הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"לימא מסייע..."; "רב מנגיד"
יבמות נב ע"א
עשה מאמר ובעל - הרי זו כמצותה
עשה מאמר ובעל - הרי זו כמצותה.
לימא, מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא: מצות יבמה - מקדש ואח"כ בועל!
אימא: אף זה כמצותה.
פשיטא!
סד"א, כיון דאמר מר: העושה מאמר ביבמתו - פרחה הימנו זיקת יבמין וחלה עליו זיקת ארוסין ונשואין, אימא לאו מצוה קעביד, קמ"ל.
גופא, אמר רב הונא: מצות יבמין - מקדש ואחר כך בועל, ואם בעל ועשה מאמר - קנה.
אם בעל ועשה מאמר, פשיטא, דהא קניה בביאה!
אלא אימא: אם בעל בלא מאמר - קנה.
והתניא: לוקה!
מכת מרדות מדרבנן,
דרב מנגיד מאן דמקדש בביאה,
ומאן דמקדש בשוקא,
ומאן דמקדש בלא שדוכי,
ומאן דמבטל גיטא,
ומאן דמסר מודעא אגיטא,
ומאן דפקיר שליחא דרבנן,
ומאן דשהי שמתא דרבנן עליה תלתין יומין ולא אתי לבי דינא ותבע לשמתיה,
ועל חתנא דדאיר בבי חמוהי.
דדאיר אין, דחליף לא? והא ההוא דחליף אבבא דבי חמוהי, ונגדיה רב ששת!
ההוא, מידם הוה דיים מחמתיה.
נהרדעי אמרי: בכולהו לא מנגיד רב, אלא למקדש בביאה ובלא שדוכי. ואיכא דאמרי: אפילו בשדוכי נמי, משום פריצותא.
מבנה הסוגיה:
1.
במשנה לעיל - מסכת יבמות דף נ עמוד א:
עשה מאמר ובעל - הרי זו כמצותה
עשה מאמר ובעל - הרי זו כמצותה.
2.
משמע לכאורה מהמשנה שכך צריך לקיים את מצות יבום כהלכתה: לעשות מאמר [=קידושין] ואחר כך לקיים "ביאה".
לימא, מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא: מצות יבמה - מקדש ואח"כ בועל!
ושואלת הגמרא האם אמנם יש סיוע מהמשנה לדברי רב הונא שכך היא באמת מצוות יבום.
2.1
וקשה, אם כך, הרי דברי רב הונא הם ממש דברי המשנה ומדוע רב הונא בכלל אמר את דבריו?
הערה: אמנם לגבי ברייתא מצינו "תניא כוותיה ד..", כלומר, שיש ברייתא כדברי האמורא. לגבי ברייתא מתיישב כי פעמים רבות אמוראים לא הכירו את כל הברייתות, אבל בסוגייתנו מדובר במשנה! ובאמת הביטוי "תנן כוותיה" - 0 מופעים בש"ס.
2.2
ואולי יש לומר שבמשנה הניסוח הוא "בדיעבד" - "עשה מאמר ובעל", ואילו רב הונא קובע ב"לכתחילה": "מקדש ואח"כ בועל"! [ראה בהמשך]
אבל אם זה נכון הרי שאין מהמשנה סיוע ברור לרב הונא, ואילו הגמרא כן מציינת "לימא מסייע ליה לרב הונא"!
2.3
ואולי כוונת הגמרא היא כך: אמנם במשנה משמע שבדיעבד מועיל והיא הנותנת שניתן לבצע כך את מצות היבום, ורב הונא בא "רק" להוסיף ולחדש שיש לעשות כך אפילו לכתחילה!
לפי זה יוצא שמשמעות הביטוי "לימא מסייע..." היא שהמשנה היא הבסיס והמקור לדינו של רב הונא!
3.
דוחה הגמרא את ההכרח שהמשנה היא כרב הונא:
אימא: אף זה כמצותה.
יתכן שהגמרא מתכוונת לדברינו לעיל בסעיף 2.2, שהמשנה היא "בדיעבד" אבל לכתחילה צריך באמת רק ביאה, ועל זה בא רב הונא לחדש שלכתחילה צריך להקדים מאמר לביאה. במילים אחרות, אין במשנה לא הוכחה ולא קושיה על רב הונא.
4.
פשיטא!
סד"א, כיון דאמר מר: העושה מאמר ביבמתו - פרחה הימנו זיקת יבמין וחלה עליו זיקת ארוסין ונשואין, אימא לאו מצוה קעביד, קמ"ל.
הגמרא מסבירה מדוע גם אם נאמר שבמשנה מדובר בדיעבד - שאם עשה מאמר ואחר כך ביאה קנה לגמרי יש בזה משום חידוש מסויים.
5.
הגמרא דנה עוד בדברי רב הונא:
גופא, אמר רב הונא: מצות יבמין - מקדש ואחר כך בועל, ואם בעל ועשה מאמר - קנה.
אם בעל ועשה מאמר, פשיטא, דהא קניה בביאה!
הגמרא מקשה על הסיפא של דברי רב הונא, מה החידוש בדין של "אם בעל ועשה מאמר קנה", הרי אחרי הביאה היא כבר אשתו ואין שום נפקות לפעולת מאמר.
6.
הגמרא מיישבת:
אלא אימא: אם בעל בלא מאמר - קנה.
רב הונא אמר "אם בעל בלא מאמר - קנה", כלומר, במקום הגירסא "אם בעל ועשה מאמר - קנה" יש לגרוס: "אם בעל בלא מאמר - קנה". במילים אחרות, במקום "עשה מאמר" יש לגרוס "בלא מאמר". בפשטות מדובר בתיקון גירסא ממש [כי מדובר בדבר והיפוכו, למרות שגם ללא תיקון הגירסא הדין עצמו הוא נכון אלא שהוא "פשיטא"]. וזה הגיוני, כי לא מדובר במשנה או בברייתא אלא במימרא של אמורא.
6.1
מדוע הגמרא לא מקשה גם על דין זה - בעל ללא מאמר - קנה - "פשיטא", הרי ברור שמדין תורה מצות יבום היא בביאה בלבד.
6.2
ועל כן נראה לומר ["חידוש"], שדינו של רב הונא [שכנראה אמרה מפי רבו - "רב"] שיש לעשות מאמר לפני היבום הוא דין עתיק ובא במסורת עתיקה! ולכן רב הונא מחדש שבכל זאת, גם אם בעל ולא עשה מאמר היבום תופס גם ללא מאמר.
7.
מקשה הגמרא:
והתניא: לוקה!
לכאורה, כוונת הגמרא [ראה בפרשנים] שבאמת מדין תורה חייב לעשות מאמר!
8.
מכת מרדות מדרבנן,
עונה הגמרא: מדין תורה בביאה בלבד קונה אבל חכמים חייבוהו לעשות מאמר לפני הביאה, ומי שלא עושה מאמר קנה את היבמה אבל לוקה מלקות מדרבנן על כך שעבר על דבריהם.
9.
הגמרא מביאה את המקור לכך שאסור לקדש בביאה:
הגמרא מביאה רשימה של מקרים ש"רב" היה מחייב עונש מלקות מדרבנן את מי שעבר עליהם:
דרב מנגיד מאן דמקדש בביאה,
ומאן דמקדש בשוקא,
ומאן דמקדש בלא שדוכי,
ומאן דמבטל גיטא,
ומאן דמסר מודעא אגיטא,
ומאן דפקיר שליחא דרבנן,
ומאן דשהי שמתא דרבנן עליה תלתין יומין ולא אתי לבי דינא ותבע לשמתיה,
ועל חתנא דדאיר בבי חמוהי.
דדאיר אין, דחליף לא? והא ההוא דחליף אבבא דבי חמוהי, ונגדיה רב ששת!
ההוא, מידם הוה דיים מחמתיה.
נהרדעי אמרי: בכולהו לא מנגיד רב, אלא למקדש בביאה ובלא שדוכי.
ואיכא דאמרי: אפילו בשדוכי נמי, משום פריצותא.
9.1
נהרדעי סוברים ש"רב" לא חייב מלקות בכל המקרים הנ"ל אלא רק על מי שקידש בביאה, ומחלוקת האם העונש היה אפילו על מי שקידש בביאה וקדמו לו שידוך [שבני הזוג דברו על הנישואין].
9.2
ממהלך הסוגיה נראה שרב הונא [תלמידו המובהק של "רב"] הסתמך על כך, ש"רב" קבע את גזירותיו לעיל [לגבי קידושין בביאה] לא רק על נישואין "רגילים" אלא גם עם נישואי יבמה, ולכן קבע רב הונא שצריך מאמר [=קידושין] לפני ביאת המצוה של ייבום.
10.
אם נחזור לסעיפים הראשונים לעיל יתכן שהמשנה כבר רמזה על גזירות אלה של "רב" [לגבי מאמר וביאה]! ולפי זה נוכל לשער שהן היו תקפות כבר בתקופת המשנה - תקופת התנאים!
11.
רמב"ם הלכות אישות פרק ג הלכה כא:
אף על פי שעיקר הדברים כן הוא נהגו כל ישראל לקדש בכסף או בשוה כסף, וכן אם רצה לקדש בשטר מקדש, אבל אין מקדשין בביאה לכתחלה ואם קידש בביאה מכין אותו מכת מרדות כדי שלא יהיו ישראל פרוצים נ בדבר זה אף על פי שקידושיו קידושין גמורין.
רמב"ם הלכות אישות פרק ג הלכה כב:
וכן המקדש בלא שידוך או * המקדש בשוק אף על פי שקידושיו קידושין גמורין מכין אותו מכת מרדות כדי שלא יהא דבר זה הרגל לזנות וידמה לקדשה שהיתה קודם מתן תורה.
לכאורה משמע מהרמב"ם שפסק שלא כנהרדעי שהרי פסק שגם על קידושין בשוק חייב מלקות !
לחם משנה הלכות אישות פרק ג הלכה כב:
[כב] וכן בהמקדש בלא שידוכין וכו'. רבינו ז"ל פסק דלא כנהרדעי אבל מ"מ קשה בההיא דחייל עליה שמתא תלתין יומין לא כתב בהלכות ת"ת [דמכין אותו] אלא מנדין אותו פעם שנייה....
12.
והפרשנים דנים בהרחבה באילו מקרים [מהרשימה בסוגייתנו] הרמב"ם פסק כנהרדעא ובאילו הוא לא פסק כנהרדעא.
13.
ולגבי יבמה פוסק הרמב"ם:
רמב"ם הלכות יבום וחליצה פרק ב הלכה א:
מדברי סופרים שלא יבא היבם על יבמתו עד שיקדש אותה בפני שני עדים בפרוטה או בשוה פרוטה וזהו הנקרא מאמר,
ואין המאמר קונה ביבמה קנין גמור כמו שיתבאר
והעושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה לא עשה כלום שאין האשה מתקדשת אלא לרצונה, וקטנה מן האירוסין אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה.
מגיד משנה הלכות יבום וחליצה פרק ב הלכה א:
[א] מדברי סופרים. בפרק ר"ג (יבמות דף נ"ב) אמר רב הונא מצות יבמה מקדש ואח"כ בועל ושם נתבאר שאין המאמר קונה קנין גמור כמו שיתבאר פ"ה ומתבאר שם שהמאמר ג"כ אפשר בשטר כדין קידושי אשה וכסף לאו דוקא:
כלומר, הרמב"ם פסק את דינו של רב הונא בסוגייתנו.
13.1
רמב"ם הלכות יבום וחליצה פרק ב הלכה ב:
וכשם שהוא מקדש את יבמתו כך הוא מברך ברכת נישואין בעשרה וכותב כתובה כדין כל נושא אשה,
ואם בא על יבמתו ולא עשה בה מאמר קנה קנין גמור ואינו צריך לחזור ולקדש אחר הבעילה ומכין אותו מכת מרדות וכותב לה כתובה.
הרמב"ם פוסק כבסוגייתנו שמשמע ממנה שגם ביבמה חל דינו של "רב" שאם בא עליה ללא "מאמר" - לוקה.
14.
לגבי קידושי ביאה ראה שו"ת "דברי יציב", חלק אבן העזר סמן ס:
שו"ת דברי יציב חלק אבן העזר סימן ס
ובריטב"א על משנתינו דקדק בהאי דאקדמיה לכסף ושטר מקמי ביאה דמפורש בקרא, ותירץ משום דאסור לקדש בביאה ורב מנגיד עיין שם.
וכתב באור חדש [בד"ה נקנית באופן א'] דמזה יש הכרח דס"ל שבזמן המשנה כבר היה איסור זה,
והביא מספר בני יעקב שהאריך בזה אי איסורא דמנגיד בביאה היה בזמן המשנה,
וכתב האור חדש שמצא להדיא ביבמות דף קי"ח ע"ב ברש"י ד"ה מאי קידש וכו' עיין שם. דז"ל המשנה שם ביבמות, קידש אחת מחמש נשים ואין ידוע אי זו קידש וכו' נותן גט לכל אחת ואחת ומניח כתובה ביניהם ומסתלק דברי ר' טרפון, ר' עקיבא אומר אין זו דרך מוציא מידי עבירה וכו',
ובמסקנת הגמרא מאי קידש קידש בביאה תנא קידש להודיעך כוחו דר"ע דאע"ג דאיסורא דרבנן עבד קניס וכו',
ופרש"י דאיסורא דרבנן הוא קעביד דרב מנגיד וכו', הרי שזה כבר מזמן המשנה, ושזה איסורא דרבנן כלשון הש"ס.
משמע כהסברנו לעיל בסעיפים 1-2 ובסעיף 10.
14.1
ונראה לי, שכך גם משמע מהרמב"ם שמגדיר את גזירת "רב", כ"דברי סופרים"!
