סקר
ללומדים דף יומי בלילה - איזה דף אתם לומדים?




 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו  

 

עבדא ליה חימצי – חימצה תרבותית 

 

"רב הוה קא מצערא ליה דביתהו, כי אמר לה עבידי לי טלופחי עבדא ליה חימצי, חימצי עבדא ליה טלופחי. כי גדל חייא בריה, אפיך לה. אמר ליה: איעליא לך אמך! אמר ליה: אנא הוא דקא אפיכנא לה. אמר ליה, היינו דקא אמרי אינשי: דנפיק מינך טעמא מלפך, את לא תעביד הכי, שנאמר: למדו לשונם דבר שקר העוה וגו'" (יבמות, סג ע"א).

פירוש: רַב הֲוָה קָא מְצַעֲרָא לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ [היתה מצערת אותו אשתו], כִּי [כאשר] אָמַר לָהּ "עֲבִידִי לִי טְלוֹפָחֵי" ["עשי לי עדשים"], עָבְדָא לֵיהּ חִימְצֵי [היתה עושה לו חומצה], כשהיה אומר לה "עשי לי חִימְצֵי" [חומצה], עָבְדָא לֵיהּ טְלוֹפָחֵי [היתה עושה לו עדשים]. כִּי [כאשר] גָּדַל חִיָּיא בְּרֵיהּ [בנו], אַפֵּיךְ [היה חייא הופך] לָהּ והיה אומר לאמו בשם אביו היפך הדברים שהוא רוצה, ואז היה אביו מקבל כרצונו. אָמַר לֵיהּ [לו] רב לחייא בנו: אִיעַלְיָא [השתפרה] לְךָ, כלפיך אִמְּךָ! אָמַר לֵיהּ [לו]: אֲנָא [אני] הוּא דְּקָא אַפֵּיכְנָא [שהופך] לָהּ את דבריך. אָמַר לֵיהּ [לו]: הַיְינוּ דְּקָא אָמְרִי אֱינָשֵׁי [זהו שאומרים אנשים] בפתגם מקובל: דְּנָפֵיק מִינָּךְ, טַעֲמָא מַלְפָךְ [זה שיוצא ממך, טעם, דעת מלמד אותך], שכן אני עצמי הייתי צריך לעשות זאת. אבל אַתְּ [אתה] לֹא תַּעֲבֵיד הָכִי [תעשה כך] עוד, שֶׁנֶּאֱמַר: "לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נלאו" (ירמיהו ט, ד), שאם אתה אומר זאת בשמי שקר הוא (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: חמצה תרבותית (חומוס)          שם באנגלית: Chickpea         שם מדעי: Cicer arietinum

שם נרדף במקורות: אפונים, חימצי, כליסין (רש"י, חולין, סז ע"ב)       שמות בשפות אחרות: ערבית – חֻמֻּץ (حُمُّص)


הנושא המרכזי: לזיהוי החימצי.
 

השם חימצי מופיע בתלמוד בשתי סוגיות בלבד וקשה לשאוב מהן מידע משמעותי העשוי לסייע בזיהויו. בסוגייתנו ניתן להסיק מתוך סיפור ההחלפה, של אשת רב, בין הטלפוחי והחימצי שמדובר בשני מיני קטניות. הטלפוחי מזוהים כעדשים שהם מין קטנית (ראו במאמר "כי אמר לה עבידי לי טלופחי") ואם כן מסתבר שכך גם החימצי ואכן מפרש רש"י: "חימצי - מין קטנית". השערה זו מתבססת על שוויון הנפש היחסי שבו קיבל רב את ההחלפה דבר הרומז על כך שמדובר בהתרסה או הטרדה אך לא בהחלפה מהותית של סוג המזון. הקטניות שימשו ועדיין משמשות כחלופה זולה לבשר ולא ניתן היה לוותר עליהן.

רמז נוסף אנו מוצאים בסוגיה בחולין (נב ע"א) העוסקת בתוצאות נפילה של עוף על משטחים שונים: "כל מיני קטניות אין בהם משום ריסוקי אברים, לבר מן רוביא, חימצי אין בו משום ריסוק אברים, חפצי יש בו משום ריסוק אברים; כללא דמלתא: כל מידי דמשריק אין בו משום ריסוק אברים, לא משריק יש בו משום ריסוק אברים"(1). מפרש רש"י: "חימצי - פישל"ש מחליקין הן ואינן נכבשים". חיפצי - צידרו"ש ואינן עגולין ולא מישתרקי". ד"ר מ. קטן(2) תירגם: פישל"ש = אפונה, צידרי"ש = חמצה (חומוס). ד"ר קטן העיר שבעברית של ימינו אין התייחסות לאבחנה של רש"י והשם חמצה מתיייחס דווקא ל – cedres. בערוך (ערך "חמץ") פירש באופן המקובל בימינו: "... חומצי הוא צי"צרי חפצי ג"לא"(3). על פי הגמרא "ריסוק האיברים" תלוי במבנה הקטנית כאשר גרגירים המחליקים אינם גורמים לריסוק (ראו הסבר פיזיקלי במאמר "כל מיני קטניות אין בהם משום ריסוקי אברים"). על פני השטח של החימצה יש זיזים המונעים את התנועה היחסית בין הגרגירים ובכך גורמים לערימת הגרגירים להיות קשה ולגרום ל"ריסוק איברים". עובדה זאת אינה עולה בקנה אחד עם פירוש הערוך המזהה את ה"חימצי" עם חמצה שהרי על פי דברי הגמרא דווקא "חימצי אין בו משום ריסוק אברים". לעומת זאת קיימת התאמה בין זיהוי ה"חמצי" כחמצה, כפי שפירש רש"י, והעובדה שיש בהם "ריסוק איברים".

לפני הרי"ד (פסקי רי"ד, חולין מהדורה בתרא, שם) עמדה גרסה שונה ההולמת את פירושו של הערוך: "... כל מיני קטניות, לא חיישינן, לבר מחימצי וחיפצי. פירוש, תלתן ואפונים. כללא דמלתא, כל דחביש, חיישינן, וכל דשריק, לא חיישינן". כך גרס גם המאירי ועל פי גרסתם גם ב"חמצי" חוששים ל"ריסוק איברים". התוס' מתייחס להבדלי הגרסאות: "קטניות אין בהן משום ריסוק אברים כו' - אית ספרים דגרסי בתר הכי חמצי אין בהם משום ריסוק אברים חפצי יש בהם משום ריסוק אברים וכן לגרסת הקונטרס משמע דלא הוו בכלל קטנית. ויש לומר דקטנית מיירי בדברים דקים כמו עדשים ואורז ודוחן". להבדלי הגרסאות יש השלכה הן לגבי הגדרת הקטניות אך גם לגבי ההשוואה בין "חימצי" ו"חפצי". על פי גרסתנו הלכותיהם שונות ואילו על פי הגרסה של "לבר מחמצי וחפצי" בשניהם חוששים ל"ריסוק איברים". ב"אור זרוע" לרבי יצחק בן משה (נכתב במאה ה – 13) אנו מוצאים שלא כגרסתנו: "חיטין, כוסמין ושיפון חיישינן, שעורין ושיבולת שועל לא חיישינן. כל מיני קיטנית לא חיישינן לבר מחימצי וחפצי. חפצי פירוש עדשים. ורבינו אב"י (כנראה הראבי"ה) פירש חיפצי עפצים וכו'". יש לציין שהרמב"ם (הלכות שחיטה, פ"ט הלכה י"ד) לא חילק בין סוגי הגרגירים: "עוף שנחבט על דבר קשה כגון כרי של חטים או קופה של שקדים וכיוצא בהן חוששין לריסוק אברים, ואם נחבט על דבר רך כגון כסות כפולה והתבן והאפר וכיוצא בהן אין חוששין לו".
 

חמיץ = חימצה

ישעיהו הנביא תיאר את השפע החקלאי לעתיד לבוא והתנבא: "וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָרִים עֹבְדֵי הָאֲדָמָה בְּלִיל חָמִיץ יאכֵלוּ אֲשֶׁר זרֶה בָרַחַת וּבַמִּזְרֶה" (ישעיהו, ל כ"ד). מפרש רש"י: "בליל חמיץ - כמו (איוב ו) על בלילו, קשין ותבן מחומצין ומחוזקין בתבואה שבתוכם יאכלו". הרד"ק פירש: "בליל חמיץ יאכלו - מרוב התבואה שיהיה להם יאכילו השורים והחמורים המספא הנקי שינקו אותה להם ויזרו ויבררו כמו החטים למאכל האדם. בליל - הוא המספוא, כמו אם יגעה שור על בלילו". י. פליקס מציע שכוונת הכתוב לגרעיני הקטנית לפני שניקו אותם בכברה ומרוב השפע בתבואה ישתמשו בהם להאבסת הבהמות. לדעתו יש לזהות את החמיץ עם החימצה שזרעיה משמשים הן למאכל אדם והן לבהמה. על פי רבינו מנוח מקור השם חימצי הוא בחמץ משום שלדעתו הקטניות מחמיצות: בספר המנוחה (דפוס פרשבורג תר"י, כ, ב) אומר רבינו מנוח: "וכתוב בספר המנהגות ונהגו כל העולם שלא לאכול זרעונים בפסח מפני שהם מחמיצים, ועל כן נקראים חימצי" (ע' ספר המנהגות ע' 176). י. פליקס סבר שהשם חמיץ הוא על שם טעמו החמצמץ של הזרע הצעיר. יש המפרשים על פי קו מחשבה זה גם את הפסוק במגילת רות (ב י"ד) "וַיאמֶר לָה בעַז לְעֵת הָאכֶל גּשִׁי הֲלם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחמֶץ וכו'" ולדעתם הפסוק מתאר "ניגוב חומוס".

זיהוי זה מתבסס גם על כך שבערבית נקראת החימצה בשם "חֻמֻץ" (حمص) (4). למעשה קיימת זיקה פילולוגית אחרת לשפה הערבית, התואמת את הפירושים המסורתיים, שאותה העלה אבן ג'נאח (שורש "חמץ"): "... בליל חמיץ תאר, כל מחמצת לא תאכלו ... ולפי שלא מצאתי לחמיץ גזרה מן העברי אמרתי שהוא נגזר מחמץ ואפשר שהוא דומה ללשון הערב שאומרים למספוא הבהמה הטוב חמצ'ה ויהיה פירוש חמיץ טוב ונקי וכו'". סביר יותר שגם ה"חמץ" בפסוק במגילת רות איננו חימצה. הפירוש המקובל הוא על פי הגמרא במסכת שבת (קיג ע"ב): "וטבלת פתך בחמץ אמר רבי אלעזר: מכאן שהחומץ יפה לשרב". מפרש ה"תורה תמימה" (רות, שם): "וטבלת פתך בחמץ - שכן דרך הקוצרים להיות טובלין פתן בחומץ". ובהערה: "ר"ל יפה לשכך חום, לפי שטבע כל דבר חמוץ נוטה לקרירות, וטבע הקוצרים בעת החום להתייעף מפני היגיעה והחום לכן אוכלין פתן בחומץ, וממילא מבואר שלכל אדם בעת השרב טוב הטיבול בחומץ".
 

אפונה = חמצה

את האפונה אנו פוגשים בכמה משניות כמו למשל: "המחליק בצלים לחים לשוק ומקיים יבשים לגורן נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן וכן באפונין וכן בכרם המדל וכו'" (פאה, פ"ג מ"ג). רס"ג פירש "חמץ" ורבי נתן אב הישיבה "אלחמץ". הערוך (ערך "אפנין") מפרש: "... פי' אפונים בלעז ציצירי ובלשון ערב אלחמץ וכו'". פירושו מבסס את הקשר בין השם הערבי "חמץ" והלטיני "ציצירי" למין הנקרא בימינו חימצה. גם בריבמ"ץ אנו מוצאים: "וכן אם מחליק באפונין - אפונין נלעזין ציצירי". הרמב"ם בפיהמ"ש: "ואפונים, "אלחמץ". בלשון המשנה נקראת החימצה אפון על שם הבליטה שבזרע שצורתה כעין אף. רמז לקשר בין האפון וחימצי ניתן לקבל מתוך השוואה בין שני מקורות: האפון שימש כשיעור גודל: "... ונבילה מטמא כאפון, דאמר ר' חנינה: אני ראיתי עגל כאפון בשפיר" (ירושלמי, וילנא, נזיר, פ"ז). שיעור זה מופיע בסיפור על כהן שגזל את חלקו הקטן של חברו בלחם הפנים: "מעשה בכהן אחד בציפורין שנטל חלקו וחלק חבירו והוא היה נקרא בן האפון עד היום הוא שדוד אמר [תהילים עא ד] אלהי פלטיני מיד רשע מכף מעוול וחומץ" (ירושלמי, וילנא, יומא פ"ו). השימוש שעושה הירושלמי בתואר "וחומץ" ביחס לגוזל כ"אפון" מעיד אולי מהקשר בין שני שמות אלו (י. פליקס). 

בתקופת המשנה והתלמוד הרבו לגדל בארץ אפונים והבחינו בין שני זנים: "אפונים השופין" ו"אפונים הגמלונים". במשנה (כלאים, פ"ג מ"ב) אנו לומדים: "כל מין זרעים אין זורעים בערוגה, וכל מין ירקות זורעין בערוגה. חרדל ואפונים השופין מין זרעים, אפונים הגמלנים מין ירק". מפרש הרמב"ם: "אפונין השופין, האפונין החלקים, ושם הפצירה שופינא, לפי שהוא מחליק דבר ששפין אותו בו ומישר את פניו. אפונין הגמלונין, האפונין הגדולים וכו'". את ה"אפונים השופין" בעלי הקליפה הדקה והחלקה זרעו בעיקר לאכילה כזרעים יבשים וכך אנו מוצאים: אפונים השופין מין זרעים. הם נאכלו מבושלים, קלויים או הודבקו כתוספת ללחם. "אפונים גמלונים" היו בעלי קליפה עבה וכהה ונקראו גם "אפונים שחורים". הם נאכלו מבושלים בעודם ירוקים ועליהם נאמר "אפונים הגמלונים מין ירק". 

על מנת להכשיר אותם לאכילה היה צורך להסיר את הקליפה הקשה שנקראה "שער של אפונים". "... מעבירין מלפני השלחן פירורין פחות מכזית ושער של אפונין ושער של עדשים מפני שהוא מאכל בהמה וכו'" (שבת, פכ"א מ"ג). האפונים נאכלו גם חיים אך נחשבו לאוכל "המסריח את הפה": "אמר קומי ר"ז בשם דבי ר' ינאי: אפונין חיין מערבין בהן מזון שתי סעודות למי נצרכה לר"מ שלא תאמר הואיל והן מסריחין את הפה וכו'" (ירושלמי, וילנא, פאה, פ"ח). טיפוס זה של אפונים לא גדל בבית שאן אלא הובא מחלקי הארץ אחרים ולכן היו אסור משום שביעית בבית שאן: "... רבי יוסי דכפר דן בשם רבי בן מעדיה המינין האסורים בבית שאן: הקצח והשימשום והחרדל והשום והבולכסין האופנים השחורים ובצלים הנמכרים ובני המדינה הנמכרים במידה וכו'" (ירושלמי, וילנא, דמאי פ"ב). 

קיימים זיהויים נוספים (ראו ח. צ. אלבוים, ערך "אפונים") אך אנו נסתפק במסורת המרכזית המקובלת על רוב הפרשנים והחוקרים. 
  

               
תמונה 1.  חימצה תרבותית - פרח    תמונה 2.  חימצה תרבותית - תרמיל

  

               
תמונה 3.  חימצה תרבותית - שיח   תמונה 4.  חימצה תרבותית - זרעים

 
 


(1) פירוש: כל מיני קטניות שנפל עליהם עוף אין בהם משום ריסוקי אברים, מפני שבשעה שנופל עליהם העוף הם מחליקים זה מזה, בגלל צורתם העגולה, לבר [חוץ] מן רוביא [תלתן, חילבה]. חימצי [אפונה] אין בו משום ריסוק אברים, אבל חפצי [חומוס] יש בו משום ריסוק אברים. כללא דמלתא [כללו של דבר]: כל מידי דמשריק [דבר שמחליק] לצדדים כשהעוף נופל עליו אין בו משום ריסוק אברים, לא משריק [אינו מחליק] יש בו משום ריסוק אברים.
(2) ב"אוצר לעזי רש"י". 
(3) גל"א (gall) הם עפצים כפי שמזהים מפרשים נוספים. פירוש זה איננו סביר לאור כך שאין הם נאכלים ובוודאי שאינם קטניות.
(4) ע. לעף, פלורה, ב', עמ' 428, פליקס.

 

רשימת מקורות:

ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 40-42).
ז. עמר, צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 245).
 י. פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 162-163).
 

לעיון נוסף:

ז. עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים תש"ס (עמ' 87-88).
באתר "צמח השדה": "חימצה שסועה".

 

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.




כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר