הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"טעמא דקרא"
יבמות כג ע"א
האי בשבעה אומות כתיב!
כי יסיר - לרבות כל המסירים.
הניחא לרבי שמעון, דדריש טעמא דקרא, אלא לרבנן מנא להו?
מאן תנא דפליג עליה דרבי יוסי ברבי יהודה? רבי שמעון היא.
1.
הפסוק "כי יסיר את בנך מאחרי" נאמר ביחס לשבעת האומות שהיו כשנכנסו ישראל לארץ ישראל, ושואלת הגמרא מניין נלמד לשאר האומות?
2.
עונה הגמרא: לומדים זאת מייתור המילים "כי יסיר..." שממנו לומדים שהאיסור תקף גם לגבי שאר האומות!
3.
הגמרא תולה את הדרשה במחלוקת אם "דרשינן טעמא דקרא".
4.
מסביר כאן רש"י:
רש"י מסכת יבמות דף כג עמוד א:
4.1
הוא מביא את מקור המחלוקת בעניין "טעמא דקרא":
לרבי שמעון דדריש טעמא דקרא - בפרק המקבל בבבא מציעא דף קטו) אלמנה עניה אין ממשכנין אותה אבל עשירה ממשכנין שאין אתה חייב להחזיר לה ואין אתה משיאה שם רע בשכנותיה אלמא דריש טעמא דלא תחבול בגד אלמנה משום שם רע ומוציא עשירה מן הכלל
4.2
הוא מסביר את ההקשר של המושג "טעמא דקרא" בסוגייתנו:
והכא נמי לדידיה ניחא דאי נמי לא מפרש קרא טעמא הוה דריש טעמא דחיתון משום כי יסיר את בנך ולא איצטריך קרא לפרושי טעמא ואייתר קרא כי יסיר לרבות שאר מסירין.
לפי רבי שמעון היינו יכולים לדעת מעצמנו את טעם האיסור של חיתון עם גוי - החשש שיסיר את בנך... - עם שבעת האומות כי הם אדוקים בעבודת כוכבים, ומכיוון שהתורה עצמה אומרת נימוק זה - שלכאורה הוא מיותר - משמע שהיא באה להוסיף. והתוספת היא, שהאיסור תקף גם לגבי שאר האומות, ולא רק לגבי שבעת העמים שהיו בעת כניסת עם ישראל לארץ ישראל.
4.3
אלא לרבנן - איצטריך קרא לפרושי טעמא בז' אומות גופייהו ולמעוטי שאר אומות דאינן אדוקין בעבודת כוכבים כמותן כדקיימא לן (חולין דף יג:) עובדי כוכבי' שבחו"ל לאו עובדי עבודת כוכבי' הן אלא מנהג אבותיהן בידיהן
אבל חכמים לא מסבירים את דין התורה על ידי נימוק מסברא עצמית, ולכן הנימוק שהתורה נותנת הוא הנימוק היחידי לדין - שאסור להתחתן עם בן/בת משבעת העמים.
4.4
ולא אייתר ליה רבויא ושאר אומות מנלן
ומניין לחכמים שאסור להתחתן עם שאר האומות וולד העובדת כוכבים - ולדה כמוה [חכמים=ה"תנא קמא" בברייתא - מסכת יבמות דף כב עמוד ב].
5.
ראה "מתיבתא", הערה כה, שהמחלוקת בסוגייתנו בין רבי שמעון לחכמים - לגבי "דרשינן טעמא דקרא" - איננה כבכל הש"ס!
כנראה שבכל מקום - לפי רבי שמעון - דורשים טעמא דקרא רק כשהטעם עצמו כתוב בפסוק, ואילו כאן אומר רש"י, שלפי רבי שמעון היינו מפרשים את הפסוק על סמך נימוק של עצמנו [אותו נימוק שנאמר בתורה], והנימוק שמובא במפורש בפסוק בא "להוסיף" גם איסור שלא היה קשור לנימוק הבסיסי - שמי שנולד מנכריה גם משאר האומות - ולדה כמוה.
6.
לסיכום העניין ראה:
אנציקלופדיה תלמודית כרך כ, טעמא דקרא [טור תקסח]:
אף באיסור חתנות* עם הגוים, שנאמר: ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך89,
והטעם מפורש בתורה: כי יסיר את בנך מאחרי וגו'
אמרו שלחכמים אין הכתוב מדבר אלא בשבע-אומות*,
ולר' שמעון הדורש טעמא דקרא נאמר הלאו אף בשאר האומות, שנאמר כי יסיר וגו', לרבות כל המסירים.
ופירשו ראשונים שלדעת ר' שמעון הדורש בכל מקום טעמא דקרא, אף אם לא נאמר בתורה הטעם כי יסיר וגו' היינו דורשים טעם זה מעצמנו
והיינו אומרים מסברא שהכתוב מדבר בגוים של שבע אומות, לפי שהם אדוקים בעבודה זרה יותר משאר אומות
וכי יסיר מיותר הוא ובא לרבות שאר אומות
אבל לחכמים שאין דורשים טעמא דקרא אלא במקום שהטעם מפורש בתורה, צריך הכתוב לפרש הטעם בשבע אומות עצמם, ובא למעט שאר אומות [טור תקעה] שאינם אדוקים בעבודה זרה כמותם.
ויש מפרשים שלר' שמעון הדורש טעמא דקרא, כיון שאמרה תורה שהטעם הוא משום כי יסיר וגו', יש ללמוד מכאן לכל המסירים, אבל לחכמים שאין דורשים טעמא דקרא אין הכתוב מדבר אלא בשבע אומות.
ויש מן האחרונים שפירש כן בדעת ראשונים שלסוגיא זו, אף במקום שהטעם מפורש בכתוב, לדעת ר' שמעון דורשים טעמא דקרא ולדעת חכמים אין דורשים.
