סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

מי שהיו לו חבילי תילתן של כלאי הכרם – גרגרנית החילבה (יוונית)

 

"דתנן: מי שהיו לו חבילי תילתן של כלאי הכרם, ידלקו. נתערבו באחרים, (ואחרים באחרים), כולן ידלקו דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים שהיה רבי מאיר אומר כל שדרכו למנות מקדש וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד וכו'" (זבחים, עב ע"א).

פירוש: דִּתְנַן [ששנינו במשנה]: מִי שֶׁהָיוּ לוֹ חֲבִילֵי תִילְתָּן, שהוא תבלין חשוב, שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, כלומר, שנזרע בתוך כרם, יִדָּלְקוּ (יישרפו באש) שכן כלאי הכרם אסורים בהנאה. נִתְעָרְבוּ חבילות תלתן אלה בַּאֲחֵרִים (וַאֲחֵרִים בַּאֲחֵרִים) אין חבילות התלתן האסורות בטלות ברוב, והרי הן אוסרות את שאר החבילות שבתערובת, ולכן כּוּלָּן יִדָּלְקוּ, דִּבְרֵי ר' מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יַעֲלוּ (יתבטלו) החבילות האסורות בְּשיעור של אֶחָד וּמָאתַיִם. שאם היו מאתיים או יותר כנגד האיסור, הרי הוא בטל. ומסבירים את שיטותיהם, שֶׁכך הָיָה ר' מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל דבר שֶׁדַּרְכּוֹ לִמָּנוֹת (להימנות, להיספר) אחד אחד הרי הוא חשוב ואינו בטל, ולפיכך מְקַדֵּשׁ (אוסר) את כל התערובת בה הוא התערב. ואף חבילות אלה דרכן להימנות. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ את תערובתו אֶלָּא שִׁשָּׁה דְּבָרִים בִּלְבַד, שיש להם חשיבות יתירה" (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: גרגרנית החילבה (גרגרנית יוונית)   שם באנגלית:  Fenugreek 

שם מדעי: Trigonella foenum-graecum   שם נרדף במקורות: תלתן, שבלילתא, רוביא (לפי חלק מהמפרשים).

שמות בשפות אחרות: ערבית: חלבה, חנדקוקא, פריקה, מחלובא, טילס


נושא מרכזי: מהו התלתן ומהם חבילי תלתן?


בין המפרשים והחוקרים קיימת תמימות דעים שהתלתן בספרות חז"ל הוא הצמח גרגרנית החילבה (בימינו השם תלתן מציין מין אחר שהוא אחד מצמחי המספוא מהסוג Trifolium) שנקראה בעבר גרגרנית יוונית. ה"מפרש" (זבחים, עב ע"א) כתב: "תילתן - מין תבלין וחבילין חשוב מאד שאף טעם העץ שוה לפרי ובלע"ז פינוגר"י". ד"ר משה קטן מתרגם (1) פינוגר"י (fenoggre) = חילבה (גרגרנית יוונית, צמח המשמש לתבלין). בליקוטי רש"י: "תילתן – מין קטנית למתק קדירה פילוג"ר בלע"ז". ביבמות (פא ע"א) הגירסה פניגר"י. חשוב לציין שהמונח "למתק" איננו כפי שמקובל בשפתינו היום אלא כוונתו לתהליך המכשיר את הירק למאכל גם אם טעמו שונה מאשר מתוק. הרמב"ם בפיהמ"ש (תרומות, פ"י מ"ה): "תלתן, ידוע, ובערבי חלבה ... והתלתן טעם עצו כטעם זרעו קרובים זה לזה". רע"ב מציין את השמות בערבית ובלע"ז: "תלתן - בערבי חולב"א, ובלע"ז פינגריג"ו". רש"י זיהה את התלתן עם הרוביא (ראה במאמר "קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי"). שם הסוג Trigonella הוא סיומת לטינית של המילה היוונית trigonon כלומר בעל שלוש זוויות. שם זה קשור כנראה לצורה המשולשת של הפרחים(2). משמעות השם הלטיני של המין foenum graecum שהיא "שחת יוונית" נובעת כנראה מריח השחת החזק של הצמח היבש ומוצאו הים תיכוני. השם הלטיני נשמר בשפות אירופאיות שונות כמו באנגלית Fenugreek. גרגרנית החילבה שימשה בעודה ירוקה כמספוא ותרמיליה הירוקים נאכלו על ידי האדם. לאחר ההבשלה השתמשו בזרעיה להכנת מאכל חריף. 

על גודל "חבילי התלתן" אנו לומדים מדברי הירושלמי (וילנא, תרומות, פ"י): "וכמה היא חבילה? עשרים וחמשה זירין. א"ר יוחנן: וארבע מינהון מיטה וכו'". מפרש "פני משה": "גמ' וכמה היא חבילה עשרים וחמשה זירין. קנים. וארבעה מנהון מיטה. כלומר ובלבד שיהו ארבעה מהן ראויין לארוכות המטה אז נקראת חבילה". הסבר זה מובא גם על ידי מפרשי המשנה בתרומות (פ"י מ"ו) וערלה (פ"ג מ"ו). הם משתמשים בכמה מונחים שונים כדי לתאר את הגבעולים בהם "זירין", "קנים" או אפילו "גבעולין" (תפארת ישראל, ערלה, שם): חבילי תלתן. פענכעל, ואין חבילה פחות מכ"ה גבעולין". שאלה שאין לי עליה מענה היא כיצד אומר רבי יוחנן שארבעה מתוך הזירין צריכים להיות ראויים לשמש כארוכות מיטה? גבעולי גרגרנית החילבה אינם ארוכים ואינם עבים כדי לשמש למטרה זו.

לגרגרנית החילבה המוכרת בשם העממי חילבה, שימושים קולינריים ורפואיים כאשר החלק העיקרי המנוצל הוא הזרעים המכילים מגוון גדול של תרכובות מועילות(3). לזרעי גרגרנית החילבה שימוש בעיקר במטבח התימני להכנת חילבה או כתבלין, והעלים משמשים כצמח מאכל ומרפא. ניתן להכין מזרעי הצמח הטחונים תבלין המשמש בעיקר במטבח המזרחי, ומהווה חלק מתערובת הצמחים שמהם מכינים את תבלין הקארי ההודי. בעת העתיקה גידלו את הצמח כמספוא ואכלו גם את תרמילי הפרי בעודם ירוקים. עדויות לשימוש בגרגרנית החילבה למטרות רפואיות מופיעות כבר במצרים העתיקה ובתרבויות קדומות נוספות כמו סין ובתקופות מאוחרות יותר ברפואה היוונית והרומאית. היא שימשה כתרופה להגברת הפוריות הגברית, הורדת חום וריפוי בעיות בכליות.

גם גבעולי ועלי גרגרנית החילבה מכילים תרכובות חשובות שונות אם כי חלקן נמצא בריכוזים נמוכים בהשוואה לריכוזן בזרעים. למשל, התרכובת Trigonelline המעניקה לגרגרנית את טעמה הייחודי נמצאת אף היא בעלים ובגבעולים(4) ומסיבה זו טעמם דומה לטעם הזרעים כלומר "טעם עצו ופריו שוה". בתקופת חז"ל, כמו בימינו, השימוש העיקרי היה בזרעים ואילו השימוש בגבעולים, העלים והתרמילים הירוקים ("צמחונים") היה משני(5). בתרבויות שונות מסביבנו ניתן למצוא מתכוני תבשילים הכוללים גם את גבעולי ועלי הגרגרנית.. במטבח הפרסי, למשל, משמשים עלי הצמח כירק מאכל. שם מוכר הצמח בשם "שנבלילה" (شنبلیله) או לפעמים "שמבלילה". שם זה מזכיר לנו את השם המופיע בגמרא בעבודה זרה (לח ע"ב): "... מייתו ביזרא דכרפסא וביזרא דכיתנא וביזרא דשבלילתא, ותרו להו בהדי הדדי בפשורי ושבקו ליה עד דמקבל, ומייתי חצבי חדתי ומלו להו מיא, ותרו בהו גרגישתא ומדבקין ביה ועיילין לבי בני, אדנפקו מלבלבי, ואכלי מינייהו, וקיירי מבינתא דרישייהו עד טופרא דכרעייהו. אמר רב אשי, אמר לי רבי חנינא: מילין, ואמרי לה: במילין".(6) ייתכן ודברי הגמרא המתארים את השפעתה המקררת של הגרגרנית תואמים את השימוש שנעשה בה ברפואה העממית כאמצעי להורדת חום.
  

        
 גרגרנית ערבית          צילם: יעקב גרזון    גרגרנית החילבה - תרמילים        צילם:  yak

  

הרחבה

התלתן במקורות 

גרגרנית החילבה מוזכרת בספרות חז"ל פעמים רבות בהקשרים שונים. במשנה בערלה (פ"ג מ"ו) למדנו: "מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם ידלקו. נתערבו באחרים כלם ידלקו דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים". ממהלך הסוגיה בזבחים (עב ע"א) משתמע שהתלתן היה ירק בעל ערך רב דבר שהשפיע על ההלכות הנוגעות לביטולו ברוב. המשנה בכלאים (פ"ב מ"ה) מתארת מצב שבו עלו עשבים ממינים אחרים בשדה תלתן: " ... וכן תלתן שהעלה מיני צמחים אין מחייבין אותו לנכש, אם נכש או כיסח אומרים לו עקור את הכל חוץ ממין אחד". העשבים הנוספים מזיקים לתלתן ולכן ברור שאין בעל השדה מעוניין בהם ואין כאן איסור כלאים. התלתן שימש גם, לדעת בית שמאי, כדוגמה לדם טמא: "חמשה דמים טמאים באשה: האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה, וכמזוג. בית שמאי אומרים: אף כמימי תלתן, וכמימי בשר צלי" (נידה, פ"ב מ"ו) (ראו עוד במאמר "בית שמאי אומרים: אף כמימי תלתן". בגמרא במנחות (מב ע"ב) אנו מוצאים את גרגרנית החילבה כאחד מהסממנים המאפשרים לבדוק את האותנטיות של התכלת: "ותכלת אין לה בדיקה? והא רב יצחק בריה דרב יהודה בדיק ליה. מייתי מגביא גילא, ומיא דשבלילתא, ומימי רגלים בן ארבעים יום ותרי ליה בגווייהו מאורתא ועד לצפרא, איפרד חזותיה פסולה, לא איפרד חזותיה כשרה"(7) (ראו עוד במאמר "מייתי מגביא גילא, ומיא דשבלילתא"). במשנה (מעשר שני, פ"ב מ"ג) אנו לומדים על שימוש בתלתן לחפיפה: "... בית שמאי אומרים כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה, וב"ה אומרים כל מעשיה בטומאה חוץ משרייתה". על פי התוספתא (תרומות, ליברמן, פ"י הלכה ד') הכוונה לחפיפת הראש: "... תלתן של תרומה שחפה בה בת כהן ראשה אין בת ישראל רשיית לחוף אחריה אבל מעגנת שערה בשערה". לשימוש זה יש הד ברפואה העממית שבה הצמח משמש גם לטיפוח שיער. הרמב"ם בפיהמ"ש כותב שלא כשאר המפרשים: "... ואמרו חוץ מחפיפתה ר"ל רחיצת הגוף בה שמותר לו לרחוץ גופו בה בטומאה לפי שכבר נפסדה ואינה ראויה לאכילה".
 

המעמד ההלכתי של חלקי התלתן

במשנה (תרומות, פ"י מ"ה) למדנו: "תלתן שנפלה לתוך הבור של יין, בתרומה ובמעשר שני, אם יש בזרע כדי ליתן טעם אבל לא בעץ. בשביעית ובכלאי הכרם והקדש אם יש בזרע ובעץ כדי ליתן טעם". מפרש הרמב"ם: "תלתן - "אלחלבא". וידוע שהתרומה ומעשר שני אינם אלא חובת הזרעונים הנאכלים בלבד. ודין ההקדש והשביעית והכלאים נוהג בזרעונים ובעץ. והתלתן קרוב טעם עצו לטעם פריו". בגלל הדמיון בטעם ה"עץ" והפרי דין הקדש, שביעית וכלאים נוהג גם בהם אך לא דין תרומה ומעשר שני משום שאין הם עיקר הגידול. על היחס הדו-ערכי לעלי וגבעולי התלתן אנו לומדים בהלכה נוספת (שם, פ"י מ"ו): "מי שהיו לו חבילי תלתן בכלאי הכרם ידלקו. היו לו חבילי תלתן של טבל כותש ומחשב כמה זרע יש בהם, ומפריש את הזרע, ואינו צריך להפריש את העץ. אם הפריש לא יאמר אכתוש ואטול את העץ ואתן את הזרע אלא נותן העץ עם הזרע". הרמב"ם בפיהמ"ש: "... והשמיענו דין זה בחבילי תלתן אף על פי שדין זה כולל כל מה שחייב בתרומה, לפי שהתלתן טעם עצו ופריו קרובים זה לזה. והיה עולה בדעתינו שמפריש מעשר אפילו מעצו, לפיכך השמיענו שאינו חייב. וכתישה, היא הדיכה והדישה". מלכתחילה אין צורך להפריש על ה"עץ" אך אם הפריש חייב לתת גם אותו לכהן.

כאמור, למרות נחיתותם בהשוואה לזרעים הרי שהיה שימוש גם לחלקים הוגטטיביים (גבעולים ועלים בניגוד לזרעים) של הצמח. במשנה (מעשר שני, פ"ב מ"ג) אנו לומדים: "תלתן של מעשר שני תאכל צמחונים, ושל תרומה בית שמאי אומרים כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה, וב"ה אומרים כל מעשיה בטומאה חוץ משרייתה". בפירוש משנה זו רבו הדעות אך אנו נסתפק בפירוש הרמב"ם: "תאכל צמחונין - תאכל צמח ירק ואסור לו להשאירה להתיבש, לפי שאם יבשה אינה ראויה לאכילה. ובתרומה מותר לו להשאירה עד שתיבש"(8). עדות נוספת לאכילת חלקי צמח וגטטיביים מופיעה במשנה במעשרות (פ"ד מ"ו): "רשב"ג (נ"א רבן גמליאל) אומר: תמרות של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן חייבות במעשר, רבי אליעזר אומר: הצלף מתעשר תמרות ואביונות וקפרס וכו'". לגבי זהות התמרות יש לכאורה מחלוקת האם מדובר בפרחים או בקצוות הגבעולים הצעירים. הריבמ"ץ מפרש: "רבן גמליאל אומר תמרות של תלתן - פירוש לולבי החרדל והתלתן וכו', ויש מפרשין הגבעולין שלהן קודם שיפתחו נקראין תמרה, כדאמרי' בהדס נקטף ראשו ועלתה בו תמרה. ואמרי' בריש מסכתין מאי טעמ' דרבן גמליאל, קסבר חשובות הן לאוכל, אבל ירק של תלתן אפי' רבן גמליאל לא מחייב, דהא לא חשיבי לאוכל". הרמב"ם בפיהמ"ש: "תמרות של חרדל ושל תלתן, ניצני החרדל והתלתן. וצלף, "אלכבר", יש בו ניצנים והם הנקראים תמרות". הרא"ש מפרש: "תמרות של תלתן - לולבי תלתן טודיל"ש כעין שיש לגפנים ונאכלים, ויש מפרשים כשמתחיל לצמוח נראה במקום צמיחתן כעין גרגר ונקרא תמרה כדאמרינן גבי הדס נקטם ראשו ועלתה בו תמרה ובתלתן ובחרדל ופול הלבן חשובות אוכל". את הלעז טודיל"ש מתרגם ד"ר משה קטן(שם) "גבעולים". רע"ב מפרש: "תמרות - לולבין שבו. ויש מפרשים הפרח". לענ"ד המחלוקת היא סמנטית בלבד או נובעת מהתייחסות לשלבי התפתחות שונים בהם נמצא הצמח ולכל הדעות הכוונה לקצוות הענפים הצעירים לפני שנפרשו העלים והפרחים במלואם. הן בצלף והן בגרגרנית ניתן לראות בקצוות הגבעולים את ניצני הפרחים והעלים כשהם עדיין סגורים. השם לולבים מבטא את עובדה זו כמו בלולב הניטל למצוות ד' מינים שהוא עלה מורכב לפני פרישתו. מפשט דברי המשנה משתמע שלתמרות התלתן יש מעמד חשוב יותר כמזון בהשוואה לעלים והגבעולים שהרי רבן גמליאל מחייב את התמרות במעשרות ופוטר את העלים ("ירק של תלתן").
 

ביולוגיה 

מוצא ותפוצה

גרגרנית החלבה נפוצה בעיקר במערב אסיה, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. התפוצה בישראל היא בבתות באזורים הים תיכוניים הן הטבעיים והן המופרעים ע"י האדם. הצמח נחשב בארץ לפליט תרבות שהתפשט גם בטבע. בעבר סברו שהצמח תורבת מהמין גרגרנית בירותית שהיא מין-בר אנדמי לישראל וללבנון, הדומה מאד במורפולוגיה שלו לגרגרנית החילבה. מחקר נוסף מעלה ספק לגבי סברה זו משום שבהכלאות בין שני המינים מתקבלים בני כלאיים חסרי כלורופיל המתים זמן קצר לאחר הנביטה. התברר גם ששני המינים שונים זה מזה בצורת הכרומוזומים ובהרכב חלבוני הזרע.
 

טקסונומיה

גרגרנית החלבה היא מין חד שנתי השייך לסוג גרגרנית הכולל כ – 130 מינים במשפחת הקטניות. הגבעולים זקופים, חלולים ומעט שעירים בגובה עד 50 ס"מ. העלים מסורגים, תלתניים בעלי עלי לוואי ושוליהם משוננות או מסוריות. פרחי הצמח לבנים או לבן-קרם ונישאים יחידים או בזוגות בחיק העלים. ההפריה עצמית והתרמילים הארוכים (7-20 מ"מ) והצרים מכילים 5-12 זרעים רומבואידיים (דמויי מעויין) בצבע חום-צהוב. הזרעים מכילים את האלקלואיד טריגונלין ומפיצים ריח אופייני חריף, שמקורו בשמן האתרי קומרין.
 

אורח חיים

גרגרנית החילבה היא צמח חורפי המצליח ברוב סוגי הקרקע, חוץ מקרקעות קלים וקרקעות לס. היא רגישה ביותר למים עומדים. מועד הזריעה בדצמבר. יבולי הגרגרים נעים בין 80 ל – 200 ק"ג לדונם. בארץ גידול הצמח מצומצם והוא שימש בעיקר כגידול לזבל ירוק באדמות כבדות. שטחים לא גדולים נזרעים לגרגרים, לשם ייצור התבלין חלבה.
 

האדם וגרגרנית החילבה

גרגרנית החילבה שימשה, על פי יוסף בן מתתיהו את מגיני יודפת בתקופת מרד הגדול. זרעי הצמח מפרישים ריר רב (mucilage) כאשר הם באים במגע עם מים. המגינים בישלו זרעי גרגרנית ושפכו את התבשיל על גשרי העץ שבנו הרומאים בעת הנסיון לכבוש את יודפת. התבשיל גרם לכך שהגשרים היו חלקים וכתוצאה מכך החליקו החיילים הרומאים לתהום.

גרגרנית החילבה הוזכרה כצמח מרפא בתרבויות קדומות כגון סין ומצרים, שם שימש הצמח בעיקר להורדת חום, חיזוק הפוריות בקרב גברים וטיפול בתחלואי כליות. כמו-כן שימש כמרכיב בקטורת ובסמי חניטה. בתקופה הקלאסית הוזכר על-ידי רופאים שונים, דיוסקורידס לדוגמא מתאר את ה-Telis והשימוש הרפואי בו במצרים העתיקה ובזמנו בעיקר לטיפול בדלקות ובתחלואי נשים. הצמח שימש כגידול חקלאי נפוץ בארץ-ישראל במהלך ימי הביניים.

לדברי אסף הרופא(9) משמשים הצמח והזרעים לחימום הגוף בכלל והכליות בפרט, לריפוי שיעול ותחלואי ריאה ורחם. כמו-כן משמש לריפוי מפגיעת רעלים, הכשות נחשים ועקיצות עקרבים. אלכנדי מציין שימוש בצמח לטיפול בנפיחוית, כאבי ראש, כיב קיבה ותחלואי כליות. אבן אלביטאר(10) מצטט רופאים קלאסיים כגלינוס ודיוסקורידס ורופאים ערביים שונים ומציין כי הצמח, ובעיקר הזרעים משמשים לטיפול בדלקות, תחלואי מעיים, מחלות עור, חיזוק השיער וריפוי מחלות נשים. קזויני מצטט את אבן סינא ומדווח על השימוש במשחה המופקת מגרגרנית החלבה והדס מצוי המועילה לשיער, לפצעים, לחיזוק עור הפנים ולהסרת נמשים. אולם, התרופה מסריחה "את ריח השתן והגוף והזיעה".

גם בימינו הבדואים בנגב עושים שימוש בזרעים לריפוי כאבי בטן, טיפול בסוכרת, חיזוק נשים הרות והגדלת שפיעת החלב אצל נשים לאחר לידה. פלחים ערביים בישראל מכנים את הצמח חנדקוקא ועושים בו שימושים רבים: עלים כתושים משמשים כצבע לאיפור, למאכל וכתבלין. מיצוי הצמח משמש בקוסמטיקה, הזרעים משמשים למאכל, לצביעה ולרפואה במיוחד לטיפול בסוכרת, כאבי בטן ופצעים פתוחים. יהודי תימן עושים בזרעים שימושים דומים ובנוסף מוכר השימוש בזרעים לריפוי מחלות נשים, הגברת כח הגברא, טיפול בטחורים, נפיחויות, תחלואי הטחול, כוויות וטיפוח השיער. בעירק ובאירן משמשים הזרעים לטיפול בבעיות במעיים ובלב.

לפני כמה שנים ערך פרופ' זכריה מדר מהפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית מחקר, ובו ניסה לבדוק האם החילבה קשורה בהורדת רמת הכולסטרול בדם. במחקר האכיל עכברים שרמת הכולסטרול הועלתה אצלם באופן מלאכותי, בחילבה גולמי לאחר טחינתו. הממצאים הראו כי רמת הכולסטרול והסוכר בדם העכברים ירדה באופן משמעותי. פרופ' ניסים גרתי וצוותו ממכון קזאלי למדע יישומי באוניברסיטה העברית מצאו דרך למצות באופן בררני את רכיבי החילבה הגולמיים. מתוך הרכיבים בודדו כאלה שהיו" חשודים" ביכולת ספיחה של סוכרים, שומנים, או כולסטרול, ואותם בדקו על בני אדם. בדיקה זו נערכה בבתי חולים בניו-יורק ובבוסטון, במדגם של אלפי אנשים שהיו חולי סוכרת, בריאים האוכלים עודפי סוכרים, ובעלי עודף משקל. מהבדיקות נמצא המרכיב האחראי הישיר לקשירה הבררנית של מולקולות הסוכר והמולקולות השומניות, שכונה.FDG במעבדה של פרופ' גרתי בודדו וניקו אותו, והוא נבדק באוכלוסיות יעד. התוצאות הראו ירידה של40% ברמות הסוכר ו- 20% ברמות הכולסטרול. החומר שמוצה הוא אבקה לבנה ללא טעם וריח ואפשר להשתמש בה בצורות שונות, כמו טבליות, קפסולות, ובתפזורת. אפשר גם להכניס אותה לתוך מוצרי מזון. הFDG- אושר לשימוש בידי רשות המזון והתרופות האמריקנית, ומשווק בארה"ב בתוך מזון כמו גלידות, לחם, פודינגים ורטבים; בחנויות טבע, או עם מרשם רופא לטיפול בבעיות עודף סוכר ושומן. במהלך המחקר נמצא כי בחילבה קיימים חומרים פעילים נוספים, אשר נבדקים במעבדה כך שניתן להניח שלרפואה העממית יש בסיס מדעי.

לבידוד החומרים הפעילים יש חשיבות רבה משום שהחילבה הגולמי אינו ראוי לאכילה, משום שהוא בעל ריח חריף, ואכילתו מלווה בהפרשות ריח לא נעימות דרך העור לסביבה. התימנים מוהלים אותו בהרבה מים, אך בכך הורסים במידה רבה את המרכיב הבריא שבמוצר. הפתרון לבעיה זו הוא להפיק ממנו את המרכיבים הפעילים כפי שאכן נעשה.

 


(1) ב"אוצר לעזי רש"י".
(2) אמנם גם העלה של הגרגרנית תלתני כמו עלי התלתן אלא שאז שם הגרגרנית היה צריך להיות Trifolium כשם הסוג תלתן. folium הוא עלה בלטינית.

(3) Atefeh Sheikhlar , 2013. Trigonella foenum-graecum L. (Fenugreek) as a Medicinal Herb in Animals Growth and Health. Science International, 1: 194-198.
(4) A. Kumar, 2014, 'Improvement of Fenugreek through Breeding Approaches and In Vitro Applications'. American Journal of Social Issues and Humanities. http://www.ajsih.org/index.php/ajsih/article/view/132

(5) להבדל בין טעם הזרעים והעלים ("ירק") היו משמעויות הלכתיות כפי שאנו מוצאים במקורות שונים (ראו ב"הרחבה").
(6) פירוש: מַיְיתוּ בִּיזְרָא דְּכַרְפָּסָא וּבִיזְרָא דְּכִיתָּנָא וּבִיזְרָא דְּשַׁבְלִילְתָא [מביאים זרע כרפס וזרע פשתן וזרע תלתן], וְתָרוּ לְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי בִּפְשׁוּרֵי [ושורים אותם ביחד במים פושרים], וְשָׁבְקוּ לֵיהּ עַד דִּמְקַבֵּל [ומניחים אותם עד שמתחילים לנבוט], וּמַיְיתֵי חַצְבֵי חֲדַתֵי וּמָלוּ לְהוּ מַיָּא [ומביאים כדים חדשים וממלאים אותם מים], וְתָרוּ בְּהוּ גַּרְגִּישְׁתָּא וּמְדַבְּקִין בֵּיהּ [ושורים בהם אדמה ומדביקים בה] את הזרעים הללו, וְעָיְילִין לְבֵי בָּנֵי [והולכים לבית המרחץ לרחוץ], אַדְּנָפְקוּ מְלַבְלְבִי, וְאָכְלִי מִינַּיְיהוּ [עד שהם יוצאים מהמרחץ, הצמחים הללו מלבלבים, והם אוכלים מהם], וְקָיְירִי מִבִּינְתָא דְּרֵישַׁיְיהוּ [והם מתקררים על ידי כך משערות ראשם] עַד טוּפְרָא דְּכַרְעַיְיהוּ [צפרני רגליהם]. אָמַר רַב אַשִׁי, אָמַר לִי ר' חֲנִינָא: מִילִּין [דיבורים] הם אלה, גוזמה היא, שכן אין הצמחים צומחים כל כך מהר. וְאָמְרִי לָה [ויש אומרים]: בְּמִילִּין [בדיבורים], אם עושים דבר כזה הרי זה נעשה בכשפים. ולענייננו, למדנו מכאן כי שריית אותם זרעים בפושרים אין בה משום בישולי גוים.
(7) פירוש: ותכלת אין לה בדיקה? אין דרך לבדוק אותה? והא [והרי] רב יצחק בריה [בנו] דרב יהודה בדיק ליה [בדק אותו] באופן הבא, מייתי מגביא גילא, ומיא דשבלילתא [היה מביא צריף ומי תילתן] ומימי רגלים בן ארבעים יום, ותרי לה בגווייהו מאורתא ועד לצפרא [ושורה אותה, את הצמר הצבוע בתכלת, בתוכם, בתוך הסממנים הללו, מהערב עד הבוקר], איפרד חזותיה [אם התקלקלה מראיתו ודהה] - פסולה, שאינה תכלת אמיתית מחלזון, לא איפרד חזותיה [לא התקלקלה מראיתו] - כשרה.
(8) הרמב"ם בהלכות מעשר שני ונטע רבעי (פ"ב הל' יד) מפרש באופן אחר ואולי חזר בו: "תלתן של מעשר שני מותר לאכלה צמחונין שכך היא ראויה לאכילה וכן כרשיני מעשר שני יאכלו צמחונין וכו'". הכוונה היא שמותר לאכול גם בשלב זה לפני שהצמח הגיע לגמר גידולו.
(9) אסף הרופא בן ברכיהו (המאה ה-6), רופא יהודי, שחי בארץ ישראל בסביבות טבריה.
(10) אבן אלביטאר, רופא ספרדי שפעל במחצית הראשונה של המאה השלוש עשרה.
 

 

מקורות עיקריים:

אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 29).
לב אפרים, סממני המרפא של א"י וסביבותיה בימי הביניים, אוניברסיטת ת"א (עמ' 125-126).
סלוין מרית, מדע בארץ, גלילאו גליון 12 ספטמבר - אוקטובר 1995
פליקס יהודה, הצומח החי וכלי החקלאות במשנה (עמ' 170).

לעיון נוסף:

ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 171-172).
גרגרנית החילבה באתר צמח השדה.
י. פליקס, הצומח החי וכלי החקלאות במשנה (עמ' 170).
 


א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.



 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר