טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

וחזא תורמוסין דשלקי עובדי כוכבים ואכלי ישראל – תורמוס

"רבי חייא בר אבא איקלע לגבלא, חזא בנות ישראל דמעברן מגרים שמלו ולא טבלו, וחזא חמרא דישראל דמזגי עובדי כוכבים ושתו ישראל, וחזא תורמוסין דשלקי עובדי כוכבים ואכלי ישראל, ולא אמר להו ולא מידי. אתא לקמיה דר' יוחנן, א"ל: ... ועל תורמוסן משום בישולי עובדי כוכבים לפי שאינן בני תורה ... ועל תורמוסן משום בשולי עובדי כוכבים לפי שאינן בני תורה - הא בני תורה שרי, והאמר רב שמואל בר רב יצחק משמיה דרב: כל הנאכל כמות שהוא חי - אין בו משום בשולי עובדי כוכבים, והא תורמוס אינו נאכל כמות שהוא חי, ויש בו משום בשולי עובדי כוכבים! ר' יוחנן כאידך לישנא סבירא ליה, דאמר רב שמואל בר רב יצחק משמיה דרב: כל שאין עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין בו משום בשולי עובדי כוכבים, וטעמא דאינן בני תורה, הא בני תורה שרי" (יבמות, מו ע"א).

פירוש: מסופר: ר' חִיָּיא בַּר אַבָּא אִיקְלַע [הזדמן] לְמקום הנקרא גַבְלָא. חֲזָא [ראה] שם בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל דְּמִעַבְּרָן [שהן מעוברות] מִגֵּרִים שֶׁמָּלוּ וְלֹא טָבְלוּ עדיין, וַחֲזָא חַמְרָא [וראה יין] של יִשְׂרָאֵל דְּמָזְגִי [שמוזגים] גּוֹיִים וְשָׁתוּ [ושותים] ממנו יִשְׂרָאֵל, וַחֲזָא [וראה] עוד תּוּרְמוּסִין דְּשָׁלְקִי [ששולקים] גּוֹיִים וְאָכְלִי [ואוכלים] יִשְׂרָאֵל, וְלֹא אָמַר לְהוּ [להם] וְלֹא מִידֵי [כלום], שלא ראה באלה איסור ממש. אֲתָא לְקַמֵּיהּ [בא לפניו] לפני ר' יוֹחָנָן וסיפר לו מה שראה שם. אָמַר לֵיהּ [לו]: ... וְעַל תּוּרְמוּסָן שהוא אסור מִשּׁוּם בִּישּׁוּלֵי גוֹיִים, לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה, ולכן צריך להחמיר עליהם, כדי שלא יבואו לזלזל באיסור תורה ממש ... וְעַל תּוּרְמוּסָן מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי גוֹיִים לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה. ושואלים: נדייק מכאן, הָא [הרי] אם היו בְּנֵי תוֹרָה שָׁרֵי [היה מותר]? וְהָאָמַר [והרי אמר] רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק מִשְּׁמֵיהּ [משמו] של רַב: כָּל דבר הַנֶּאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי, שאפשר לאוכלו גם ללא בישול או צליה אם בישלו אותו ולא עירבו בו דבר טמא, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי גוֹיִים. וְהָא [והרי] תּוּרְמוּס אֵינוֹ נֶאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי, וְיֵשׁ בּוֹ אם כן מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי גוֹיִים! ומשיבים: ר' יוֹחָנָן כְּאִידָךְ לִישָּׁנָא סְבִירָא לֵיהּ [כלשון אחרת באותו ענין סבור הוא], שאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק מִשְּׁמֵיהּ [משמו] של רַב: כָּל שֶׁאֵין הוא דבר חשוב שעוֹלֶה עַל שׁוּלְחַן מְלָכִים לֶאֱכוֹל בּוֹ אֶת הַפַּת אֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי גוֹיִים. וְכיון שתורמוסים אינם חשובים, לכן טַעֲמָא [הטעם, דווקא] משום שאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה ולכן אסר להם, הָא [הרי] אם היו בְּנֵי תוֹרָה שָׁרֵי [מותר להם] לאכול אותו, שאין זה מאכל חשוב האסור משום בישולי גויים (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: תורמוס תרבותי   שם באנגלית: White Lupin   שם מדעי: (Lupinus albus (termis

שם נרדף במקורות: תורמוסא    שמות בשפות אחרות: ערבית - תורמוס


נושא מרכזי: מה מעמדו ההלכתי של התורמוס?

לריכוז המאמרים שנכתבו על התורמוס התרבותי הקש/י כאן.

מסוגייתנו עולות שתי נקודות שנוכל לבססן בעזרת מקורות נוספים בספרות חז"ל. א. לא ניתן לאכול את התורמוס בעודו חי ויש צורך להכינו למאכל. ב. התורמוס הוא מאכל שאיננו עולה על שולחן מלכים כלומר הוא מזון המיועד לעניים או אפילו לבהמות. במסכת ביצה (כה ע"ב) מתואר אופן ההכנה של התורמוס: "תורמוסא מקטע רגליהון דשנאיהון של ישראל. שנאמר ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות ... ממשמע שנאמר ויעזבו את ה', איני יודע שלא עבדוהו? ומה תלמוד לומר ולא עבדוהו? אמר רבי אלעזר: אמר הקדוש ברוך הוא: אפילו כתורמוס הזה, ששולקין אותו שבע פעמים ואוכלין אותו בקנוח סעודה לא עשאוני בני בני". מפרש רש"י: "תורמוס - מין קטנית, עגול כמין עדשה ורחב כמעה קטנה, והוא מר מאוד, עד ששולקין אותו שבע פעמים ונעשה מתוק וטוב עד שיאכל למטעמים בקנוח סעודה". מקטע רגליהון דשונאי ישראל - דכתיבי שבעה עבודה זרה בהאי קרא, ולבסוף ויעזבו את ה', התורמוס הזה, לאחר שהטריח את בעליו שבע פעמים - הוא חוזר למוטב, והן הטריחו את בוראן להביא עליהן פורעניות, ולהכעיסו בשבעת אלה, ולא חזרו בהן".

על הצורך בבישול ומעמדו הנחות של התורמוס אנו לומדים במשנה (שבת, פי"ח מ"א) ובגמרא (שבת, קכו ע"ב, קכ"ז ע"ב). אומרת המשנה: "מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני ביטול בית המדרש אבל לא את האוצר, מפנין תרומה טהורה ... והתורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעניים וכו'. במשנה כפי שנכתבה בגמרא שלפנינו הגרסה שונה: "והתורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעזים". בירושלמי הגרסה היא "והתורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעניים" (שבת, פי"ח דף טז טור ב /מ"א). מפרשת הגמרא (תלמוד בבלי שבת, קכז ע"ב): "והתורמוס היבש כו'. דווקא יבש, אבל לח לא. מאי טעמא? כיון דמריר לא אכלה". משתמע מהגמרא שהזרעים הלחים אינם ראויים אפילו למאכל לבהמה משום שאם היו ראויים ניתן היה לטלטלם (על פי המשנה "רשב"ג מתיר בלוף מפני שהוא מאכל עורבין"). נראה אם כן שקיימות 3 דרגות באפשרות השימוש בתורמוס: זרעי תורמוס לחים שזה עתה נקטפו אינם ראויים כלל למאכל. לאחר ייבושם אוכלים אותם עניים או לפי הגרסה השניה עזים. שאר בני אדם אוכלים את זרעי התורמוס רק לאחר שנשלקו כראוי (שבע פעמים). ראוי להעיר שזני התורמוס המודרניים, שהתקבלו לאחר ברירה ממושכת, אינם מרים ולכן הם נקראים תורמוס מתוק. זן מסוג זה הכיר כבר "בעל הטורים" (1269-1343) שכתב באו"ח (הלכות שבת, סי' שיט ד): "ותורמוס קאמר בגמרא דאפילו אוכל מתוך פסולת אסור ויהיב טעמא משום דשלקי ליה ז' זימנין ואי לא שלקי ליה לאוכל הוה מסרח לכן חשיב אפילו ברירת אוכל כברירת פסולת ולפי זה תורמוס שלנו שאין דרכן בכך מותר לבררו מתוך הפסולת וכו'" (תודה לרב א. צ לונצר על ההפניה להלכה זו).

כאמור, לאופן הכנת התורמוס למאכל יש השלכה הקשורה להלכות ברירה. למדנו בגמרא בשבת (עד עא): "חזקיה אמר: הבורר תורמוסים מתוך פסולת שלהן חייב. לימא קסבר חזקיה אוכל מתוך פסולת אסור? שאני תורמוסים דשלקי ליה שבע זימני, ואי לא שלקי ליה מסרח, וכפסולת מתוך אוכל דמי". הלכה זו נפסקה בטור ובשו"ע (או"ח סימן שי"ט, סעיף ה): "הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהם חייב מפני שהפסולת שלהם ממתקת אותם כשישלקו אותו עמהם ונמצא כבורר פסולת מתוך אוכל וחייב". משמעות הדברים היא שהתורמוסים עוברים תהליך ארוך מאד ועד שהם ראויים לאכילה הם עדיין במעמד פסולת (תוספת זו הוצעה על ידי ר' יונתן ברויאר). ניתן להוסיף שהעובדה שהפסולת "ממתקת" את התורמוסים מעניקה להם מעמד של "אוכל".  
 

תמונה 1. תורמוס תרבותי          צילם:  Ghislain118		תמונה 2. זרעי תורמוס תרבותי      באדיבות עודד כהן

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.


כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.