הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

לידה מוקדמת – שינוי הטבע או הטכנולוגיה?

יבמות מב ע"א

המשנה קובעת כי מי שהיתה נשואה ורוצה להינשא שוב צריכה להמתין שלושה חודשים. הסיבה לכך היא שאם היא תינשא ללא תקופת המתנה, ותקופה קצרה אח"כ ייוולד לה בן, לא נוכל לדעת האם זהו ילד שנולד בזמן מבעלה הראשון, או ילד שנולד מוקדם מדי מבעלה השני. לגבי יבמה המצב הוא קריטי, מכיון שאם מדובר בילד מבעלה הראשון, הרי שאשה זו אסורה בייבום, והיא חיה באיסור עם אח של בעלה, וילדיה שייוולדו מעתה יהיו ממזרים. אך גם לגבי כל אדם אחר יש חשיבות כדי לייחס את הילד לאב הנכון ולמנוע בעיות של עריות בשלב מאוחר יותר. ואפילו אם מדובר בזוג של מתגיירים, שם ברור מי הוא האב, עדיין יש חשיבות להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה.
וכך קובעת המשנה:
 

1. משנה מסכת יבמות פרק ד

היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיש לה שלשה חדשים, וכן כל שאר הנשים לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהיו להן שלשה חדשים - אחד בתולות, ואחד בעולות, אחד גרושות, ואחד אלמנות, אחד נשואות, ואחד ארוסות. רבי יהודה אומר: הנשואות יתארסו, והארוסות ינשאו, חוץ מן הארוסות שביהודה, מפני שלבו גס בה. רבי יוסי אומר: כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול:

ואולם, הגמרא אינה מבינה למה צריך להמתין כל כך הרבה:
 

2. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מב עמוד א

בשלמא תמתין ב' חדשים ותנשא - לא, דהיינו ספיקא, אי בר תשעה לקמא אי בר שבעה לבתרא, אלא תמתין חדש אחד ותנשא, ואי לשבעה ילדה - האי בר שבעה לבתרא הוא, ואי לתמניא ילדה - האי בר תשעה לקמא הוא! אי נמי לתמניא ילדה, איכא למימר דבתרא הוא, דלמא אישתהויי אישתהא חדש אחד ואיעבר. ותמתין שני חדשים ומחצה ותנשא, דאי לשבעה ילדה - האי בר שבעה לבתרא הוא, ואי לשיתא ופלגא ילדה - האי בר תשעה לקמא הוא, דאי בר בתרא הוא, בר שיתא ופלגא לא חיי! א"נ לשיתא ופלגא ילדה, איכא למימר דבתרא הוא, דאמר מר זוטרא: אפילו למאן דאמר יולדת לט' אינה יולדת למקוטעין, ילדה לז' יולדת למקוטעין, שנאמר: "ויהי לתקופות הימים", מיעוט תקופות - ב', מיעוט ימים - ב'.

מדברי הגמרא אנו למדים כמה דברים: ראשית, אשה יכולה ללדת רק בסוף שבעה חודשים או בסוף תשעה חודשים, אבל לא בסוף שמונה חודשים. שנית: היולדת בסוף החודש השביעי יכולה ללדת גם בתחילתו, אבל היולדת בחודש התשיעי יולדת רק בסופו. חז"ל (נדה לח, ב) מסבירים זאת בגלל שהגימטריה של המלה הריון הוא 271, וזה תשעה חודשים מלאים.

לקביעה הזו של חז"ל יש גם השלכה הלכתית חמורה מאוד, כפי שאומרת הגמרא:
 

3. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף פ עמוד א

בן שמונה - הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו, אבל אמו שוחה עליו ומניקתו, מפני הסכנה.

מדובר בילד שנולד בחודש השמיני בשבת, הרי אין להזיז את הילד הזה מפני שהוא ודאי ימות, אך האם מותרת להניק אותו כי כואב לה עודף החלב שלה! כך פסק השו"ע:
 

4. שולחן ערוך אורח חיים סימן של סעיף ח

נולד לח', או ספק בן ז' או בן ח', שלא גמרו שערו וצפרניו, אסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני צער החלב שמצערה; וכן היא בעצמה יכולה להוציא בידה החלב המצער אותה.

הלכה זו קשה מאוד לקבל אותה בימינו. האם יש אם שיכולה להתעלם מבנה שנולד ומתנהג כחי לכל דבר, ולא להזיז אותו או להרים אותו לאחר הלידה? והאם המצב השתנה לאחר שבימינו ניתן להציל פגים שנולדו אף הרבה יותר מוקדם מזה? בשאלה זו עסקו גדולי הפוסקים בכל הדורות, ובעיקר בדורות האחרונים, מאז שהומצאו האינקובטורים שבעצם ממשיכים במובן מסויים את ההריון של האם. אבל עוד בימי הראשונים עלתה השאלה הזו, וכך כתבו בתוספות:
 

5. תוספות מסכת שבת דף קלה עמוד א ד"ה בן שמנה

בן שמנה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו - נראה לר"י דעכשיו מותר לטלטל כל תינוקות שאין אנו בקיאין וכולם כמו ספק בן ח' ספק בן ט' ופעמים שהאשה מתעברת סמוך לטבילתה ופעמים שאינה מתעברת ומותר למולו בשבת ממ"נ כדאמרינן לקמן (דף קלו.). אפילו הוא בן שמנה ודאי כגון שלא בא על אשתו אלא פעם אחת ופירש וילדה לסוף ח' אפילו הכי נראה לר"י דמותר לטלטלו ולמולו בשבת אם אין ריעותא בשערו ובציפרניו כדאמר בפרק הערל (יבמות דף פ:) דאמרינן האי בר שבעה הוא ואישתהויי אישתהי.

בחלק הראשון אומרים התוספות, אנחנו איננו בקיאים לומר בדיוק על כל עובר באיזה שלב הוא נמצא, ולכן תמיד מתייחסים אל העובר כספק. אבל אפילו אם אנחנו יודעים בדיוק מתי היתה הבעילה, כגון שפרש מאשתו מיד לאחר הביאה, בכל זאת אומר ר"י שמותר לטלטלו כי אולי זהו בן שבעה שהשתהה ברחמה של האשה עד שעיברה אותו.

גם הרמב"ם פסק את דברי הגמרא, שלכאורה עומדים בניגוד להגיון: אם התהליך שקורה ברחם של האם מתקדם כל הזמן, מדוע תהיה נסיגה כזו שבחודש השביעי הילד יהיה בריא, אך בחודש השמיני ואפילו לכל אורך החודש התשיעי עד סופו הוא יוגדר כנפל? המהר"ם חלאוה התמודד עם רבנים שסירבו לקבל את פסקו של הרמב"ם בנושא זה ואומר שיש להאמין לרמב"ם לא רק בגלל שאלו דברי חז"ל, אלא גם בגלל שזו היתה המומחיות של הרמב"ם:
 

6. שו"ת מהר"ם חלאווה סימן קלח ד"ה ואיברא דהא

הרי שהר"מ ז"ל אית ליה כשמואל דאינה יולדת למקוטעים. ומי שתמה האיך יאמר הרב דבר זה שהוא כנגד המוחש מעשים בכל יום וכנגד הטבע ע"פ הרופאים או בעלי תכונה, יתמה על עצמו למה אינו מקבל דברי הרב ז"ל שהיה בקי בתכונה וברפואה. ואילו אדם אחר אמרה היה לנו להרהר אחריו, אבל עכשיו שהרב ז"ל אמרו - הוא יודע מה שאמר. וכענין שאמר במדרש קהלת: "אילו אדם אחר אמר 'הבל הבלים' הייתי אומר זה שלא קנה ולא היה לו שתי פרוטות מימיו וכו' אלא שלמה הוא זה שכתוב בו 'ויתן את הכסף כאבנים'" וגו'.

ובכל זאת, היו שחלקו על דבריו של הרמב"ם לפחות בעניין היולדת למקוטעין, והשאלה הזו עמדה למבחן בשאלת התרת עגונה לשוק. הבית יוסף הביא תשובה של בנו של הרשב"ץ שהתייחס למקרה כזה, ותוך כדי התשובה כתב הרשב"ש שזהו דבר שנוגד את הטבע המוכר, וחייבים אנו לומר שהשתנו הטבעים מאז דברי הגמרא ועד מה שאנו רואים בעינינו. זהו חידוש גדול, שאילולא אמר אותו אחד מן הראשונים היינו פוחדים לומר אותו, שהרי זה לא רק מפקפק כביכול בידיעתם של חז"ל, אלא גם משנה את ההלכה, שהגדירה אדם מסוים כנפל שאסור לטלטלו, ופתאום אנו מחוייבים להצילו ולחלל שבת לצורך כך.

הסיפור שנידון שם היה באשה שמת בעלה ללא ילדים, אך אשתו היתה מעוברת. הדין הוא, כידוע, שאם אדם מת ללא בנים, אסור לאשתו להינשא לאחרים עד שתחלוץ לאחיו של בעלה. אבל אחיו של בעלה היה במדינת הים, והדבר היה עלול להותיר אותה עגונה לתקופה ארוכה.

במקרה זה, כיון שאשתו היתה מעוברת, יש הבדל אם הילד היה בן קיימא – שאז האשה פטורה מייבום, או שהילד אינו בן קיימא, שאז היא חייבת ביבום. במקרה המדובר התינוק מת אחרי שמונה ימים, ואי אפשר לדעת האם הוא היה בן קיימא או לא. הרשב"ש התיר את האשה מתוך הנחה שהילד נולד בסוף החודש התשיעי, ולכן אינו נפל. ומוסיף הרשב"ש ואומר שאפילו אם נגיד שהוא נולד בתחילת התשיעי הוא אינו נפל – וזאת למרות שהגמרא אומרת שמי שנולד בתחילת החודש התשיעי אינו יכול להתקיים.

וכך אומר ה'בית יוסף' בשם הרשב"ש:
 

7. בית יוסף אבן העזר סימן קנו

כתוב בתשובות ה"ר שלמה בן הר"ש בר צמח (הרשב"ש סי' תקיג) שמכלוף נפטר בח' לאלול והניח אשתו מעוברת ובאחד לאייר ילדה בן שלם בשערו וציפרניו ולסוף שמנה ימים מת והיה למכלוף הנזכר אח במדינת הים. והתיר את אשתו מפני שביום ט' באב היה חולה כשבא לביתו כי כשהלך מביתו היה כ"ו לתמוז ויש עד אחד מעיד שאז אמר שהיה חושש שאשתו מעוברת ולא אמר זה אלא על שהגיעה זמנה לראות ולא ראתה א"כ כשיצא הוא הניחה בחזקת טהורה אפילו שנאמר שמיד כשיצא הוא ראתה נחשוב י"ד ימים על כ"ו לתמוז יבוא לי"א יום לאב והרי הוא היה חולה ובני אדם נכנסים לבקרו והנשים אומרות שאמו ביום ובלילה עמו מיום שחלה עד שמת מסתמא לא טבלה אשתו אם כן על כרחך לומר שמקודם נתעברה כמו שאמר הוא וסומכין עליו דאיהו קים ליה בגוה ונאמן הוא לומר יש לי בן (קידושין סד.). ומטעם שני מפני שגמרו שערו וציפרניו. ומטעם שלישי משום דהוי כבעל ופירש כיון דבכ"ו לתמוז יצא ומיד כשבא חלה ולא היה שהות לטבילה אם היה אמת שראתה אחר שיצא הוא מביתו. ואפילו לפי דברי אמו שטבלה בכ"ב לאב נשארו מאב תשעה ימים. עד ראש חדש אייר הם שמנה חדשים ותשעה ימים. נסיר חמשה ימים לתשלום החדשים החסרים לפי שחדשי ההריון הם משלשים יום נשארו ארבעה ימים יותר משמנה חדשים וכיון שנכנס בחודש התשיעי ואפילו יום אחד חוץ מיום שנתעברה בו אע"פ שלא גמרו סימניו ולא שהה שלשים יום הוי ולד גמור. ואע"פ שאמרו פרק בנות כותים (נדה לח:) יולדת לתשעה יולדת לשלמים כבר תמהו על זה רבים שהחוש מכזיב זה והתוספות (ע"ז כד: ד"ה פרה, חולין מז. ד"ה כל) כתבו שעתה נשתנו העניינים

כלומר שהרשב"ש עשה מעשה והגדיר ילד שנולד (אולי) בתחילת החודש התשיעי כילד בר קיימא, למרות שהגמרא אמרה שהיולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין. פסק זה אף נפסק בסופו של דבר ברמ"א:
 

8. שולחן ערוך אבן העזר סימן קנו סעיף ד

מי שמת והניח אשתו מעוברת, אם הפילה, הרי זו תתייבם. ואם ילדה ויצא הולד חי לאויר העולם, אפילו מת בשעה שנולד, הרי אמו פטורה מהחליצה ומן היבום. אבל מדברי סופרים, עד שיודע בודאי שכלו לו חדשיו ונולד לתשעה חדשים גמורים.
הגה: י"א דבזמן הזה אפילו לא נכנסה בחדש התשיעי רק יום אחד מלבד יום שנתעברה בו, הוי ולד קיימא. ואע"ג דאמרינן בגמרא יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין, כבר תמהו על זה רבים שהחוש מכחיש זה, אלא שאנו צריכין לומר שעכשיו נשתנה הענין.

כלומר שהכלל ש'יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין' השתנה. אך מה לגבי הכלל שבן שמונה אינו יכול להתקיים? והאם הדין הזה ישתנה כשהמציאות השתנתנה ויש כיום אינקובטורים שיכולים להחיות את הילד גם אם הוא נולד בשלב מוקדם מאוד?

בשאלה זו עסקו גדולי האחרונים, ואציג שלוש גישות שונות.

הגישה הראשונה היא גישתו של הרב יצחק יעקב וייס. הוא טוען שהמציאות לא השתנתה, ואין לשנות את הפסק של חז"ל שבן שמונה אינו חי. אבל בפועל פסק זה לא יבוא לידי ביטוי כי המציאות שאנחנו בטוחים שהילד הוא באמת בן שמונה היא נדירה מאוד, כי תמיד יכול להיות שהילד השתהה יותר זמן ברחם של האשה (ולמרות שחשבנו שהוא בן שמונה, הוא בעצם בן שבעה), וממילא על כל יילוד אנחנו מחללים שבת. הוא מתבסס על תשובתו של האמרי יושר שהוא הראשון שהתייחס לעניין האינקובטורים שהתחילו לפעול בזמנו. באותה תקופה האינקובטורים עדיין לא הוכיחו את עצמם באחוזים ניכרים, ולכן האמרי יושר נטה להחמיר ולהתיר אשה לשוק רק אם הנפל הזה הצליח לחיות עד גיל עשרים. ואולם, העולם אינו נוהג כך, ולכן הרב וייס בא להצדיק את מנהג העולם שאם נולד ילד פג לאחר מות האב, לא מצריכים את האם חליצה ומתירים אותה להינשא מיד. וכך כתב הרב וייס:
 

9. שו"ת מנחת יצחק (הרב יצחק יעקב וייס, המאה ה-20, ירושלים) חלק ד סימן קכג

שאלה: הנה בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' קע"ז אות ב') נשאל, ע"ד המבואר בש"ע (או"ח סי' ש"ל) דאם הפילה נפל שלא גמרו שערו וצפרניו, אין מחללין שבת עליו, עכשיו שנתחדש המכונה בפאריז ועוד עיירות גדולות, שאף נפל גמור, שלא גמרו שערו וצפרניו, מחממין אותו שם זמן גידולו וחי, מה יהיה הדין לענין שבת, וגם לענין חליצה, אחר שאיתמחי הרפואה עכ"ל. והנה הגאון באמרי יושר שם, מסיק, דאין פוטר מיבום, עד שיהיה בן עשרים שנים. והיות, שמאז ועד עתה איתמחי ביותר המכונה הנ"ל, הנקרא אינקובטור, וממילא שכיחי יותר ילדים כאלה שנשארים בחיים, ואין דורש ואין מבקש לדקדק בזה, להצריך אמותיהם חליצה, אם ברצונם להנשא קודם שיהיו ולדותיהם בני עשרים שנים... ע"כ אמרתי לברר קצת הלכה זו, ולהפוך בזכותם...
והנה כפי מה שנראה מדברי הגאון הנ"ל, דאם היה אתמחי הרפואה, עד שיצא ממיעוט הגמור, היה סברא להתיר לחלל עליו השבת משום פק"נ, אפילו קודם ל' יום, ואפילו בודאי נפל, ואפילו בלא גמרו שעריו וצפרניו, - לפי זה למה דאסבר לי רופא מומחה ת"ח חרדי מאד, מאז ועד עתה כבר איתמחי הרפואה, וכי מעשים בכל יום, שמוציאים הולד מן האשה ע"י נתוח וכיוצא בזה, בחודש השמיני, משום טובת הולד, שלא יזיק לו תערובת הדמים של הולד והאם, ורובם לחיים, ע"י טיפול האינקובטור, שמשלימים בזה כל מה שהרחם היה עושה להשלמת הולד, - [ובדרך כלל אמר, שלפי המציאות בזמן הזה, יש לבן ח', סיכויים לחיות, לא פחות מבן ז', ועוד יותר, דכל דהוי יותר במעי אמו, משתלם יותר, - אמנם בודאי דבריהם בזה אינם כנגד דעת חכז"ל, דרק לענין יולדת למקוטעין, הובא בב"י (א"ע סי' קנ"ו) בשם התשב"ץ, וכ"פ ברמ"א שם, דאנו צריכין לומר שעכשיו נשתנו הטבעים, כיון שהחוש מכחיש זה, וכמ"ש התוס' (בחולין מ"ז ע"א ד"ה כל ובע"ז כ"ד ע"ב ד"ה פרה) לענין בהמה עיי"ש, ועי' בביאור הגר"א (שם, ובאו"ח סי' של"א שם), אבל להוסיף ע"ז, ח"ו], - א"כ היה אפשר לומר בנוגע לענין חילול שבת בפק"נ, כיון דאיתמחי הרפואה, שהמה משלימים ע"י המצאת האינקובטור, והטיפול בכל מיני תרופות והזנה וחימום, המה משלימים כל מה שהרחם היה עושה להולד...
אמנם בכל זאת, בודאי קשה לעשות מעשה, ולסמוך על הרופאים בודאי נפל, כיון שלא מצינו אף דיעה יחידי להתיר לחלל שבת, קודם ל' יום בודאי נפל, ואדרבה מבואר בש"ס ופוסקים דהרי כאבן, וברש"י (שבת קל"ו ע"א) כתב, דכמת הוא, ועי' רש"י שם (קל"ה ע"א ד"ה בן ח'), אבל מ"מ לפ"מ שכתבנו, דלא משכחת ודאי נפל אלא במציאות רחוקה כנ"ל, ובספק יש כמה מגדולי הראשונים, שס"ל דמחללין שבת בפק"נ דידי' כנ"ל, ע"כ אף דבש"ע פסק דלא כוותיהו, מ"מ כיון דאיתמחי הרפואה...
ובזה נבוא לדין חליצה, מה שלא שמענו לדקדק היכא שיש להאשה ולד חי, אם הולד נולד קודם זמנו, ולא נגמר שעריו וצפרניו, להצריכה חליצה, אם רצונה להנשא, קודם שהולד כ' שנים, שכיון שכפי מה שנתבאר, רובם ככולם של הולדות שנולדו קודם זמנם, יש להם דין ספק, וע"כ אף אם נחמיר כדעת הטור הנ"ל, מ"מ כיון שאסורה להנשא, קודם שהולד כ"ד חודש, זולת על צד הרחוק כמבואר בא"ע (סי' י"ג), א"כ כיון שלא נודע הזמן שצריכים להמתין בלא גמרו, בכה"ג דלכמה שיטות, א"צ רק שיהוי ל' יום, בודאי יש לסמוך על הגיע הולד לבן י"ב חודש, להחזיקו כבן קיימא, כהצידוד של המהרי"ק הנ"ל (באות ט"ז) כנלענ"ד.

לעניין חליצה הוא התיר בסופו של דבר בצירוף כמה קולות להתיר לה להינשא אחרי שהפג יחיה שנה. אך המעניין הוא המאמר המוסגר של הרב וייס. הוא לא הסכים לקבל את דברי הרופא שבימינו גם במהלך החודש השמיני כל יום שהתינוק ברחם גדלים סיכוייו לחיות. הסיבה שהרב וייס לא קיבל זאת היא בגלל שזה נוגד את דברי חז"ל. ואמנם כבר ראינו שלגבי יולדת למקוטעין אמרנו שנשתנו הטבעים, אך את הכלל הזה ש'נשתנו הטבעים' אי אפשר לומר על כל דבר, וממילא לגבי בן שמונה חודשים ודאי שיש להגדירו כנפל, גם אם הרופאים אומרים שאפשר להצילו.

בניגוד לדברי הרב וייס, החזון אי"ש לא פחד לומר שעכשיו המציאות היא שונה. אנחנו יכולים לראות הרבה ילדים שנולדו בחודש השמיני והם בריאים ושלמים. עכשיו אפשר להסיק שתי מסקנות (למי שלא רוצה לומר שחז"ל טעו...): או שהטבע של האדם השתנה, או שחז"ל לא התייחסו למציאות הטכנולוגית שישנה היום. החזון אי"ש כותב כך:
 

10. חזון איש (ר' אברהם ישעיהו קרליץ, המאה ה-20, בני ברק), יו"ד קנה, ד

יש שטועין וסוברים דהנולד קודם ט' הוא נפל ומתיאשין הימנו ואינם זריזין ברפואתו, וזו טעות... וחייבים להשתדל ברפואתו... בימים הראשונים הי' מיעוט המצוי שנגמרו לז', ורובן לתשעה, אבל לא היו נגמרין לשמונה, ולפיכך אמרו האי בן שבעה הוא ואשתהי, וכמדומה דעכשיו נשתנה הטבע, וכפי בחינת הרופאים, אפשר שהוסיפו השתלמותם אחר ז' ונגמרו לח', והרי נשתנו הטבעים ללדת למקוטעין, כמ"ש הרמ"א

החזון אי"ש כותב במפורש שמה שהשתנה הוא הטבע, ולא רק שהשתכללו האמצעים הטכנולוגיים. הסברא לומר כך היא שחז"ל אמרו דבר כל-כך חמור (הרי הוא כאבן), וממילא ברור שהם הבינו שאין שום סיכוי שבן שמונה יחיה. אך ישנה גישה אחרת, שאותה מביא הרב גוטל בספרו שעוסק בסוגיות שונות שבהם הובא הכלל שהשתנו הטבעים. וכך מביא הרב גוטל:
 

11. השתנות הטבעים בהלכה (הרב פרופ' נריה גוטל) עמוד עח

יושם לב, החזו"א אינו מסתפק בטענת שכלול ושיפור שיטות טיפול רפואי, ציוד ומכשור מתקדם וכיו"ב כדי להצדיק שינוי במצב הפג, וממילא שינוי בהלכה, אלא החזו"א רואה כאן שינוי טבע הפג. לדידו – כנראה – אין בשכלול ובשיפור כשלעצמם די ואין בהם סיפק כדי להכיר בשינוי גופני מהפכני כל כך (מ'אבן' ל'חי'!) ובשינוי הפכי בהלכותיו. לו היה ההבדל מסתכם אך ורק בטיפול יעיל יותר, ודאי שהיו מעט ולדות המתקיימים ושורדים לחיים גם בזמנים קדומים, וחז"ל לא היו מגדירים אותם כ'אבן' ואוסרים לחלל שבת להצלתם. בהכרח עליך לומר שגם הוולדות עצמם אינם דומים ואינם שוים.
לעומת זאת, הסתפק בכך מו"ר הגר"ש ישראלי שליט"א, ופקפק בצורך להכריע בזה התחדשות 'שינוי טבעים'. מפיו שמעתי, כי אמנם יש כאן שינוי במציאות, אך לא טבעם של הוולדות הוא שהשתנה, אלא אפשרות הטיפול בהם. קודם לכן לא היה אפשר לטפל בהם, וכיום אפשר ואפשר. שינוי זה לבדו הוא שגרם לכך שהוולדות אשר היו בזמן קדום משוללי כל סיכוי חיים, עשויים להתקיים בזמן הזה, ומכך נובע שינוי ההלכה.
יוצא איפוא שישנו צד שוה ביניהם - חובת חילול שבת להצלתם של פגים בזמן הזה (ודלא כתפיסתו הבסיסית-היסודית של שו"ת מנחת יצחק) אך נחלקו במה לסמוך ולתלות שינוי ההלכה: שינוי טבעים מוחלט, או שינוי במציאות הנגרם כתוצאה משכלולים ושיפורים.
דומה שעשויה לצמוח מכך נפקות למקום שהמיכשור הנ"ל אינו מצוי: לדידו של מו"ר הגרש"י שליט"א ישוב הדין לקדמותו, הולד יוגדר 'כאבן' ולא יחללו עליו את השבת. ברם לחזו"א ולד זה נשתנה טבעו הגופני ואינו דומה לולד שדיברו עליו חז"ל, ולכן יחללו גם עליו את השבת!
...שוב השמיעני מו"ר הגש"י שליט"א כי אם אכן תתברר בוודאות שרידותם של בני שמונה גם בלא טיפול במיכשור מתקדם, הרי גם לדידו אין לפקפק בהתרחשות תהליך שינוי טבעים. ברם כל עוד השינוי המציאותי מלווה תמידית בהיזקקות לטיפול ולמיכשור, אזי אין להסיק מהשרידות על שינוי טבעים וניתן כאמור להסתפק בהנחת השתנות רפואית טכנולוגית.
עוד הוסיף כי בנוגע להלכות שבת ניתן היה לומר כי כל עוד לא נודע אופן הטיפול, הרי לא היו לאותו אדם סיכויי קיום ולא היתה שום הצדקה לחילול שבת עבורו. ברם ביחס להלכות ייבום, הרי לכאורה אם הוברר כיום שטיפול עשוי לקיימו, הרי על כרחך גם בלא הטיפול- באותו שלב עדיין אינו מוגדר להלכה כמת, וא"כ מדוע לא ייחשב כחי לפטור את אמו מחליצה ומייבום!

שלוש גישות, אם כן, ראינו:
יש הסוברים שמה שחז"ל אמרו הוא נכון גם להיום, ואם אתה חושב שאתה רואה אחרת – אתה טועה, כי הילד שאתה רואה אינו בן שמונה.
יש הסוברים שחז"ל צדקו בהתאם לטבע האנושי שהיה בזמנם, אבל העוברים של היום יכולים לשרוד יותר, ולכן על עוברים כאלו הם לא פסקו את ההלכה ההיא.
ויש הסוברים שחז"ל צדקו בהתאם למציאות שהיתה בזמנם, אך בימינו שניתן להציל גם ילדים כאלו – גם ההלכה תשתנה בהתאם.