כניסה הרשמה

פורטל הדף היומי > להרחיב > צבי - "כצבי וכאיל" (יבמות עג ע"ב)

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו

בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדו כצבי וכאיל – צבי

"... הכי קמיבעיא ליה: טומאת עצמו מנין? ת"ל: לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך, ולהלן הוא אומר: בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדו כצבי וכאיל, ותנא דבי רבי ישמעאל: אפי' טמא וטהור אוכלין על שולחן אחד בקערה אחת ואינן חוששין, וקאמר רחמנא: ההוא דאמרי לך התם בשעריך תאכלנו, הכא לא תיכול" (יבמות, עג ע"ב).

פירוש: הָכִי קָמִיבָּעֲיָא לֵיהּ [כך נשאלה לו]: טוּמְאַת עַצְמוֹ של המעשר, מִנַּיִן שאסור לאכול ממנו כשהוא טמא בטומאת עצמו? תַּלְמוּד לוֹמַר: "לֹא תוּכַל לֶאֱכל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ" (דברים יב, יז), וּלְהַלָּן (הלאה) בהמשך לגבי קרבנות שנפסלו הוּא אוֹמֵר "בִּשְׁעָרֶיךָ תּאכֲלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו כַּצְּבִי וְכָאַיָּל" (שם טו, כב), וְתָנָא דְּבֵי [ושנה החכם מבית מדרשו] של ר' יִשְׁמָעֵאל: אֲפִילּוּ טָמֵא וְטָהוֹר אוֹכְלִין עַל שׁוּלְחָן אֶחָד בִּקְעָרָה אַחַת וְאֵינָן חוֹשְׁשִׁין, וְקָאָמַר רַחֲמָנָא [ואמרה התורה]: הַהוּא דְּאָמְרִי לָךְ הָתָם [אותו דבר שאמרתי לך שם] "בִּשְׁעָרֶיךָ תּאכֲלֶנּוּ" שאין הבדל אם הוא טמא או שהוא טהור והבשר טמא הָכָא [כאן] במעשר לֹא תֵּיכוּל [תאכל], ואם כן למדנו שאסור לאכול אותם בטומאת עצמן(באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: צבי שם באנגלית: Gazelle שם מדעי: Gazella sp

שם נרדף במקורות: טבי, טביא, אורזילא שמות בשפות אחרות: ערבית – ע'זאל, ט'בי

נושא מרכזי: לזיהוי הצבי. כיצד נבחין בין צבי לאיל?

לריכוז המאמרים שנכתבו על הצבי וקישוריות הקש/י כאן.

הצבי במקורות

זיהויו של הצבי כבעל החיים הנקרא בשם זה גם היום מבוסס מאד. זיהוי זה מתבסס הן על השוואה לשפות שמיות אחרות והתרגומים והן על מאפייניו המשתמעים מהמקורות שהבולט בהם הוא תפוצתו הרבה בארץ. הצבי נקרא כך גם בארמית – טביא ובערבית וסורית – טבי ("צ" ו"ט" הן אותיות מתחלפות). כך תרגמו גם רוב המתרגמים כמו למשל אונקלוס ("... ודכיא ייכלוניה כבשר טביא ואילא", דברים, יב ט"ו), השבעים ועוד. הוולגטה תירגם Capream כלומר עז כנראה משום שהצבי לא היה באירופה (מאותה סיבה החליפו מאוחר יותר גם הראשונים בין הצבי והאייל). על שכיחותו אנו לומדים מכמה פסוקים שהבולט בהם הוא הפסוק המצוטט בסוגייתנו: "... אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו וכו'". העובדה שהצבי והאיל שימשו כדוגמה לבשר חיה מצביע על היותו חלק חשוב בתפריט של אותה עת. הצבי מוזכר יחד עם הצאן: "וְהָיָה כִּצְבִי מֻדָּח וּכְצֹאן וְאֵין מְקַבֵּץ וכו'" (ישעיהו, יג י"ד). על שכיחותו הרבה ניתן ללמוד גם מכך שהוא מוזכר בהקשרים של צידה: "הִנָּצֵל כִּצְבִי מִיָּד וּכְצִפּוֹר מִיַּד יָקוּשׁ" (משלי, ו ה'), בבן סירא (כז י"ט-כ'): וכעוף מידך שלחת ... וימלט כצבי מפח".

גם בספרות חז"ל תופס הצבי מקום חשוב ביותר ומוזכר מעל ל- 100 פעמים. בנוסף לאיזכורים שלו כדימוי לתכונות חיוביות שונות הוא בולט כחית ציד. במשנה במעשר שני (פ"ג מי"א): "צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר על ידי עורו" ובשבת (פ"ז מ"ב): "הצד צבי השוחטו והמפשיטו המולחו והמעבד את עורו". על האופן בו ניתן ללכוד צבי אנו לומדים במשנה בשבת (פי"ג מ"ו): "צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב, נעלו שנים פטורין" או "ראה אותן רצין אחר מציאה, אחר צבי שבור, אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו וכו'" (בבא מציעא, פ"א מ"ד). אופן לכידה נוסף מופיע בברייתא (שבת, קו ע"ב): "תנו רבנן: הצד צבי סומא וישן חייב, חיגר וזקן וחולה פטור". במשנה בבכורות (פ"ד מ"ז) אנו לומדים: "החשוד על הבכורות אין לוקחין ממנו בשר צבאים ולא עורות שאינן עבודין וכו'". מפרש הרמב"ם: "בשר צבאים, דומה לבשר העגלים וכו'". על שכיחותם הרבה של הצבאים כבשר ציד מעידים לא רק המקורות אלא גם שכיחותן הרבה של עצמותיהם ב"מפלי שולחן" באתרי יישוב קדומים (ראו עוד במאמר "איל וצבי ויחמור"). בארץ ישראל נמצאו עצמות של שני מיני צבאים החיים בה עד היום: צבי ארץ ישראלי (כולל תת מין ערבה) וצבי הנגב (Gazella dorcas). מין נוסף שחי באזורנו במספרים עצומים היה הצבי הפרסי (Gazella subgutturosa). עדיין לא נמצאו שרידים שלו בארץ אך עד היום קיימות אוכלוסיות קטנות של מין זה בעירק (בבל).

על שכיחותו הרבה של הצבי כתב טריסטרם בשנת 1868. הוא מספר על כך שראה צבאים בכל מקום: "במדבר וביער, בשפלה ובהרים, בכרמל, בתבור ובהר הזיתים". בדרום ים המלח הוא פגש עדר של 100 צבאים. בשנותיה הראשונות של המדינה עמדו הצבאים על סף הכחדה אך היום, בעקבות חקיקה להגנת הטבע, יש בארץ אלפי צבאים.

מאפיין נוסף של הצבאים העולה מתוך המקורות הוא מהירותו וזריזותו: "... וַעֲשָׂהאֵל וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה" (שמואל ב', ב י"ח). בדברי הימים א' (יב ט') אנו מוצאים: "וּמִן הַגָּדִי נִבְדְּלוּ אֶל דָּוִיד לַמְצַד מִדְבָּרָה גִּבֹּרֵי הַחַיִל אַנְשֵׁי צָבָא לַמִּלְחָמָה עֹרְכֵי צִנָּה וָרֹמַח וּפְנֵי אַרְיֵה פְּנֵיהֶם וְכִצְבָאיִם עַל הֶהָרִים לְמַהֵר". מפרש רש"י: "וכצבאים על ההרים למהר - קלים היו במרוצתם כי דרכן של צבאים לרוץ על ההרים כשצדין אותם". במשנה באבות (פ"ה מ"כ) אומר יהודה בן תימא: "הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים וכו'". בגמרא בכתובות (קיב ע"א): "... מה צבי זה קל מכל החיות, אף ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה וכו'". ייתכן וגם הפתגם "הניח מעותיו על קרן הצבי" (כתובות, פי"ג מ"ב) קשור למהירות ריצתו של הצבי וקרנו המחודדת שאינה מאפשרת להניח עליה מעות בבטחה.

בין הצבי והאייל

הצבי והאייל הם בעלי חיים הנכללים בתת סדרת מעלי גירה השייכת לסדרת שסועי הפרסה. על פי דברי הגמרא בחולין (יז ע"א) שני מינים אלו נחשבים ל"חיה" ולכן אינם ראויים לקרבן: "בשלמא לרבי עקיבא דאמר בשר תאוה לא איתסר כלל, היינו דכתיב אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו, אלא לרבי ישמעאל צבי ואיל גופיה מי הוי שרי? כי אסר רחמנא בהמה דחזיא להקרבה, אבל חיה דלא חזיא להקרבה לא אסר רחמנא"(1). מעניין לציין שעד היום לא עברו הצבי והאיל ביות. השם צבי הוא שמו של סוג המיוצג בארץ על ידי שני מינים ותת מין אחד. המינים הם צבי ארצישראלי וצבי הנגב ותת המין הוא צבי הערבה השייך למעשה למין צבי ארצישראלי. האייל הוא שמה של משפחה שנציגיה נכחדו מנוף הארץ אך כיום מנסים להשיבם לטבע. המינים שחיו בארץ הם אייל הכרמל, אייל אדמוני ויחמור. מחקר ארכאו-זואולוגי שהתפרסם לאחרונה סקר עצמות בעלי חיים שנמצאו ב – 133 אתרים מתקופת המקרא ועד התקופה הפרסית ומצביע על הצבי הארצישראלי, צבי הנגב, האיל האדמוני והיחמורים כבעלי החיים שנאכלו על ידי אבותינו תחת השם הצבי והאיל. הכללת היחמורים במין איל מעלה את השאלה מהו היחמור המקראי? התשובה המוצעת היא שהכוונה בשם זה היא לאנטילופה מהמין בובל. ראה עוד בדיווח בערוץ 7 תחת השם "מי היו החיות שהותרו למאכל בתורה?".

האבחנה בין צבי ואיל פשוטה מאד אך למרבה הפלא רבים מבלבלים ביניהם. אפילו ה"צבי" של דואר ישראל הוא אייל ואיננו צבי. ניתן לראות זאת החל מהלוגו הישן של הדואר (תמונה 1.) ועד הלוגו המחודש (ראה בראש עמוד הבית של הדואר). המכנים את הצבי בשם הדמות הספרותית "במבי" טועים משום ש"במבי" הוא אייל הניכר בקרניו המסועפות (תמונה 2.) ואיננו צבי.

האמת היא שבני דורינו אינם ה"חלוצים" בתחום זה וכבר קדמו להם הראשונים. הגמרא בחולין (נט ע"ב) מונה את סימני החיה על מנת להתיר את חלבה: "... אלו הן סימני חיה שחלבה מותר כל שיש לה קרנים וטלפים. רבי דוסא אומר: יש לה קרנים אי אתה צריך לחזור על טלפים, יש לה טלפים צריך אתה לחזור על קרנים, וקרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחת מותר. כללא הוא? והרי עז, דיש לו קרנים וטלפים וחלבו אסור! כרוכות בעינן, והרי שור, דכרוכות וחלבו אסור! חרוקות בעינן, והרי עז, דחרוקות וחלבו אסור! מפוצלות בעינן, והרי צבי, דאין מפוצלות וחלבו מותר! חדורות בעינן וכו'". מפרש רש"י: "מפוצלות - פורקייר"ש בלע"ז". כנראה שיש קשר בין "פורקיירש" בצרפתית למילה fork באנגלית ואם כן בלשוננו היינו מתרגמים "ממוזלג". ד"ר משה קטן מתרגם ב"אוצר לעזי רש"י" שסועות, מפוצלות. בהמשך מפרש רש"י: "והרי צבי דאין מפוצלות - לא ידענא מאי קאמר דהא ודאי מפוצלות הן ונראה בעיני שמה שאנו קורין צבי לא היו הם קורין צבי אלא אותן הנקראים שטיינבו"ק וקרנים שלהן אינן מפוצלין". מפירוש רש"י עולה שזיהוי המין צבי בימיו היה שונה מאשר הצבי המוזכר במקורות הקדומים יותר (לפחות עד תקופת האמוראים). הצבי בלשון תקופתו של רש"י היה מין אייל ולדעתו הצבי בלשון הברייתא הוא אולי יעל. יש להעיר שקרוב לודאי שגם זהוי הצבי עם היעל איננו נכון שהרי הן הצבי והן היעל מזוהים במידה רבה של ודאות כמינים הנושאים היום את שם זה (2) (תמונות 3-4). מקור הטעות הוא כנראה העובדה שהצבי לא היה מצוי באירופה ולכן שמו הועבר לבעל חיים דומה. למעשה הצבי והאייל שייכים למשפחות שונות בתת סדרת מעלי גירה. הצבי נכלל במשפחת הפריים ואילו מיני האיילים מהווים את משפחת האיילים. שתי משפחות אלו דומות בפרטים רבים אך קיימים גם הבדלים רבים ובמיוחד במבנה הקרניים המהוות סימן חשוב ובולט לזיהוים.


תמונה 1. סמל הדואר הישן דור1845		תמונה 2. אייל נקוד צולם בשמורת "שיר השירים" בכפר עציון


תמונה 3. צבי ארצישראלי צילם: עוז ריטנר		תמונה 4. יעל נובי - זכר צילמה: תהילה רענן

קרני האיילים והפריים

לקרניים יש תפקידים שונים בחיי בעלי החיים. יש מינים בהם לקרניים יש תפקיד בהגנה מפני טורפים אך בדרך כלל הקרניים משמשות בקרבות לתיחום הטריטוריה או במפגני חיזור.

קרני האיילים והפריים שונות מאד במבנן ואף זכו בכמה שפות לשמות שונים. באנגלית נקראות קרני האיילים antlers וקרני הפריים horns. קרני האיילים עשויות מרקמת עצם המתפתחת אחת לשנה מבסיס גרמי המצוי על עצמות המצח. העצם גדלה ועמה גדלים העור המקיף אותה וכלי דם המזינים את העצם ואת העור שעליה. לקרני האיילים הסתעפויות שמספרן וגודלן תלוי במין האייל, בגילו ובמצב תזונתו. בהגיע הקרן לגודלה הסופי באותה השנה מצטמקים כלי הדם שבבסיסה, העור מתייבש ונושר קרעים-קרעים ונותרת קרן העשויה מעצם בלבד. בעל החיים מחיש את הסרת העור על-ידי חיכוך הקרן בעצמים קשים כאבנים וגזעי עצים. תהליך זה מסתיים בדרך כלל לפני עונת הרבייה, ואז משמשות הקרניים, שעתה מבהיקות בלובנן (תמונה 5.), למלחמות בין הזכרים או להפגנת כוח בעת שמירה על גבולות הטריטוריה. בתום עונת הרבייה נושרות הקרניים כתוצאה מהיווצרות רקמת ניתוק בבסיסן וזמן מה אחר כך צומחות קרניים חדשות במקום הקרניים שנשרו. ברוב מיני האיילים רק הזכרים נושאים קרניים, אך באייל הצפון יש קרניים גם לנקבות.

קרני הפריים שונות מאוד מקרני האיילים: קרניים אלה כוללות כמעט לכל אורכן עצם חלולה, המשך של עצם המצח, אך אין הן מצופות בעור אלא בחומר קרני (חומר חלבוני) הדומה לחומרים הבונים את הציפורניים והשערות. כל קרן מופרשת על ידי תאים מיוחדים הממוקמים על עור הגולגולת ומסודרים בצורת טבעת סביב הבסיס הגרמי של הקרן. כפי שהתאים בקצה האצבע מפרישים את הציפורן כך תאים אלו מפרישים את הקרן ולכן תוספת הגידול היא בצורת טבעות המתווספות לבסיס הקרן. (תמונה 6.) קרני הפריים גדלות באופן רציף אך בקצב משתנה במהלך כל החיים. הן אינן מתחלפות במהלך החיים ואין להן הסתעפויות. צורתן של קרני הפריים, אורכן ועוביין תלויים במין החיה, בגילה ובזווגה. לפרטים צעירים ולנקבות יש בדרך כלל קרניים קטנות יותר מאשר לזכרים. לרוב יש לפריים רק זוג קרניים אחד, אך יש סוג אחד, שהוא בעל ארבע קרניים. יש גם גזעים של כבשי בית ועזי בית שגם להן 4 קרניים.


תמונה 5. אייל נקוד - גולגולת		תמונה 6. יעל נובי - גבולות טבעות גידול (מסומנות בחיצים).

בנוסף לאיילים ולפריים יש קרניים בקבוצות אחרות של מעלי גרה אך הן שונות במבנן. אצל הג'ירף, למשל, עשויות הקרניים מעצם מכוסה עור והן אינן מתחלפות במהלך החיים. לג'ירף יש בדרך כלל שתי קרניים צדדיות ואחת מרכזית, אך לעתים יש לו שתי קרניים נוספות.

(1) פירוש: ומצד אחר שואלים: בשלמא [נניח] לדעת ר' עקיבא שאמר שבשר תאוה לא איתסר [לא נאסר] כלל במדבר היינו דכתיב [זהו שנאמר] לפני כניסתם לארץ: "אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו הטמא והטהור יחדיו" (דברים יב, כב), כלומר, כשם שמותרים אתם במדבר לאכול את בשר הצבי והאיל (ושאר חולין) בטומאה, כן תהיו מותרים לאוכלם בטומאה משתיכנסו לארץ, למרות שבאותה שעה כבר אינם כשרים על ידי נחירה סתם, אלא דווקא בשחיטה כקדשים (שאסור לאוכלם בטומאה). אלא לרבי ישמעאל, הסבור שבשר תאוה היה אסור במדבר, וכי צבי ואיל גופיה [עצמו] מי הוי שרי [האם היו מותרים] במדבר? ומשיבים: כי אסר רחמנא [כאשר אסרה התורה] לאכול בשר תאוה הרי זה דווקא בבהמה דחזיא [שראויה] להקרבה, אבל חיה דלא חזיא [שאינה ראויה] להקרבה לא אסר רחמנא [לא אסרה התורה].
(2) על זיהוי היעל ראה: משה רענן, מעמדה של קרן היעל לעניין תקיעת שופר – תחומין כ"ח – הוצאת צמ"ת.

מקורות עיקריים:

מ. דור, 'החי בימי המקרא המשנה והתלמוד', תל אביב תשנ"ז, עמ' 33-35.
ע. פז, 'בשבילי ארץ התנ"ך', הוצאת מודן, 2006. עמ' 217-221.

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

לראש העמוד שליחה לחבר הדפסה הוספה למועדפים