הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"ודקארי לה מאי קארי לה"; "דבר תורה"
יבמות עב ע"א
א"ר הונא: דבר תורה משוך אוכל בתרומה, ומדבריהם גזרו עליו, מפני שנראה כערל.
מיתיבי: משוך צריך שימול! מדרבנן.
ודקארי לה מאי קארי לה? הא צריך קתני!
קטעי בסיפא,
ר' יהודה אומר: לא ימול, מפני שסכנה היא לו;
אמרו לו: והלא הרבה מלו בימי בן כוזיבא והולידו בנים ובנות, שנאמר: +בראשית י"ז+ המול ימול, אפי' מאה פעמים, ואומר: +בראשית י"ז+ את בריתי הפר, לרבות את המשוך;
מאי ואומר? וכי תימא, האי המול ימול לרבות ציצין המעכבים את המילה,
ת"ש: את בריתי הפר, לרבות את המשוך!
הוא סבר, מדקא נסיב לה הש"ס קרא - דאורייתא היא, ולא היא, מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.
מיתיבי: טומטום אין אוכל בתרומה, נשיו ועבדיו אוכלין; משוך, ונולד כשהוא מהול - הרי אלו אוכלים; אנדרוגינוס אוכל בתרומה ואין אוכל בקדשים, טומטום אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים; קתני מיהת: משוך, ונולד כשהוא מהול - הרי אלו אוכלין,
תיובתא דרב הונא! תיובתא.
מבנה הסוגיה:
1.
א"ר הונא: דבר תורה משוך אוכל בתרומה, ומדבריהם גזרו עליו, מפני שנראה כערל.
רב הונא סובר שכהן שהוא "משוך" [בערלתו] לא אוכל בתרומה - איסור דרבנן - כי נראה כ"ערל".
2.
הגמרא מקשה:
מיתיבי: משוך צריך שימול!
משמע לכאורה מהברייתא שגם מדין תורה "משוך" נקרא "ערל".
3.
עונה הגמרא:
מדרבנן.
כוונת הברייתא שרק מדרבנן צריך למול אבל מן התורה הוא נחשב מהול, וחכמים גזרו עליו שלא יאכל בתרומה. ולכן מן התורה רשאי לאכול בתרומה.
4.
ודקארי לה מאי קארי לה? הא צריך קתני!
מקשה הגמרא על המקשן, הרי תשובת הגמרא ברורה לגמרי ומדוייק מלשון הברייתא "צריך", שזה לשון של "לכתחילה" של "כדאי" ולא שמעכב מדאורייתא.
4.1
וקשה מאד: הרי בהרבה קושיות בש"ס ניתן היה להקשות כך, שהתרוץ כל כך ברור שלא מובן מה היתה סברת המקשן.
4.2
הליכות עולם שער שני פרק א":
"ד. וכל דקארי להא אמאי קארי לה לשון קושיא הוא, ועניינו לתת התלות סברא למקשה שאין הקושיא פשוטה כל כך כאשר נראית, והכי קאמר ודקארי לה אמאי קארי לה, ואותו שהקשה קושיא זו מה עלתה על רוחו להקשות
וכי לא ידע ולא ראה שאין הקושיא כלום. וכן פירש רש"י בכתובות פרק אלו נערות
וכל זה יתכן שהוא דברי בעל הגמרא רוצה לומר מסדר הגמרא.
ויש מי שאומר שהוא מתוספת רבנן סבוראי כאשר כתבתי בזולת זה:"
הוא מציין שביטוי זה לא נאמר בבית המדרש עצמו, אלא על ידי "עורך הגמרא" או אפילו על ידי הסבוראים.
4.3
לפי הנ"ל יתכן שהביטוי נועד "רק" להודיענו שיש כאן תוספת של "בעל הגמרא"="מסדר הגמרא"="עורך הגמרא".
5.
המקשן - בסעיף 2 לעיל - הבין שהדין הוא מדאורייתא בגלל הדיון בסיפא של הברייתא:
קטעי בסיפא,
ר' יהודה אומר: לא ימול, מפני שסכנה היא לו;
רבי יהודה סובר ש"משוך" לא ימול כלל, מפני שביצוע מילה במצבו מהווה סכנה עבורו.
5.1
דעת חכמים. ואולי הכוונה לדעת ה"תנא קמא" בסעיף 2:
אמרו לו: והלא הרבה מלו בימי בן כוזיבא והולידו בנים ובנות, שנאמר: +בראשית י"ז+ המול ימול, אפי' מאה פעמים, ואומר: +בראשית י"ז+ את בריתי הפר, לרבות את המשוך;
דיון פנימי:
מאי ואומר? וכי תימא, האי המול ימול לרבות ציצין המעכבים את המילה,
ת"ש: את בריתי הפר, לרבות את המשוך!
עד כאן הדיון בדברי "חכמים" בסיפא של הברייתא.
5.2
הגמרא עונה עכשיו לשאלה/קושיה בסעיף 4 לעיל:
הוא סבר, מדקא נסיב לה הש"ס קרא - דאורייתא היא, ולא היא, מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.
מהדיון בסיפא משמע שהדין של "משוך" הוא מדאורייתא, ולכן ענתה הגמרא - בסעיף 3 לעיל - שמדובר בדין דרבנן, ומן התורה משוך לא מוגדר כלל כערל ומותר באכילת תרומה.
6.
מיתיבי: טומטום אין אוכל בתרומה, נשיו ועבדיו אוכלין;
משוך, ונולד כשהוא מהול - הרי אלו אוכלים;
אנדרוגינוס אוכל בתרומה ואין אוכל בקדשים, טומטום אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים;
קתני מיהת: משוך, ונולד כשהוא מהול - הרי אלו אוכלין,
משמע מהברייתא ש"משוך" אוכל בתרומה, וכנראה אף מדרבנן, ולא גזרו עליו כלל שלא יאכל בתרומה.
7.
תיובתא דרב הונא! תיובתא.
מסקנת הגמרא שדינו של רב הונא נדחה, וממילא "משוך" נחשב כ"מהול" לכל דבר גם מדרבנן, ולכן כהן "משוך" רשאי לאכול בתרומה לכתחילה.
8.
רמב"ם הלכות תרומות פרק ז הלכה י:
משוך מותר לאכול בתרומה ואף על פי שנראה כערל ומד"ס שימול פעם שנייה עד שיראה מהול.
הרמב"ם פוסק כמסקנת הגמרא, אולם הוא מוסיף, שבכל זאת הוא צריך למול פעם שניה - אבל אין לזה שום השפעה על היתרו לאכול בתרומה.
8.1
וכן משמע בתוס':
תוספות מסכת יבמות דף עב עמוד א:
מיתיבי כו' - דמשוך אוכל בתרומה אף על גב דצריך שימול מדרבנן מפני שנראה כערל לא אסרוהו בתרומה
ולפי הספרים דגרסי לימא מסייע ליה צ"ל דמשמע ליה אוכל מן התורה אבל מדרבנן אסור כדמוכח [ברייתא] דקתני צריך שימול.
9
ונראה להוסיף ["חידוש"]: רב הונא קיבל במסורת מתקופת התנאים שחכמים [בדור מסויים - אולי בזמן רבי עקיבא ובר כוכבא] חייבו את ה"משוך" למול פעם נוספת, והוא - רב הונא - הבין, שכתוצאה מכך גם גזרו עליו שלא יאכל בתרומה, ורק תוספת זו נדחתה בסוגיה - "תיובתא..." - לעיל בסעיף 7.
9.1
תוספת "חידוש": יתכן שהביטוי בדברי רב הונא "דבר תורה" כוונתו גם לכך שהדין של מי ש"ששפוך" שחייב למול נמסר במסורת קדומה.
