הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
עריכת המשנה - "משנה לא זזה ממקומה"
יבמות ל ע"א-ע"ב
מתני'. שלשה אחין, שנים מהם נשואים שתי אחיות ואחד נשוי נכרית, מת אחד מבעלי אחיות, וכנס נשוי נכרית את אשתו ומת - הראשונה יוצאה משום אחות אשה, ושניה - משום צרתה; עשה בה מאמר ומת - נכרית חולצת ולא מתייבמת.
...
מתני'. שלשה אחים, שנים מהם נשואים שתי אחיות ואחד נשוי נכרית, מת הנשוי נכרית, וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת - הראשונה יוצאת משום אחות אשה, ושניה - משום צרתה; עשה בה מאמר ומת - נכרית חולצת ולא מתייבמת.
גמ'. הא תו למה לי? היינו הך! השתא ומה התם דאחות אשה הויא צרה לנכרית, אמרת נכרית אסורה, הכא דנכרית הויא צרה לאחות אשה לא כ"ש!
תנא הך תנא ברישא,
והך חזיא להתירא ושריא,
והדר חזיא לאיסורא,
ואיידי דחביבה ליה אקדמה,
ומשנה לא זזה ממקומה.
מבנה הגמרא:
1.
מתני'. שלשה אחין, שנים מהם נשואים שתי אחיות ואחד נשוי נכרית, מת אחד מבעלי אחיות, וכנס נשוי נכרית את אשתו ומת - הראשונה יוצאה משום אחות אשה, ושניה - משום צרתה; עשה בה מאמר ומת - נכרית חולצת ולא מתייבמת...
מתני'. שלשה אחים, שנים מהם נשואים שתי אחיות ואחד נשוי נכרית, מת הנשוי נכרית, וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת - הראשונה יוצאת משום אחות אשה, ושניה - משום צרתה; עשה בה מאמר ומת - נכרית חולצת ולא מתייבמת.
2.
גמ'. הא תו למה לי? היינו הך!
השתא ומה התם דאחות אשה הויא צרה לנכרית, אמרת נכרית אסורה, הכא דנכרית הויא צרה לאחות אשה לא כ"ש!
2.1
קצת קשה: בביטוי "הא תו למה לי היינו הך" -12 מופעים בש"ס יש כפילות. לכאורה המשמעות של "הא תו למה לי" זהה למשמעות של הביטוי "היינו הך".
2.2
ההמשך "השתא... לא כל שכן" מלמד שהדין במשנה השניה נלמד בקל וחומר מהדין במשנה הראשונה, וזו שאלה "חזקה" יותר מהשאלה הקודמת - "היינו הך".
3.
תנא הך תנא ברישא,
והך חזיא להתירא ושריא,
והדר חזיא לאיסורא,
ואיידי דחביבה ליה אקדמה,
ומשנה לא זזה ממקומה.
4.
הסבר הפיסקה, רש"י מסכת יבמות דף ל עמוד א:
הא תנא ברישא - משנה אחרונה זו שנה תחלה וההיא דלעיל לא הוי בדעתיה למיתני משום דחזיה להתירא הואיל ונכרית עיקר
במשנה השניה אמנם אין חידוש מהנאמר במשנה הראשונה [ובאמת היתה ראויה להילמד בקל וחומר מהמשנה הראשונה], אלא שבאמת התנא שנה תחילה רק את המשנה השניה, וכלל לא שנה את המשנה הראשונה כי באמת לא סבר כך.
4.1
המשך רש"י:
והדר חזיה לאיסורא משום דמ"מ צרתה היא ותנייה.
אחר זמן התנא קבע שבאמת כן יש לחדש את החידוש שבמשנה הראשונה, ושנה את המשנה.
4.1.1
וחוזרת אם כן השאלה, שהמשנה השניה נעשית "מיותרת" כי היא ניתנת להילמד בקל וחומר מהמשנה הראשונה!
4.2
המשך רש"י:
ואיידי דקא חביבה ליה - דחידוש הוא.
אקדמה -
לכאורה המשנה הראשונה בסוגייתנו באמת "נוצרה" אחרי המשנה השניה, וסדר הופעת המשניות היה צריך להיות הפוך, כי מבחינה היסטורית המשנה השניה נשנתה לפני המשנה הראשונה.
ועל כך עונה הגמרא שמכיוון שיש במשנה הראשונה [בסוגייתנו] חידוש היא "חביבה", לכן נשנתה כראשונה בסדר המשניות [למרות שהיא "נוצרה" מאוחר יותר מהמשנה השניה בסוגייתנו.
4.3
ועדיין קשה, מדוע בכלל יש לשנות את המשנה השניה בסוגייתנו [שנוצרה ראשונה] אחרי שניתן ללמוד אותה בקל וחומר מהמשנה הראשונה בסוגייתנו [שאמנם "נוצרה" מאוחר יותר].
ותו לא הוה צריך למיתני סיפא אלא הואיל ונשנית לא זזה ממקומה.
על כך עונה הגמרא "ומשנה לא זזה ממקומה", כלומר, כיון שכבר נשנתה משנה זו [שנשנתה ראשונה מבחינה היסטורית], הרי שאפילו שאחר כך נוספה משנה עם חידוש גדול יותר הרי שהראשונה לא "מבוטלת", אבל מיקומה נקבע כמשנה שניה [כי היא פחות "חביבה"]
5.
בכל זאת יש לשאול: אם המשנה השניה בסוגייתנו מיותרת אחרי שכבר נשנית המשנה הראשונה מדוע באמת לא "ביטלו" אותה. במילים אחרות: מהי המשמעות של הביטוי "ומשנה לא זזה ממקומה" - 7 מופעים בש"ס, בסוגייתנו הוא המופע הראשון בש"ס [הערה: גם בפרשנים מוזכר בכמה מקומות בש"ס הביטוי "ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה"].
6.
ועל כל הנ"ל מתעוררת שאלה קשה יותר. לפעמים הגמרא מתקשה במשניות שיש בהם דין "מיותר" שניתן ללמדו מדין שלפניו, ובש"ס מיישבים זאת בכך שהמשניות ערוכות גם במבנה של "זו ואין צריך לומר זו" [או: "לא זו אף זו"], כלומר עורך המשנה כתב גם את הדין הפשוט יותר [מבחינה מתודית]. לפי זה לא מובן כל הדיון בסוגייתנו.
7.
מיישב תוס':
תוספות מסכת יבמות דף ל עמוד א:
דחביבה ליה אקדמה - בשאר מקומות אין דוחק לומר כן אלא אמר זו ואין צריך לומר זו קתני וכאן דחק לומר כן לפי שבבא שלימה דלא צריכה היא.
בסוגייתנו מדובר על משנה שלימה שנראית כ"מיותרת", ואילו הביטוי "זו ואין צריך לומר זו" מדבר על חלק מאותה משנה!
8.
ונראה לחדש: כתוספת לדברי תוס', כנראה שמדובר במשניות שערך רבי יהודה הנשיא, והכלל של "זו ואין צריך לומר זו" הוא שיטת עריכתו את המשניות. ואילו המקרה של סוגייתנו שונה לגמרי. מדובר כנראה במשניות שהיו כבר מסודרות בתקופה שלפני רבי יהודה הנשיא. ורבי יהודה הנשיא בחר איזו משנה לשבץ בסדרי המשנה שלו. ולשון סוגייתנו מכוונת לרבי יהודה הנשיא עצמו בזמן שסידר את המשניות!
8.1
או אולי: "רבי" השאיר את ה"מהלך" של התנא שקדם לו!
9.
של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות:
שז. זו ואין צריך לומר זו. וענין לא זו אף זו. כתב רבינו שמשון בספר כריתות (ח"ה לשון למודים שער ב' סי' צ'), הענין של לא זו אף זו הוא, שהתנא שמע לשון ראשון וכתבו, ושוב שמע לשון שני וכתבו, לפי שנראה לו חידוש יותר, ואף על פי שלפי זה [לשון האחד] לא היה צריך לאומרו, לא רצה לסלקו ממשנתו. וזה הטעם ב'זו ואין צריך לומר זו', שמע ראשונה לשון אחד וכתבו, ושוב שמע לשון שני וכתבו, אף על פי שאין צריך כלל, (למען) [יען] כי רצה לכתוב כל דברי התנאים שהיו לפניו.
הסבר: מי שכתב [או ש"כינס"] את המשנה ["תנא" מסויים, או אולי "רבי יהודה הנשיא"] כתב תחילה מה ששמע ואחר כך שמע ["גירסא"?] אחרת, הרי שכתב את השמועה השניה והשאיר את הראשונה [כמו "ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה"].
9.1
נראה, שעיקר ההסבר הוא, ש"עורך המשנה" כתב את כל דברי התנאים שהיו בפניו כפי שהם - למרות שיש בחלק מהם משום "ייתור"!
וזה קצת קשה, שהרי ברור שלפני "רבי" היו הרבה משניות שלא שיבצם בסדר המשנה שלו. ואולי כאן הכוונה ל"עורך המשנה" מסויים שקדם ל"רבי".
ויותר נראה שכוונתו - למרות שלא מובלט בדבריו - היא, ש"רבי" לא הכריע כיצד להכריע, ולכן כתב את שתי המשניות - שלכאורה יש מחלוקת ביניהם.
ובסוגייתנו אולי "רבי" לא מקבל את ה"הדר ביה" של התנא שקדם לתקופת "רבי".
9.2
וקצת קשה: הרי ברור שלגבי הרבה משניות כך היה מבחינה היסטורית, ובכל זאת בכל המשניות אין במשנה זכר לאמירות כפולות. אלא נראה לומר: רק במשניות שניתן לפרש את הכפילות במשנה בכמה אופנים היתה בעיה ל"עורך המשנה" כיצד להכריע, ולכן "ערך" את המשנה בצורה של "זו ואין צריך לומר זו".
10.
המשך דבריו:
וכתב בשארית יוסף (נתיב ג' כלל א'), וזה לשונו: ושמעתי שכוונת התנא לומר שלא נחשוב החלוקה המחודשת לפשוטה מפני שלא ראינו חולק, כי בודאי נמצא חולק עליה שלא ירצה לתפוש המרובה, לכן מי שירצה להחמיר, כבר ימצא מי שחשבו לדין ולא לחומרא. וזה לשון הכריתות עוד (שם): ונראה שכתב הך דאין צריך לומר זו, על דרך אלו ואלו דברי אלהים חיים, כדאיתא פרק קמא דעדיות (משנה ו): למה נכתבו דברי היחיד בין המרובים לבטלה, שאם יאמר אדם דברי זה, יאמרו אלו כדברי איש פלוני שמעת. כך כתב הלשון השני, שאם ישמע אדם או יראה ברייתא בענין, יאמרו [בלשון] ששמע רבי בסוף וכתבו שמעת, או שמא יסמכו על אותו לשון שני מדרך שכתב בעדיות (פ"א מ"ה), שאם יראו בית דין וכו', ואולי גם בענין 'לא זו אף זו' לא רצה לסלק הראשון אף על פי שאינו צריך.
הסבר: הוא מוסיף, שלולא הסיפא [החלק המיותר] היה ניתן לחשוב שיש מי שחולק על הרישא. במילים אחרות: הביטוי "לא זו אף זו" בא ללמדנו שדין המשנה [הרישא] מוסכם על כולם.
10.1
דבריו אלה אולי מתאימים גם לסוגייתנו - מסכת יבמות דף ל - לגבי שתי משניות ולא רק למשנה עם שני חלקים!
11.
שח. כתב הליכות עולם (שער ג' פ"ב אות ד'), זה לשונו: וזה הטעם ב'זו ואין צריך לומר זו', אינו שוה לי, ולקוצר דעתי אין צורך. לפי שדרך התנא [בהרבה מקומות] לומר זו ואין צריך לומר זו בפירוש, כמו שאמרו בפרק היה קורא (ברכות יג ב), בפרקים שואל מפני הכבוד ואין צריך לומר שמשיב, ופעמים יקצר התנא וישמיט זו ואין צריך לומר זו, והיינו מה שאמרה הגמרא זו ואין צריך לומר [זו] קתני, [כלומר] כאילו אמר [התנא] בפירוש זו ואין צריך לומר זו, עד כאן.
ה"הליכות עולם" מציין שלפעמים במשנה עצמה נאמר הביטוי "ואין צריך לומר ש...", וזוהי "דרך התנא"...
11.1
וכתב שארית יוסף (נתיב ג' כלל א'), וזה לשונו: ומה שאמר דרך התנא לומר ואין צריך לומר בפירוש, איני מבין, כי גם שם אקשה מה הוצרך לומר ואין צריך לומר זו אם אינו צריך, אלא על כרחין דעת תנא אחר הוא, והתנא הביאו בלשון ואין צריך לומר זו, עד כאן לשונו.
הביטוי "ואין צריך לומר..." - כשמופיע במפורש במשנה - הוא הקדמה לדעתו של תנא אחר.
לכאורה, לפי זה, אולי גם בסוגייתנו - מסכת יבמות דף ל - אפשר היה לומר, שאולי יש מי שחולק על המשנה הראשונה ומקבל רק את המשנה השניה.
12.
המשך דבריו:
עוד מצאתי בשארית יוסף (שם), שכתב וזה לשונו: ובשיטת דרמב"ן היה כתוב זה לשונו: התנא בתחלת עיונו ראה שתי חלוקות, האחת מחודשת והשניה מחודשת ממנה,
על מי הוא מתכוון, אולי הכוונה לרבי יהודה הנשיא. "ראה שתי חלוקות" - אולי הכוונה, שהיו בפניו שתי דעות או שתי משניות במסורת עתיקה.
ומשום תפשת מועט לא כתב אלא המחודשת קצת,
אולי הוא רומז לכך, שרבי יהודה הנשיא התכוון למעט בכתיבה בגלל האיסור של "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם"! ולכן בחר רק בחלק שיש בו יותר משום חידוש [או כחלק ממשנה או כמשנה שלימה - כבסוגייתנו - מסכת יבמות דף ל].
אחר זה בטוב ההשקפה ראה שבפי הדין גם המחודשת ביותר ראוי לכתוב וכתבה אחר הראשונה, ולא מחק הראשונה כי לא יכול, לפי שכבר נתפשטה בין התלמידים, ונשאר אותה הבבא בלא זו אף זו.
כאן הוא מביא הסבר לביטוי "ומשנה לא זזה ממקומה", שמעיד על אופי "עריכת המשנה". מתאים מאד לסוגייתנו במסכת יבמות דף ל - המשנה הראשונה - מבחינה היסטורית - כבר נלמדה על ידי תלמידי החכמים, ולכן "רבי" השאירה במקומה גם לאחר שהחליט להוסיף משנה מחודשת יותר.
עד כאן מדובר על הביטוי "לא זו אף זו", כשהחידוש מובא בחלק המאוחר יותר [סיפא באותה משנה, או משנה שניה שיש בה חידוש גדול יותר מבמשנה הראשונה].
13.
המשך דבריו:
וכשאומר זו ואין צריך לומר זו, על דרך זה היה, כי ראה התנא חלוקה מחודשת וכתבה, ואחר עיון השני הבין חלוקה אחרת יותר מחודש וכתבה, אבל לא כתבה אחר החלוקה הראשונה כמו שעשה בלא זו אף זו, אלא מפני חשיבותה, כי היא מחודשת תכלית החידוש הקדימה וכתבה למעלה מהראשונה, ונשארה ראשונה לאחרונה, והיינו זו ואין צריך לומר זו עתה שנכתבו כסדר זה. ולא עשה כן בלא זו אף זו, מפני שהחידוש היה מועט ולא חבבו להקדימו וכתבו באחרונה.
שיטת הרמב"ן: הביטוי "זו ואין צריך לומר זו" מלמד שהדין הראשון במשנה נלמד באחרונה [מבחינה היסטורית] והתנא הקדימה במשנה מפאת חשיבותה.
13.1
וכאן ההוכחה מסוגייתנו - מסכת יבמות דף ל:
וראיה לזה בפרק שלישי דיבמות דף ל א) לגבי שלשה אחים, שנים מהם נישואין לשתי אחיות וכו', אשר שם שתי משניות שהשניה באה מכל שכן דראשונה. ותירצו בגמרא, הך תנא ברישא וכו' ואיידי דחביבה ליה אקדמה ומשנה לא זזה ממקומה. ופירש רש"י (ד"ה הא): משנה אחרונה זו שנה בתחלה, וההיא דלעיל לא הוי בדעתיה למיתני [וכו' ותו לא הוה צריך למיתני] סיפא, אלא הואיל ונשנית לא זזה ממקומה (עכ"ד רש"י), ויש כאן בנין אב לכל מקום שאומר זו ואין צריך לומר זו, כי על דרך זה היה הענין עד כאן.
וכפי שהסברנו בכמה סעיפים לעיל.
14.
ויש על שיטה זו גמגום, וכל שכן למה שפירשו התוספות שם (ד"ה דחביבה), וזה לשונם: איידי דחביבה ליה אקדמה, בשאר מקומות אין דוחק לומר כן, אלא אומר זו ואין צריך לומר זו קתני, וכאן דוחק לומר כן לפי ש(ב)בבא שלימה (היה) דלא צריכה [היא], עד כאן.
למדנו מדבריהם שאין תירוץ איידי דחביבא ליה תירוץ זו ואין צריך לומר זו, ושניה דתירוץ איידי דחביבא הוא תירוץ יותר דחוק מזו ואין צריך לומר זו, וכל זה שלא כדברי השיטה ההיא, ולכן חזרנו לדברי רבינו שמשון, וכדאי הוא לסמוך עליו עד כאן לשון (שארית יוסף).
כפי שראינו, לפי תוס' - בסוגייתנו לא מנוסח כ"זו ואין צריך לומר זו" כי מדובר במשנה שלימה.
לפי הנ"ל יוצא, שעריכת המשנה לפעמים איננה שיחזור מדוייק מבחינה כרונולוגית-הסטורית.
14.1
הוא מבחין גם בין שני סוגים של ייתור: שני חלקי משנה אחת או שתי משניות זו אחר זו. בסופו של דבר הוא חוזר בפשטות להסבר הראשון לעיל בסעיפים 9-9.2 לעיל.
15.
באותו עמוד בסוגייתנו:
הא נמי תנינא: שני אחין נשואין שתי אחיות
הביטוי "הא נמי תנינא" מתאים כשבשתי משניות שונות [גם לגבי ברייתא?] מובא עיקרון זהה, ואחת מהן לכאורה מיותרת ולא ברור איזו מהם - בשונה מהביטויים שדנו בהם בכל הסעיפים לעיל!
הערה:
לכאורה דומה [זהה?] לביטוי בתחילת הסוגיה "הא תו למה לי? היינו הך". ואולי הביטוי האחרון מתאים יותר בשתי משניות עוקבות!
15.1
ונדמה שלשון זה מובא בש"ס תמיד רק כאשר הגמרא מיישבת מה החידוש בכל אחת מהמשניות.
16.
בעמוד ב בסוגייתנו:
הניחא אי סבר לה כרבי ירמיה, דאמר: תברא, מי ששנה זו לא שנה זו,
והאי תנא סבר מיתה מפלת, והאי תנא סבר נישואין הראשונים מפילים,
זו היא - למעוטי כנס ולבסוף גירש;
מדובר בסוגיה על סתירה לכאורה בין המשנה הראשונה במסכת יבמות - מסכת יבמות דף ב - לבין משנתנו - מסכת יבמות דף ל. בשלב זה הגמרא מציינת שאמנם יש מחלוקת בין המשניות. ולפי זה המשמעות של "תברא מי ששנה זו לא שנה זו" היא, שמדובר במחלוקת בין שתי משניות.
ולפי אחד ההסברים לעיל בסוגייתנו נראה שיש להסביר זאת בכך, ש"רבי" לא הכריע כאיזו משנה תיפסק ההלכה ולכן כתב את שתיהן.
16.1
לפי סעיף 9-9.2 לעיל יתכן ש"רבי" כתב את מה שהיה לפניו, ונוסיף כאן: אם "רבי" כתב את המשניות שלא בהכרח לצורך הכרעת הלכה - הדברים פשוטים יותר [ומצד שני - מעוררים קשיים אחרים]!
17.
אלא אי סבר לה כרבא, דאמר: לעולם חד תנא הוא, וזו ואין צ"ל זו קתני,
זו היא למעוטי מאי?...
כאן מוזכר הביטוי "זו ואין צריך לומר זו", שדנו בו בהרחבה לעיל.
18.
על "משנה לא זזה ממקומה", ראה גם "יסוד המשנה ועריכתה", הרב מרגליות, עמוד סא.
