גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תרפ"ח, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא בתרא
דף ס עמוד ב
למה תקנו מנהגי אבלות אחרי חורבן בית שני יותר מחורבן בית ראשון?
בסוף פרק חזקת הבתים (ס ע"ב) למדנו על מנהגי אבלות שהונהגו בקרב ישראל על חורבן בית המקדש, וכדאיתא:
"תנו רבנן, כשחרב הבית בשניה - רבו פרושין בישראל, שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, א"ל, בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין. אמרו לו, נאכל בשר - שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל, נשתה יין - שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל וכו'. אמר להן, בני בואו ואומר לכם, שלא להתאבל כל עיקר - אי אפשר שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה... אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט... עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט... עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט...".
לא נאריך בדינים אלו, אלא נביא דין ודברים אודות תמיהה שתמה כאן הגה"ק
ה'חתם סופר' בסוגיה, וזו לשונו: "וצריך עיון, מה עלה על דעת הפרושין בחורבן בית שני להתאבל יותר ממה שתקנו נביאים בחורבן בית ראשון לצום ד' צומות, ולמסקנא נמי תקשי דאסרו לסוד ביתו אלא אם כן משייר אמה, וכן בסעודה ותכשיטים, מה שלא מצינו כן בבית ראשון...".
וכתב לתרץ: "דחורבן בית ראשון שנתגלה קצו ע' שנים (עי' יומא ט:) ונתיאשו מלשוב עד סוף הזמן, ובין הזמן ההוא לא היה מקום להתאבל - אלא ביום שארעו בו מאורעות לישראל - היינו ד' צומות, אך בית שני שלא נתגלה קיצו - וכל יומא ויומא זמניה הוא, וכל יום שלא נבנה בו כאילו נחרב בו, ותוחלת ממושכה מחלה לב (עי' משלי יג, יב), והוא גזירה קשה מאוד כליון עינים ודאבון נפש רח"ל, ראויה להתאבל בכל יום ושעה".
בספר
'עין אליהו' על ה'עין יעקב' עמד גם כן על תמיהה זו, וכתב לבאר: "והענין למה דוקא כשחרב הבית האחרון רבו פרושין, ולמה לא פרשו כשנחרב הבית הראשון, דאיתא (זבחים קיב:) 'עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרים, ומשהוקם המשכן הבמות היו אסורים... באו לירושלים נאסרו הבמות, ועיין שם דתלוי בהפלוגתא אם אמרינן קדושה ראשונה קדשה גם כן לעתיד לבא' - ואסור להקריב בבמה, אבל אם לא קדשה לעתיד לבא אז מותר להקריב בבמה. ובזה יבואר כשנחרב הבית הראשון, ופסקינן (עי' שבועות טז. וברש"י שם) שקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא, והיו יכולים להקריב בבמות - שבמה מותר לבנות אף בחוץ לארץ (כמו שבנה בית חוניו במצרים - לפי הדעה שבנו לשם שמים) ולאכול בשר (שהרי הקרבת הקרבנות לא היתה מוכרחת להבטל אז - ולא היה שייך מה שאמרו 'נאכל בשר - שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל'), אבל כשנחרב האחרון ופסקינן (עי' רמב"ם הל' בית הבחירה פ"ו הי"ד) שקדושה שניה קדשה לעתיד לבא, ואם כן לא היו יכולים להקריב בבמה, ולכן לא אכלו בשר ולא שתו יין".
וכתב לו הג"ר
שלמה הכהן ז"ל, מו"ץ בווילנא בעל מחבר ספר שו"ת 'בנין שלמה', אל הגאון הנז' להעיר (בדפוסים הישנים של הספר עין אליהו נדפסו הדברים בח"ה בהשמטות, ובהוצאה החדשה, בני ברק תשס"ג, נדפסו הדברים כאן): "ולפי דברי המחבר יהיה ראיה מכאן לדעת הרמב"ם ז"ל דקדושה שניה קדשה לעתיד לבא... ואילו לדעת הראב"ד בהשגתו (שם הל' טז) דקדושת המקדש וירושלים בטלה האידנא, אם כן גם האידנא יהיה מותר במות - לדעת הראב"ד (כלומר, לפי דעת הראב"ד אין סיבה לאסור אכילת בשר גם אחרי חורבן בית שני)... ועוד קשה לי על דברי כבוד הדר"ג נ"י, דלמ"ד (זבחים קיא.) דלא קרבו נסכים בבמה - עדיין היה להם לפרוש בחורבן בית ראשון מיין מיהת, דהא נסכים בוודאי לא היו יכולים להקריב".
וכתב הגאון הנזכר: "והנלענ"ד ליישב קצת עיקר הקושיא, דבחורבן בית ראשון דהיה עמהם 'החרש והמסגר', והיו עוסקים בתורה תמיד, כדאמרינן (גיטין פח.): 'דרש מרימר... צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהגלה גלות צדקיהו, ועדיין גלות יכניה קיימת, דכתיב ביה בגלות יכניה (מ"ב כד, יד) 'החרש והמסגר אלף', 'חרש' - שבשעה שפותחין נעשו הכל כחרשין, 'מסגר' - כיון שסוגרין שוב אינן פותחין', ופרש"י: 'וזו היא צדקה שמיהר והחריב ביתו, כדי להגלות דורו של צדקיה לבבל בעוד שחכמי גלות יכניה קיימין, שילמדו תורה לאלו הגולים אחריהם לפי שרוב חכמי התורה גלו עם יכניה', ואם כן נראה מזה שהיו עוסקים בתורה בגלות בבל... ולפיכך לא היו מצטערין כל כך בביטול הקרבנות, דעסק התורה עמד להם כמו שהקריבו כל הקרבנות, וכדאמרינן (מנחות קי.): 'אמר ריש לקיש, מאי דכתיב (ויקרא ז, לז) 'זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם', כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם' וכו', אבל בחורבן בית שני - משמע (איכ"ר פתיחה ב) דנחרב מחמת עון ביטול תורה, שהיו משליכין דברי תורה לארץ ולא היו חביב עליהם, ע"ש. ולכן נצטערו הפרושים אז ביותר על ביטול הקרבנות, דלא היה להם שום דבר להגין עליהם, לא זכות התורה ולא זכות הקרבנות".
