מיוחד לדבור בכל שעה
יבמות סב ע"א
"תניא: שלשה דברים עשה משה מדעתו, והסכימה דעתו לדעת המקום...
פירש מן האשה - מאי דרש? אמר: ומה ישראל שלא דברה עמהם שכינה אלא לפי שעה וקבע להם זמן, אמרה תורה: אל תגשו אל אשה, אני שמיוחד לדבור בכל שעה ושעה ולא קבע לי זמן, על אחת כמה וכמה".
כתב תוספות: "וקבע להם זמן - וא"ת אדרבה משום דקבע להם זמן וידבר עמהם בודאי יש לפרוש יותר מעל הספק! ויש לומר דהכא פי' וקבע להם זמן שלשה ימים ולא היו צריכים לפרוש אלא יום אחד משום קרי אלא דמשום ספק פליטה הוזקקו לפרוש שלשה ימים, ק"ו אני שלא קבע לי זמן ויש ספק שיתיחד הדבור בשעת תשמיש או ביום תשמיש".
תוספות הקשה למה קביעת הזמן מהווה קולא. ותירץ שמשום קביעות הזמן אין חשש לטומאה חמורה.
עוד יש לומר בביאור הקל וחומר, ככתוב בספר יצירה פרק ו: "עולם, שנה, נפש". יש מקומות בעולם במעלה מיוחדת, יש זמנים בשנה במעלה מיוחדת, ויש נפשות אדם במעלה מיוחדת.
כל ישראל זכו לגילוי שכינה רק בשעת מתן תורה – הזמן המוכן והמיוחד לכך. ואילו משה רבינו זכה לזה בכל שעה ושעה, שכן נפשו היתה מוכנה לזה יותר משאר ישראל. משום כך נבואתו היתה בדרגה גבוהה משאר נבואות, כדתניא לעיל במסכת יבמות דף מט ע"ב: "כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה". ואם כן הטהרה שנצרך לנבואה מרוממה שכזו ודאי שאינה פחותה משל כל ישראל.
