ואלבישך רקמה ואנעלך תחש וכו'" (יחזקאל, טז י'). עור התחשים עבה וחזק ולכן התאים לשמש ככיסוי העליון של המשכן וכיסוי כלי המשכן בעת המסעות במדבר. מ. דור מציין את העובדה שבכיסוי המשכן מוזכרים תחשים ברבים ואילו לשם כיסוי הכלים התחש מופיע ביחיד. ייתכן וההבדל נובע מהיחס בין גודל עור תחש בודד והמטרה עבורה הוא נלקח. לכיסוי הארון והכלים האחרים הספיק עור של תחש בודד משום שאורכו מגיע עד 3.2 מ' ואילו לכיסוי המשכן היה צורך בעורות רבים.

התחש הוא יונק ימי הדומה ללויתן ולכן מכונה גם לויתן צמחוני. מין זה יחיד בסוגו והוא משתייך למשפחת הריטינות בסדרת התחשאים וקרוב מאד לפרות הים (Manatees). התחש קרוב יותר מבחינה גנטית אל הפילים ואל השפנאים מאשר הלוויתנים והדולפינים. ייתכן והיותו צמחוני ודומה לאוכלי עשב גדולים כבקר עורר את המחלוקת לגבי זיהויו. התחש נפוץ בים סוף ופרטים אחדים ניצודו בשוגג ברשתות דיג באילת עובדה ההופכת אותו למועמד אפשרי לזיהוי כתחש המוזכר בתורה.
 

"תחש" = חדשן חדקרן

החוקר י. אהרוני נטה לזהות את התחש עם חדשן חדקרן (Monodon monoceros) משום שיש לו שן אחת ארוכה (קרן שינו השמאלית של הזכר. קרן השן הימנית מתנוונת בצעירותו). מין זה שייך לסדרת הלוויתנאים וניזון בעיקר מטריפה של דגי בקלה אך גם דיונונים סרטנים ודגים אחרים. השן או החט מאפיינת את הזכרים ואורכה עשוי להגיע ל – 3 מ' (לשם השוואה: אורך הגוף הוא 7-8 מ' בלבד) ומשקל עד 10 ק"ג. ישנם חילוקי דעות באשר למטרת החט וכיום משערים שהיא משמשת כאיבר חישה. גם למין זה ניתן להתייחס כססגוני משום שצבע הגחון בהיר עם כתמים חומים, אך הגב, הצוואר, הראש והסנפירים כהים, כמעט שחורים (תמונה 3). ההשוואה שעורכת הגמרא בין התחש ל"תלא אילן" מחייבת אותנו לזהות גם את בעל חיים זה. לדעת החוקר Buffon (כפי שמציין אהרוני) השם "תלא" הוא שמו היווני של הגחן המצוי ((Genetta genetta, טורף בגודל חתול הנמצא בהרי מרכז הארץ. טורף זה בגוון צהוב-אפור ומגוון בכתמים שחורים. מבין כל בני משפחתו הדולפינים רק החדשן בעל עור טלוא.

הקושי בזיהוי זה הוא בכך שמין זה נמצא בעיקר בחלק הצפוני של האוקיינוס האטלנטי והצד הרוסי של האזור הארקטי. פריטים נצפים באופן תדיר במפרצים שלאורך החוף המזרחי של גרינלנד וברצועה מתמשכת בין צפון גרינלנד מזרחה לרוסיה. תפוצה זו רחוקה מהאזור שבו ניתן לשער ניצודו התחשים שבעורם השתמשו במשכן. ייתכן ומעשה הנס והעובדה שהתחש נגנז אינם בהופעה של מין חדש בעולם אלא בעצם הופעת החדשן באופן חד פעמי הרחק מתחומי תפוצתו הטבעיים בעת שבני ישראל בנו את המשכן. בדומה לכך ניתן להסביר את נס השליו שאירע לבני ישראל במדבר (ראו במאמר "ויאספו את השליו"). י. אהרוני מציע הסבר ריאלי לתופעה בכך שייתכן ופרטים בודדים נקלעו לים התיכון. תופעה זו מודגמת בכך שמדי פעם נפלטים לחופי הארץ לוויתנים ממינים שאינם חיים באופן קבוע בים התיכון. לאחר שנפלט התחש לחוף הוא "נגנז" כלומר לא הופיע יותר. הלוויתנים והדולפינים נודדים באוקיינוס האטלנטי מצפון לדרום וחזרה ומדי פעם נפלטים פרטים מתים לחופי אירופה במקומות שהם לא נראו מעולם. סטרבו שהיה גיאוגרף יוני מספר כי התחש משוטט עם מיני לוויתנים אחרים במפרץ בסקאיה הסמוך למבואות הים התיכון. ייתכן אם כן שגם פרטים של תחש נכנסו דרך מפרץ בסקאיה אל הים התיכון בדומה ללוויתנים שהגיעו עד עזה ורפיח. 
 

       
תחש המשכן         צילם:  Julien Willem   חדשן חדקרן         צילם:  Glenn Williams

 

 
תמונה 3.  חדשן חדקרן              מקור:



תחש – ג'ירפה

בספר שו"ת הרשב"ן(4) בחלק אבן העזר (סי' ס"ד) הדן בכשרות הג'ירפה הובאו דברי "אחד מן החכמים" שהתפרסמו לפני למעלה כ – 150 שנה בחוברת "כוכבי יצחק" שיצאה לאור בווינה. הכותב זיהה את התחש כג'ירפה ואצטט את הדברים כפי שהודפסו במאמרו של הרב א. חמאמי: (5)

"תחש היא החיה הנקראת בלשון התלמוד [?] גמל נמר, ובלשון ערבי ג'יראפה, שהוראתו בלשון ערבי יפה ונאה, כי עורה יפה ומלא טלאים כנמר, ויש לה כמין קרן קטן במצחה, ושני קרנים דומות לקרני הצבי, ואזניה כאזני הפרה. והיא חיה טהורה המעלת גרה, ומפרסת פרסה שתי פרסות, השוכנות באפריקה. ומעורה יעשו שם עד היום אהלים וכלים, לתת בהם מים. והחיה הזאת יש לה תכונה מיוחדת, אשר לא נמצא בכל חיות היבשה. כי כאלם לא תפתח פיה, גם כי יגדל כאבה עד מאד. ועל זה יעידו הציידים, כי גם אחרי אשר חבלוה בכלי נשק, לא השמיעה קולה. ועל תכונה הזאת נקראת בלשון עבר תחש, משורש חשה".

אכן בעבר שיערו כי הג'ירפה היא חיה אילמת אך למעשה, על אף שהיא לרוב שקטה, נשמעו מספר ג'ירפים נוהמים, מחרחרים ופועים. מחקר הראה כי הג'ירפים מתקשרים באמצעות קולות תת-שמעיים ("אינפרה-סאונד"). התמונה מסתבכת בהמשך דברי הרב שיק שכתב: 

"התחש שהיה אז במדבר היה מין טהור. רק שאותו מין נזדקק למין הדומה לו, ומן החבור הזה יצא הבריה הנקראת ג'ירפה. ויש מהם שהם ממפריסי הפרסה ומעלה גרה הם; ויש מהם אשר הם רק ממפריסי פרסה קצת, ודומים במקצת לפרה ובמקצת לגמל, וכן לצבי. מזה בא שחכמי אומות העולם מונים הג'ירפה למין גמל".

תוספת מעניינת יש בדברי הרב שיק המסביר בעזרת ההנחה שהתחש המקורי השתנה בגלל הכלאה עם גמל סתירה בדברי רבינו בחיי. לדעתו, הג'יראף הוא מין הגמלים ששלח יעקב לעשו, ומשום כך כתב רבנו בחיי (בראשית לב,טו) שהגמלים ששלח יעקב לעשו, זמן עיבורם הוא ששה חודשים, למרות שבגמ' בכורות (ח ע"א מובא שבהמה גסה טמאה (למשל גמל) עיבורה לשנים עשר חודש. לדבריו, התכוון רבנו בחיי לג'יראף, שממין זה שלח יעקב לעשו, והוא מין טהור שאז היה זמן עיבורו ששה חודשים. אבל כיון שהמין המוכר לנו נוצר מהזדקקות התחש שהיה בימי משה למין גמל טמא, "נשתנה הבריה מתחש למין גמל".

הסבר זה, כמובן, אינו עולה בקנה אחד עם הידוע לנו מעולם הטבע שהרי לא תתכן הכלאה בין מינים אלו. את דבריו ש"אומות העולם מונים הג'ירפה למין גמל" הוא מסיק מהשם הלטיני הכולל בתוכו את שמו של הגמל (Giraffa camelopardalis) אך בוודאי שאין הכוונה לכך שהג'ירפה היא מין גמל. היתרון בהצעה המקורית שהוא הביא בניגוד לזיהויים האחרים הוא בכך שהוא מתאים לקביעה שהתחש היה בעל חיים טהור.


 

ג'ירפה - אם וצעיר           צילם:  John Walker

 


(1) פירוש: גּוּפָא [לגופו]. שר' אלעזר שאל: עוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה מַהוּ שֶׁיִּטָּמֵא הוא עצמו בטוּמְאַת אהָלִין? ומבררים: מַאי קָמִיבָּעֲיָא לֵיהּ [מה, בעצם, נשאל לו]? מה היא הבעיה היסודית שעליה מתבססת שאלה זו? אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: תַּחַשׁ שֶׁהָיָה בִּימֵי משֶׁה קָמִיבָּעֲיָא לֵיהּ [נשאל לו, הסתפק בו] ר' אלעזר האם טָמֵא הָיָה אוֹ טָהוֹר הָיָה? אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי תִּיבָּעֵי לֵיהּ [מה נשאל לו] והלא בפירוש תָּנֵינָא [שנינו]: לֹא הוּכְשְׁרוּ לִמְלֶאכֶת שָׁמַיִם אֶלָּא עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה בִּלְבַד, וודאי אם כן שתחש היה מין טהור!
(2) אהרוני דחה את זיהוי זה בזלזול וכתב: "אך הן כל ילד יודע, שמשה רבינו לא דיבר גרמנית". הוא סקר את המאפיינים של התחש העולים מתוך הגמרא בשבת (כח ע"ב) והראה שהם אינם קיימים בגירית: א. האם ניתן לחשוב שהגירית היא בהמה ומדוע הסתפקו חכמים בשאלה זו? ב. במצח הגירית אין קרן. ג. הגירית נפוצה בימינו ומכאן שלא נגנזה. ד. אין אף לשון מזרחית שבה הגירית נקראת "תחש".
(3) את הפסוק: "וְזאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים" (שמות, כה ג'-ה') פירשו:
"… gold and silver and brass, and blue, and purple, and double scarlet, and fine spun linen, and goats’ hair, and rams’ skins dyed red, and blue skins, and incorruptible wood".
 
(4) שכתב הרב שלמה צבי שיק שהיה אב"ד דק"ק קארצאג (י"ל במונקאץ', תר"ס, 1900).
(5) 'הג'יראף - כשרותו לאכילה', תחומין כרך כ' עמ' 89-94.

 

 

רשימת מקורות:

י. אהרוני, 'זכרונות זואולוג עברי', תל אביב תש"ג, עמ' 222-224.
מ. דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 58-59). 

 
 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.




כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר