גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקל"ח, מדור "עלי הדף"
מסכת יבמות
דף נג ע"ב

האם מצוות יבום וחליצה מוטלת גם על היבמה?

הרמב"ם כותב בהלכות יבום וחליצה (פ"א הל' א-ב): "מצות עשה מן התורה שייבם אדם אשת אחיו - אם מת בלא זרע... לא רצה ליבם או שלא רצת היא הרי זה חולץ לה... מצות עשה מן התורה לחלוץ". גם החינוך כתב במצות יבום (מצוה תקצח): "ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים", וכן כתב במצות חליצה (מצוה תקצט): "ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים".

והנה, ישנה מחלוקת באחרונים אם מצות ייבום מוטלת גם על היבמה או לא, שדעת מהר"ם בן חביב ב'תוספות יום הכיפורים' (יומא פו:) היא, שמוטל רק על היבם, ואילו לדעת ה'פני יהושע' (כתובות מ.) מצוה זו מוטלת גם על היבמה (עי"ש בדבריהם). והעיר ה'מנחת חינוך' (מצוה א) מדברי רבותינו הראשונים הנ"ל בזה"ל: "אכן המעיין בר"מ ריש פ"א מיבום שכתב: 'מצות עשה שייבם אדם וכו' ומצות עשה מן התורה לחלוץ', נראה דהמצוה רק עליו. והרב המחבר (-בעל 'החינוך') לקמן מצוה תקצ"ח ותקצ"ט מונה מצות יבום וחליצה, ומסיים ונוהג בזכרים וכו', [ולכן] נראה כדברי המהר"מ בן חביב". ולאור זה כתב המנ"ח (מצוה תקצט אות א) לגבי כוונת המצוה: "מ"מ צריך לכוין לצאת ידי המצוה, כי היא מצות עשה והיא ככל המצוות, ובכוונה זו לצאת ידי המצוה אין צריך רק החולץ דמקיים המצוה, אבל לא היא, דהמצוה על הזכרים, כמו שכתב הרב המחבר".

אבל הגר"י ענגיל זצ"ל ב'גליוני הש"ס' הוכיח מסוגייתנו (נג ע"ב) שחובת הכוונה מוטלת גם על היבמה, ומתוך כך יש להוכיח שמצות ייבום מוטלת גם עליה, כי על המשנה: "הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון אפילו הוא שוגג והיא מזידה הוא מזיד והיא שוגגת... קנה", אמרו בגמרא: "מאי 'אפילו', לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא הוא שוגג (-כשסבר שהיא אשתו או אשה אחרת. רש"י) והיא קמכוונה למצוה, אי נמי, הוא מזיד (-לשם זנות ולא לשם מצוה. רש"י) והיא קמכוונה למצוה, אלא אפילו הוא שוגג והיא מזידה, דתרוייהו לא קמכווני לשם מצוה, אפילו הכי קנה". מבואר, שלכתחילה חובת הכוונה גם עליה, ולכן היה מקום לומר שכוונתה מעכבת, ועל כן משמיענו המשנה, שבדיעבד, אינה מעכבת לא כוונה שלו ולא כוונה שלה, ומוכח מזה שמצות ייבום מוטלת גם על היבמה. כיו"ב כתב גם ה'אבני נזר' (בתשו' אה"ע סי' עט אות ט), ויעו"ש.

הרחיד"א זצ"ל האריך בזה ב'ברכי יוסף' (יו"ד סי' שמא סק"ט), כלפי דברי מהרי"ט (אה"ע סי' טז) שהביא בשם המהראנ"ח, שאוננת אינה חולצת, ובטעם הדבר כתב המהרי"ט, משום דחליצה מצוה היא, ואונן פטור מכל המצוות, וכתב הרחיד"א: "דהמסתכל יפה בדברי הרמב"ם והסמ"ג (עשין נא) יראה, דמצות חליצה החולץ הוא מקיים המצוה. וכך מוכח בהדיא מדברי הרב החינוך במצות חליצה ומצות יבום שנוהגות המצות האלו בזכרים, והאיש אשר יעשה בזדון ולא ייבם ולא יחלוץ ביטל עשה... הרי דמצות יבום וחליצה היבם והחולץ הוא המקיים מצות עשה ולא האשה".

והביא עוד הברכ"י: "וכזה ראיתי לחד מרבוואתא קמאי מהר"ר יוסף בן פלט בתשובתו להראב"ד, הביאה מהר"ד אבודרהם ריש ספרו, שכתב, וז"ל: 'ואין מברכין על החליצה משום דמצוה הבאה בעבירה היא, דקעבר על עשה דיבום, וכן אין האשה מברכת על החליצה ולא על היבום, משום דלא מפקדא אפריה ורביה, וכיון שאינה במצות יבום אינה במצות חליצה, וכר' יוסי (יבמות מא:) דאמר 'כל העולה למצות יבום עולה למצות חליצה', דאלמא חליצה ויבום אתקשו להדדי', עכ"ל. הרי בהדיא דהאשה אינה מצוה על יבום וחליצה", ועעו"ש.

הנה בדברי הר"י בן פלט מצינו בדבר זה בנותן טעם, והוא, כי יסוד מצות יבום הוא משום מצות פריה ורביה, ונשים אינן מצוות על מצות פו"ר, ולכן אינה במצות ייבום, וכתוצאה מכך גם אינה מצוה במצות חליצה דאתקש להדדי.

אכן, כבר תמה ה'ערוך לנר' (לעיל כ.) על יסוד זה: "... אבל מכל מקום על הסברא קשה לי, דמה שייכות יש למצות יבום עם מצות פו"ר, לא ביבם ולא ביבמה ולא בהמת, שהרי אפילו יש בנים להיבם והיבמה שכבר קיימו מצות פו"ר... מ"מ עדיין מצות יבום מוטלת עליהם, שמצות יבום לא תלי רק באין לו בנים לאח המת, וכן משום פו"ר דאח המת לא שייך יבום, שהרי אם הניח רק בן או בת או בן הבן ובת הבת, אף שלא קיים מצות פו"ר, מ"מ אשתו אינה מתייבמת... ולכן שיטה זו צ"ע". וכן הרבה לתמוה בזה ב'שואל ומשיב' (מהדו' תליתאה ח"ב סי' קנ), ונביא מקצת מתמיהותיו: "גם מי הגיד לו שהוא משום מצות פו"ר לבד, והרי הוא גם כן 'להקים לאחיו שם בישראל' [והיינו, כי יתכן שחובה זו מוטלת גם על האשה, להקים לבעלה שם בישראל, ולכן הגם שמצות פו"ר אין נשים מצוות בה, עכ"ז יתכן שמצוה זו מוטלת גם על היבמה], ועוד, אטו טעמי מצות דרשינן, ותדע דא"כ מה מועיל חליצה, ועל כרחך דגזירת הכתוב הוא".

אין כאן המקום להאריך בדברי האחרונים, שנחלקו בענין זה לכאן ולכאן, אך נסיים בדברי ה'דברי חיים' (שו"ת אה"ע ח"א סי' ק), שהביא דעת ה'ישועות יעקב' (אה"ע סי' קסה סק"ז) שצידד שהמצוה אינה מוטלת על היבמה, וכתב: "שוב רצה לחדש הרב ז"ל דהעשה לא חל עליה כלל, הגם שאין משיבין כו' מ"מ תורה היא, לא ידעתי היאך נוכל לומר כן, כיון דפשטא דקרא (דברים כה, ז) ד'ואם לא יחפוץ ועלתה יבמתו', משמע דכל המצוה עליה, וכן פטורה מן הקרבן אם בא עליה בנדתה, משום דעשה מצוה כמבואר בש"ס (פסחים עב:) ובכמה דוכתין, משמע דהמצוה גם עליה". ויצוין שבהוכחה השניה של הדב"ח ישנו חידוש גדול, כי בסוגיית הגמרא בפסחים איתא: "יבמתו נדה בעל פטור", משום שטעה בדבר מצוה, ולא מפורש שגם הנדה פטורה מחטאת, והבין הדב"ח שגם היבמה פטורה, ומוכח מזה שגם היא נחשבת כטעה בדבר מצוה, כי המצוה מוטלת גם עליה.