הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"דחייה דחוקה של הוכחה
יבמות צג ע"ב - צד ע"א
בעו מיניה מרב ששת: עד אחד ביבמה, מהו? טעמא דעד אחד - משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר, והכא נמי לא משקר, או דלמא טעמא דעד אחד - משום דאיהי דייקא ומינסבא, והכא כיון דזימנין דרחמא ליה - לא דייקא ומינסבא? אמר להו רב ששת, תניתוה: אמרו לה מת בנך ואח"כ מת בעליך ונתייבמה, ואחר כך אמרו לה חילוף הדברים - תצא, והולד ראשון ואחרון ממזר; היכי דמי? אילימא תרי ותרי, מאי חזית דסמכת אהני? סמוך אהני! ועוד, ממזר, ספק ממזר הוא! וכ"ת לא דק, והא מדקתני סיפא: הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר, ש"מ דוקא קתני! אלא לאו ש"מ חד, וטעמא דאתו בי תרי אכחשוה, הא לאו הכי מהימן. ואיכא דאמר: הא לא תיבעי לך, דאפילו איהי נמי מהימנא, דתנן: האשה שאמרה מת בעלי - תנשא מת בעלי - תתייבם, כי תיבעי לך - למישרי יבמה לעלמא, מ"ט דעד אחד? משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר, הכא נמי לא משקר, או דלמא טעמא דעד אחד - משום דאיהי דייקא ומינסבא, והא לא דייקא ומינסבא, דמיסנא הוא דסניא ליה? אמר להו רב ששת, תניתוה: אמרו לה מת בעליך ואח"כ מת בנך ונשאת, ואח"כ אמרו לה חילוף היו הדברים - תצא, והולד ראשון ואחרון ממזר; היכי דמי? אילימא תרי ותרי, מאי חזית דסמכת אהני? סמוך אהני! ועוד, ממזר, ספק ממזר הוא! וכ"ת לא דק, הא מדקתני סיפא: הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר, ש"מ דדוקא קתני! אלא לאו חד, וטעמא דאתו בי תרי אכחשוה, הא לאו הכי מהימן! לעולם תרי ותרי, וכדאמר רב אחא בר מניומי: בעדי הזמה, הכא נמי בעדי הזמה. א"ל רב מרדכי לרב אשי, ואמרי ליה רב אחא לרב אשי, ת"ש: אין האשה נאמנת לומר מת יבמי שאנשא, ולא מתה אחותי שאכנס לביתה; היא ניהי דלא מהימנא, הא עד אחד מהימן! וליטעמיך, אימא סיפא: אין האיש נאמן לומר מת אחי שאייבם את אשתו, ולא מתה אשתי שאשא את אחותה; הוא ניהו דלא מהימן, הא עד אחד מהימן? בשלמא גבי אשה, משום עיגונא אקילו בה רבנן, אלא גבי איש מאי איכא למימר? אלא כי איצטריך - לר"ע איצטריך, סד"א, הואיל וא"ר עקיבא יש ממזר מחייבי לאוין, אימא חיישא אקלקולא דזרעא ודייקא, קמ"ל (דאקלקולא דידה חיישא, אקלקולא דזרעא לא חיישא). רבא אמר: עד אחד נאמן ביבמה מק"ו, לאיסור כרת התרת, לאיסור לאו לא כל שכן. א"ל ההוא מרבנן לרבא: היא עצמה תוכיח, דלאיסור כרת התרת, לאיסור לאו לא התרת! ואלא איהי מ"ט לא מהימנא? דכיון דזימנין דסניא ליה לא דייקא ומינסבא, עד אחד נמי, דכיון דזמנין דסניא ליה לא דייקא ומינסבא.
מבנה הסוגיה [בקצרה]:
1.
רב ששת נשאל אם עד אחר נאמן ביבמה, כלומר, הוא מעיד שבעלה מת והיא חייבת ביבום.
בעו מיניה מרב ששת: עד אחד ביבמה, מהו? טעמא דעד אחד - משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר, והכא נמי לא משקר, או דלמא טעמא דעד אחד - משום דאיהי דייקא ומינסבא, והכא כיון דזימנין דרחמא ליה - לא דייקא ומינסבא?
כאן מעלים את שני הנימוקים להיתר עגונה, ומציינים שאחד מהם - "דייקא ומינסבא" - לא מתאים לגבי יבמה.
1.1
הערה חשובה: שני הנימוקים שמובאים כאן לא נזכרים ברצף בסוגיה העיקרית של היתר עגונה - לעיל במסכת יבמות דף פח!
2.
אמר להו רב ששת, תניתוה:
כבר הערנו כמה פעמים שרב ששת משתמש כמה פעמים בש"ס בביטוי "תניתוה". בדרך כלל מדובר במשנה [כבסוגייתנו] אבל לפעמים מתייחס גם לברייתא.
3.
אמרו לה מת בנך ואח"כ מת בעליך ונתייבמה, ואחר כך אמרו לה חילוף הדברים - תצא, והולד ראשון ואחרון ממזר;
היכי דמי? אילימא תרי ותרי, מאי חזית דסמכת אהני? סמוך אהני!
ועוד, ממזר, ספק ממזר הוא!
וכ"ת לא דק, והא מדקתני סיפא: הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר, ש"מ דוקא קתני!
אלא לאו ש"מ חד,
וטעמא דאתו בי תרי אכחשוה, הא לאו הכי מהימן.
מוכח מהמשנה שעד אחד אמנם נאמן ביבמה.
3.1
ואיכא דאמר: הא לא תיבעי לך, דאפילו איהי נמי מהימנא, דתנן: האשה שאמרה מת בעלי - תנשא מת בעלי - תתייבם, כי תיבעי לך - למישרי יבמה לעלמא, מ"ט דעד אחד? משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר, הכא נמי לא משקר, או דלמא טעמא דעד אחד - משום דאיהי דייקא ומינסבא, והא לא דייקא ומינסבא, דמיסנא הוא
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף צד עמוד א
דסניא ליה?
אמר להו רב ששת, תניתוה: אמרו לה מת בעליך ואח"כ מת בנך ונשאת, ואח"כ אמרו לה חילוף היו הדברים - תצא, והולד ראשון ואחרון ממזר; היכי דמי? אילימא תרי ותרי, מאי חזית דסמכת אהני? סמוך אהני!
ועוד, ממזר, ספק ממזר הוא! וכ"ת לא דק, הא מדקתני סיפא: הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר, ש"מ דדוקא קתני! אלא לאו חד,
וטעמא דאתו בי תרי אכחשוה, הא לאו הכי מהימן!
גם לפי הסבר זה מוכח מהמשנה שעד אחד אמנם נאמן ביבמה.
ראה בפרשנים שהביטוי "ועוד" כוונתו לומר ששתי הקושיות משלימות זו את זו.
3.2
הגמרא דוחה את ההכרח שבהוכחה:
לעולם תרי ותרי, וכדאמר רב אחא בר מניומי: בעדי הזמה, הכא נמי בעדי הזמה.
לא מדובר בעד אחד אלא בשני עדים, ומקבלים את שני העדים האחרונים כי מדובר במשנה שהם עידי הזמה שמאמינים להם כנגד שני העדים הראשונים מכח גזירת הכתוב.
4.
נסיון נוסף להוכיח מברייתא שעד אחד נאמן ביבמה:
א"ל רב מרדכי לרב אשי, ואמרי ליה רב אחא לרב אשי,
ת"ש: אין האשה נאמנת לומר מת יבמי שאנשא, ולא מתה אחותי שאכנס לביתה; היא ניהי דלא מהימנא,
הא עד אחד מהימן!
וליטעמיך, אימא סיפא: אין האיש נאמן לומר מת אחי שאייבם את אשתו, ולא מתה אשתי שאשא את אחותה; הוא ניהו דלא מהימן, הא עד אחד מהימן?
בשלמא גבי אשה, משום עיגונא אקילו בה רבנן, אלא גבי איש מאי איכא למימר?
הגמרא דוחה את ההכרח שבהוכחה.
4.1
והיא מסבירה את החידוש שבברייתא:
אלא כי איצטריך - לר"ע איצטריך, סד"א, הואיל וא"ר עקיבא יש ממזר מחייבי לאוין, אימא חיישא אקלקולא דזרעא ודייקא, קמ"ל (דאקלקולא דידה חיישא, אקלקולא דזרעא לא חיישא).
5.
רבא אמר: עד אחד נאמן ביבמה מק"ו, לאיסור כרת התרת, לאיסור לאו לא כל שכן.
רבא פוסק שעד אחד נאמן ביבמה מכח סברא!
5.1
א"ל ההוא מרבנן לרבא: היא עצמה תוכיח, דלאיסור כרת התרת, לאיסור לאו לא התרת!
ואלא איהי מ"ט לא מהימנא? דכיון דזימנין דסניא ליה לא דייקא ומינסבא, עד אחד נמי, דכיון דזמנין דסניא ליה לא דייקא ומינסבא.
"ההוא מרבנן" דוחה את ההכרח שבסברת רבא.
6.
לאור כל הדיון לעיל יוצא למסקנה שאין הוכחה שעד אחד נאמן ביבמה ולמעשה השאלה שנשאל רב ששת לא הוכרעה!
7.
רמב"ם הלכות יבום וחליצה פרק ג הלכה ה:
נאמן * עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה ומתיבמת על פיו או שמת יבמה או שניתן לבעלה בן להתירה לזר, ואפילו עבד או אשה או גוי משיח לפי תומו מעיד במיתת היבם כמו שמעיד לאשת איש להתירה כמו שביארנו בהלכות גירושין.
הרמב"ם פוסק שנאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה ומתיבמת על פיו.
7.1
הראב"ד חולק על הרמב"ם לגבי דין אחר, לא לגבי היבמה שמת בעלה:
+/השגת הראב"ד/ נאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה ומתיבמת או שנתן לבעלה בן.
א"א זה הדמיון אינו מחוור אם אמרו בעדות מיתה דמהימן עד אחד אפילו בדבר שהיא אינה נאמנת משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא ולא משקר יאמרו בניתן לבעלה בן דאפשר דמשקר דאפילו בעל עצמו שאמר יש לי בנים והוא מוחזק באחים ובלא בנים אינו נאמן להתירה בלא חליצה.+
7.2
אין ספק שקצת קשה על הרמב"ם, שהרי הגמרא דחתה את כל ההוכחות שניסתה להוכיח שעד אחד נאמן להעיד ליבמה שמת בעלה.
ראה להלן בהמשך מה שננסה להסביר את הרמב"ם.
8.
רא"ש מסכת יבמות פרק י סימן ד:
ד [יבמות דף צג ע"ב] בעו מיניה מרב ששת עד אחד ביבמה מהו מי אמרינן טעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאגלויי לא משקר הכא נמי לא משקר או דלמא טעמא דעד אחד משום דהיא גופא דייקא ומינסבא והכא זימנין דרחמא ליה ולא דייקא ופשט רב ששת דעד אחד מהימן...
וכתב רב אלפס ז"ל דפשט רב ששת דמהימן ורבא נמי פשט דעד אחד נאמן ביבמה מק"ו לאיסור כרת התרתה לאיסור לאו לא כל שכן
הוא מביא שהרי"ף פסק כרב ששת וכרבא שמשמע מהם שעד אחד נאמן ביבמה. וכך פוסק גם הרמב"ם לעיל.
8.1
וקאמרי רבוותא אף על גב דדחינן להא דרב ששת ולהא דרבא הנך דחיותא לאו דסמכא נינהו אלא דקי"ל דעד אחד נאמן ביבמה לעלמא כדפשט רב ששת וכדפשט רבא וכן הלכתא.
הדחיות בגמרא נגד ההוכחות של רב ששת ונגד סברתו של רבא הם "לאו סמכא" [דומה לביטוי שמובא לפעמים בפוסקים בהקשר זה - "דחוק"].
8.2
הרא"ש עצמו לא מקבל את הדברים הנ"ל:
ונראה לי דברי תימה איך פסקו להקל דעל כרחך דחייה דרבא טובה וחזקה היא
8.3
הוא מסביר מדוע דחיית סברת רבא היא "טובה וחזקה":
דחיישינן שמא תעיד שקר במזיד משום דסניא ליה כ"ש שתסמוך על העד ולא דייקא ואף על גב דפשיטא להו משום דרחמא ליה לא שבקה מלמידק איכא טעמא לחלק כמו שכתוב בתוספתא שגדולה שנאת השנואות מאהבת האהובות ושכיח נמי טפי דסניא ליה מדרחמא ליה כדמוכח בסוף האשה שהלכה (דף קיח ב)
ועוד יותר קשה לה אם תפול לפניו כשהיא שונאת אותו ממה שנוח לה שתפול לפניו כשאוהבתו דאף אם תפול לפניו כשאוהבתו שמא יחלוץ לה ואפילו אם יכנסנה אינה מרווחת כל כך כי תוכל למצוא כיוצא בו או יותר טוב ממנו
אבל אם תפול לפני מי ששונאתו על כרחה היא צריכה לינשא לסנויי לה או תתעגן כל ימיה אם אינו רוצה לחלוץ
וכן הא דמוקי רב אחא בר מניומי מתניתין בעידי הזמה בהא אידחי מלתא דרב ששת שפיר
והא דלא דחי פשיטותא קמייתא דרב ששת ביבמה ליבם ומוקי לה בעידי הזמה לא חשש בעל הש"ס להאריך משום לישנא אחרינא דפשיטא להו דמהימן
אבל פשיטותא בתרייתא דחי הש"ס משום דמסתבר דלא מהימן עד אחד כי היכי דאיהי לא מהימנא
הוא מסביר שדחיית ההוכחה של רב ששת היא "שפיר" - טובה, והעמדת המשנה בעידי הזמה נכונה לשתי הנוסחאות שהובאו בגמרא לדברי רב ששת.
8.4
מסקנת הרא"ש:
לכך קשה הדבר להקל
כנראה שלא מקבלים את עדות העד אחד שמת בעלה של היבמה.
9.
שולחן ערוך אבן העזר הלכות יבום סימן קנח סעיף ג:
ואח"כ מת בנך; ואפילו עבד או שפחה או אשה או עובד כוכבים מסיח לפי תומו, או עד מפי עד, נאמן להעיד במיתת היבם כמו שנאמן במיתת הבעל, ודין עדות זו כדין אותו עדות לענין עדים המכחישים זה את זה במיתת היבם ולכל דבר.
ה"שולחן ערוך" פוסק כרמב"ם לעיל.
9.1
הגה: ד] ב [ג] וי"א דאין עד אחד נאמן לומר שמת יבמה, להתירה לעלמא.
הרמ"א פסק כרא"ש לעיל!
10.
נראה להסביר את שיטת הרי"ף, הרמב"ם והשו"ע, שדחיית הגמרא על ידי העמדת המשנה [=אוקימתא] בעידי הזמה היא באמת דחוקה. שהרי כל העמדה באוקימתא היא מוגבלת והיא איננה מחייבת, מפני שהמשנה "סתמה" ולא פרטה וניתן לומר שהיא מדברת אף בעד אחד!
ואת שיטת הרא"ש ניתן אולי להוכיח מכך שבדחיית הוכחות רב ששת הגמרא משתמשת בביטוי "לעולם" - ביטוי ש"עורך הגמרא" שיבץ בתשובה, כדי להכריע את ההלכה.
