הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן"
יבמות טז ע"א-ע"ב
דאמר מר: הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל, וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית. ומקבלים גרים מן הקרדויים והתרמודים. איני? והא תני רמי בר יחזקאל: אין מקבלים גרים מן הקרדויים! אמר רב אשי: קרתויים אתמר, כדאמרי אינשי: קרתויים פסולים. ואיכא דאמרי, תני רמי בר יחזקאל: אין מקבלים גרים מן הקרתויים; מאי לאו היינו קרתויים היינו קרדויים! אמר רב אשי: לא, קרתויי לחוד, וקרדויי לחוד, כדאמרי אינשי: קרתויי פסילי. רבי יוחנן וסביא דאמרי תרוייהו: אין מקבלים גרים מן התרמודים.ומי אמר ר' יוחנן הכי? והתנן: כל הכתמים הבאים מן הרקם - טהורים, ורבי יהודה מטמא, מפני שהם גרים וטועים, מבין העובדי כוכבים - טהורים;
והוינן בה, קפסיק ותני מבין העובדי כוכבים, ואפי' מן תרמוד
ואמר רבי יוחנן, זאת אומרת: מקבלין גרים מתרמוד!
וכי תימא, זאת ולא ס"ל,
והא אמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה!אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן.
מבנה הסוגיה:
1.
דאמר מר: הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל, וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית. ומקבלים גרים מן הקרדויים והתרמודים.
איני? והא תני רמי בר יחזקאל: אין מקבלים גרים מן הקרדויים!
אמר רב אשי: קרתויים אתמר, כדאמרי אינשי: קרתויים פסולים.
ואיכא דאמרי, תני רמי בר יחזקאל: אין מקבלים גרים מן הקרתויים; מאי לאו היינו קרתויים היינו קרדויים!
אמר רב אשי: לא, קרתויי לחוד, וקרדויי לחוד, כדאמרי אינשי: קרתויי פסילי.
רב אשי מיישב בין הברייתא לבין הברייתא של רמי בר יחזקאל. קצת קשה, שעד רב אשי לא היה מי שיישב סתירה זו. אולי יש לומר, שעד תקופתו לא היתה מוכרת הברייתא של רמי בר יחזקאל.
ואולי יש לומר שמדובר ברב אשי הקדמון שהיה קרוב לתקופת התנאים!
2.
רבי יוחנן וסביא דאמרי תרוייהו: אין מקבלים גרים מן התרמודים.
קצת תמוה שרבי יוחנן חולק על רבי דוסא שכך העיד חגי הנביא [הוזכר לעיל בברייתא"].
תוספות מסכת יבמות דף טז עמוד ב:
"רבי יוחנן וסביא אמרי אין מקבלין גרים מן התרמודיים - תימה היכי פליג ר' יוחנן אחגי הנביא ושמא סבר ר' יוחנן שלא אמרה חגי מעולם."
הפרשנים אומרים שרבי יוחנן סבור שחגי הנביא לא אמר כך. וקשה מאד, וכי הוא חולק על התנא הגדול רבי דוסא שהעיד כך בשם חגי הנביא!
"מנחת יהודה":
"והוא פלא גדול שיכחיש רבי יוחנן האמורא עדותו של ר"ד בן הרכינס שהיה מהתנאים הראשונים אתמהה
3.
ומי אמר ר' יוחנן הכי? והתנן: כל הכתמים הבאים מן הרקם - טהורים, ורבי יהודה מטמא, מפני שהם גרים וטועים, מבין העובדי כוכבים - טהורים;
והוינן בה,
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף טז עמוד ב
קפסיק ותני מבין העובדי כוכבים, ואפי' מן תרמוד!
ואמר רבי יוחנן, זאת אומרת: מקבלין גרים מתרמוד!
דברי רבי יוחנן על המשנה ממסכת נדה [דף נו] סותרים לדבריו בסוגייתנו.
4.
וכי תימא, זאת ולא ס"ל,
הגמרא מעלה אפשרות ליישב את הסתירה, שבסוגיה במסכת נידה רבי יוחנן לא אמר את דעתו האישית.
4.1
אולי זוהי המשמעות של הביטוי "זאת אומרת" - שזו מסקנה אובייקטיוית ואיננה דעתו האישית של מי שאומר זאת.
וממילא אין סתירה לדברי רבי יוחנן בסוגייתנו.
4.2
והא אמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה!
הגמרא טוענת שדברי רבי יוחנן במסכת נדה חייבים להיות דעתו האישית שהרי מדובר ב"סתם משנה", ורבי יוחנן עצמו קבע כלל כללי שהלכה כסתם משנה, וממילא יש סתירה לדבריו בסוגייתנו.
5.
אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן.
עונה הגמרא שיש כאן שתי דעות מה סובר רבי יוחנן עצמו.
5.1
הסבר אחד: האמורא בסוגייתנו סובר שרבי יוחנן לא קבע את הכלל של "הלכה כסתם משנה".
5.2
הערה חשובה: יוצא מהנ"ל שבמקרים נוספים בש"ס דברי אמורא לא נאמרו בהכרח מפיו ממש ובפירוש! שהרי הרבה פעמים בש"ס מובא הנוסח: "והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה", ובכל זאת יש מי שחולק על כך וטוען שרבי יוחנן לא אמר כלל זה.
5.3
האם מדובר במחלוקת היסטורית-עובדתית, או אולי הכוונה שאמנם יש כלל כזה אלא שהמחלוקת היא האם רבי יוחנן קבע כלל זה כתקף תמיד בלי יוצא מהלל!
6.
תוספות מסכת יבמות דף טז עמוד ב:
אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן -
דההוא דסבר אין מקבלים גרים מן התרמוד לית ליה אליבא דרבי יוחנן שתהא הלכה כסתם משנה
כדברינו לעיל בסעיף 5.1
6.1
א"נ סבר מן העובדי כוכבים טהורים לבד מתרמוד
אפשר לומר שהגמרא מתכוונת לומר שהדין של רבי יוחנן בסוגייתנו לא באמת נאמר על ידו!
6.2
לפי הנ"ל יוצא שאין מחלוקת שרבי יוחנן פוסק תמיד כסתם משנה - באופן עקרוני! ולא כלעיל בסעיף 5.1 ובסעיף 6.
בכל אופן - אומר תוס' - שגם דעה זו לא סוברת את הכלל של "הלכה כסתם משנה".
ומיהו ע"כ צ"ל דל"ל [=על כרחך צריך לומר דלית ליה] הלכה כסתם משנה
6.3
והוא מסביר זאת:
דהא קסבר עובד כוכבים ועבד הבא על ישראלית הולד ממזר וסתם מתני' דהאומר (קדושין דף סו:) סברה דהולד כשר דלר"ע דוקא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין הוא דהוי ממזר מעובד כוכבים ועבד כדמוכח בפרק עשרה יוחסין (שם קידושין דף עה: ושם) ומתני' דהאומר סוברת דקידושין תופסין בחייבי לאוין דקתני כל מקום שיש קידושין ויש שם עבירה כגון ממזרת ונתינה לישראל וא"כ אין ממזר מעובד כוכבים ועבד והא דקתני התם כל מי שאין לה עליו קידושין אבל יש עליה קידושין מעל אחרים הולד ממזר היינו כמו שמפרש התם ואיזו היא כגון הבא על אחת מכל עריות שבתורה ולא מעובד כוכבים ועבד אף על גב דעובד כוכבים ועבד נמי אין לה עליו קידושין ויש עליה קידושין מעל אחרים וכה"ג איכא בגמרא ואף על גב דאיכא סתמא אחרינא לקמן בפרק אלמנה (יבמות דף סט:) דסברה דיש ממזר מעובד כוכבים ועבד
מ"מ מאי אולמיה דהך סתמא מהך סתמא דכה"ג פריך בריש שבועות דף ד.) ובמרובה (ב"ק דף סט:) ובכמה דוכתי והכא דפריך ומי א"ר יוחנן הכי הוה מצי למיפרך מסתם דמתני' דפרק האומר אלא דניחא ליה למיפרך ממתני' דנדה דאמר רבי יוחנן בהדיא דמקבלים גרים מן התרמוד
ולעיל אמר דאין מקבלים ועוד דמתני' דנדה אלימא טפי לאקשויי מינה משום דהתם מוכח דלא באו עליהן עובד כוכבים ועבד דאי באו עליהם אמאי כתמיהן טהורים וליכא למימר משום דסברה דהולד כשר דבתר עובד כוכבים ועבד שדינן ליה דהא משמע דאתיא נמי כרבי יהודה דאיירי ברישא ורבי יהודה על כרחך סבר דעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר כדפי' לעיל גבי מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת.
בכל אופן אולי כוונת תוס' שרק האמורא בסוגייתנו שהביא את דברי רבי יוחנן לא מקבל את הכלל של "הלכה כסתם משנה"!
7.
ראה מה שכתבנו על מסכת חולין דף לד - נצטט רק דברים כלליים:
בסוף הסוגיה הגמרא מיישבת את קושית רבי זירא: "אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן". רש"י מפרש שמדובר ברבה בר בר חנה ורבי אסי אליבא דרבי יוחנן. אם הכוונה היא גם, שרבי זירא סבור כרבה בר בר חנה, הרי יוצא שזהו ההסבר שאמרנו לעיל, שרבי זירא ורבי אסי חלוקים מה אמר רבי יוחנן.
[בסוגיה שם לא קשור לכלל של "סתם משנה"]
7.1
כנראה שתוס' - במסכת חולין - מסכימים לזה, וניתן ללמוד ממנו שהעיקרון של "אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן" ישים רק כאשר מדובר בבעיה של מסירת מסורת ולא במחלוקת של סברא.
תוס' אומר זאת כדי להסביר מדוע לא אומרים הסבר נוסף "הא דידיה הא דרביה" – ...
8.
סוגיה דומה מבחינה עקרונית לסוגייתנו במסכת יבמות היא במסכת חולין דף מג
הדברים מצוטטים ממה שכתבנו שם על מסכת חולין דף מג:
בגמרא:
ואמר ר' יצחק ברבי יוסף אמר ר' יוחנן: הלכה כדברי האומר כזית. ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן: ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום, הא נשתייר - כשרה אע"ג דלא הוי כזית!
אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן, דאמר ר' יצחק בר' יוסף אמר ר' יוחנן: מרה שניקבה וכבד סותמתה - כשרה.
לפני שנסביר את סוגייתנו נעיין במשנה הבאה:
8.1
תלמוד בבלי מסכת חולין דף נד עמוד א
מתני'. ואלו כשרות בבהמה: ניקבה הגרגרת או שנסדקה. עד כמה תחסר? רשב"ג אומר: עד כאיסר האיטלקי, נפחתה הגולגולת ולא ניקב קרום של מוח, ניקב הלב ולא לבית חללו, נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה, ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית, המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה, ניטל הטחול,. ניטלו הכליות, ניטל לחי התחתון, ניטלה האם שלה, וחרותה בידי שמים, הגלודה, רבי מאיר - מכשיר, וחכמים פוסלין
משמע ממשנה זו, שאם ניטל הכבד ונשאר ממנו כזית – כשרה. משמע שרק אם נשאר לפחות כזית. אבל אם נשאר פחות מכזית – פסולה.
8.2
מתייחסת לזה הגמרא להלן בדף מו עמוד א :
ניטלה הכבד וכו': הא נשתייר הימנה כלום - כשרה, אע"ג דלא הוי כזית, והתנן: ניטל הכבד ונשתייר הימנה כזית כשרה! אמר רב יוסף: לא קשיא; הא ר' חייא, הא ר"ש בר רבי. כי הא דר' חייא - זריק לה, ור"ש בר רבי - מטביל לה.
הגמרא מקשה שיש סתירה בין המשנה בדף נד למשנתנו, שהרי במשנתנו משמע שאם נשאר מהכבד כלשהו הרי שהבהמה מותרת.
8.3
עונה על כך הגמרא שזו מחלוקת תנאים: סוגייתנו [בדף מג] סוברת כדעת רבי חייא [שאם נשאר מהכבד משהו – כשרה] והמשנה בדף נד סוברת כדעת רבי שמעון ברבי [בן רבי יהודה הנשיא], שרק אם נשאר מהכבד לפחות כזית – כשרה.
9.
בסוגייתנו רבי יוחנן קבע הלכה כדעה שסוברת, שאם ניטל ממנה הכבד ונשאר ממנה לפחות שיעור כזית – כשרה,
9.1
ועל כך מקשה הגמרא הרי רבי יוחנן קבע שהלכה כ"סתם משנה", ומשנתנו סוברת שאם נשאר גם פחות מכזית – כשרה.
9.2
וכאן יש להעיר: הרי גם המשנה השניה היא "סתם משנה", ושאלת הגמרא צריכה להיות מדוע רבי יוחנן מעדיף לפסוק כ"סתם משנה" – את המשנה בדף נד לעומת משנתנו שגם היא "סתם משנה". וכך, אמנם מפרש רש"י את קושיית הגמרא:
רש"י מסכת חולין דף מג עמוד א:
והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה - והא נמי סתמא היא ומאי אולמא דסיפא מרישא.
אולם לא כל כך משמע מהגמרא עצמה.
9.3
ונראה להסביר כך: הרי הגמרא בדף מד קבעה ששתי המשניות ה"סתומות" הן במחלוקת תנאים. משנתנו היא כדעת רבי חייא והמשנה בדף נו היא כדעת רבי שמעון ברבי. ולכן ברור הניסוח בגמרתנו, "אמר ר' יוחנן: הלכה כדברי האומר כזית." – וכוונתו להדגיש, שהוא לא פוסק כ"סתם משנה" אלא "כדברי האומר", כלומר, כרבי שמעון ברבי [ויתכן לחדש שרבי יוחנן סובר שבמחלוקת בין רבי חייא ורבי שמעון ברבי – שניהם חיו באותו דור, ורבי יוחנן הכיר אותם – ההלכה באופן עקרוני היא כרבי שמעון ברבי נגד רבי חייא].
וייתכן שעל זה מקשה הגמרא: מדוע רבי יוחנן מתייחס לרבי שמעון ברבי, הרי מדובר ב"סתם משנה" [כל אחת משתי המשניות], וצריך לפסוק כאחת משתי המשניות הסתומות [הרחבה: שהרי אין שתי משניות או ברייתות שמביאות את דברי רבי חייא ואת דברי רבי שמעון ברבי, אלא הגמרא, שם, רק הביאה עובדות - "מעשה" - שכל אחד מהם פסק [התנהג למעשה – לעצמו] כמשנה אחרת.
10.
עונה גמרתנו: "אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן" [ההמשך בגמרא היא סוגיה חדשה]. מסביר רש"י:
רש"י מסכת חולין דף מג עמוד א :
אמוראי נינהו - ורבי יצחק סבר דלא כייל רבי יוחנן למימר הלכה כסתם משנה אלא היכא דסבירא ליה אמר בהדיא הלכה כמשנה זו ואמורא אחרינא אמר משמיה דר' יוחנן הלכה כסתם משנה והיכא דאיכא תרי סתמי דסתרן אהדדי אי איכא טעמא לאלומי חדא מחברתה כי ההיא דסנהדרין דאחד דיני ממונות (סנהדרין דף לד:) אזיל רבי יוחנן בתרה ואי לא מספקא ליה ולא קבע בהו הלכתא כחד מנייהו ובהני תרי אי הוה משכחינן טעמא בהא דרבי יצחק לא הוה מוקמינן לה באמוראי ומשום דליכא לאלומי איצטריך לן לשנויי דרבי יצחק לית ליה האי כללא דר' יוחנן.
10.1
רש"י מרחיב מאד את דברי הגמרא:
רבי יצחק בסוגייתנו שמביא את דברי רבי יוחנן הוא זה שסובר שרבי יוחנן באמת לא קבע את הכלל "הלכה כסתם משנה" וממילא ברור מדוע רבי יוחנן היה צריך לפסוק במפורש "כדברי האומר..." - זוהי פסיקה נקודתית ולא קשורה כלל לעניין של "סתם משנה".
ואמורא אחר [ורש"י לא מזהה אותו] הוא זה שסובר שרבי יוחנן כן אמר את הכלל "הלכה כסתם משנה", וחוזרת שאלת הגמרא - הרי יש לפנינו שתי משניות סתומות - ומדוע רבי יוחנן הכריע כאחת מהם?
עונה רש"י - כך משמע מדבריו - אותו אמורא יגיד שלרבי יוחנן היתה סיבה עניינית להעדיף את אחת משתי המשניות הסתומות, ורבי יצחק סובר, שאין העדפה לאחת מהם, ולכן לא מקבל כלל את ההנחה שרבי יוחנן קבע "הלכה כסתם משנה". [וראה ב"מתיבתא" ובהערה כ – הסבר "קצת" שונה, ומסביר שאחד האמוראים סובר שבאמת רבי יוחנן לא קבע ש"הלכה כדברי האומר בכזית". ושונה מעט מ"שוטנשטיין", ובהערה 23].
וראה בהרחבה עוד ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד כב [בדברי תוס' ובשאר ראשונים].
11.
ומה שכתבנו בסוגיה נוספת מנחות דף נב:
בגמרא:
א"ר יוחנן: פליגי בה אבא יוסי בן דוסתאי ורבנן, אבא יוסי בן דוסתאי אומר: מפריש לה שני קמצים של לבונה, קומץ שחרית וקומץ בין הערבים; ורבנן אמרי: מפריש לה קומץ אחד, חצי קומץ שחרית וחצי קומץ בין הערבים. במאי קמיפלגי?
... אמר רבי יוחנן: הלכה כאבא יוסי בן דוסתאי. ומי אמר רבי יוחנן הכי?
והא אמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן: חמשה קמצין הן! אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן. הדרן עלך התכלת.
11.1
הגמרא מביאה מחלוקת בין התנא "אבא יוסי בן דוסתאי" וחכמים. רבי יוחנן פוסק כדעת יחיד – כאבא יוסי. שואלת הגמרא והרי רבי יוחנן קבע כלל כללי "הלכה כסתם משנה", ויש "סתם משנה" [משנה "סתומה" בלי מחלוקת תנאים] שמתאימה לדעת "רבנן" ולא לדעת "אבא יוסי". יוצא אפוא שרבי יוחנן סותר את כלליו שלו.
11.2
שאלת הגמרא קצת "קשה". נכון שרבי יוחנן קבע כלל ש"הלכה כסתם משנה", אבל אם יש נימוק ספציפי-נקודתי בסוגיה מסויימת לפסוק שלא כדעת אותה "סתם משנה" מדוע זה סותר את הכלל הכללי של "הלכה כסתם משנה".
תוספת הערה: שאלה זו נכונה גם בכמה סוגיות "דומות" - גם בסוגייתנו - מסכת יבמות דף טז.
11.3
ויש לחדד: אם נאמר שרבי יוחנן קבע את הכלל של "הלכה כסתם משנה" אחרי שבדק את כל המשניות הסתומות ובכולן כך קבע שהלכה כמותן [באופן נקודתי בכל מקום], הרי שקושיית הגמרא ברורה, שהנה בסוגייתנו רבי יוחנן עצמו לא פסק כסתם משנה.
11.4
ויש שמסבירים את הכלל של רבי יוחנן כך: עצם העובדה שרבי יהודה הנשיא "סתם" את המשנה וכתבה ללא שם חכם הרי שהיא נראית כדעת רבים וממילא הלכה כמותה [=הלכה כרבים]. לפי זה יש כאן כוונת מכוון של רבי יהודה הנשיא לומר שכך הלכה ואז הקושיה על רבי יוחנן ברורה: מדוע לא קיבל את הכרעת רבי יהודה הנשיא ופסק כדעת יחיד.
11.5
אלא, שלפי ההסבר האחרון יש לומר כך: רבי יהודה הנשיא לא קבע שהלכה כסתם משנה. הוא "רק" קבע ש"סתם משנה" דינה כדעת רבים, ובדרך כלל הכלל הוא שהלכה כרבים. אבל לכלל זה יש הרבה סייגים. הסייג הבולט הוא שאם דעת היחיד יותר מתקבלת ["מסתבר טעמיה". "מסתבר טעמ..." - 7 מופעים בש"ס] הרי שהלכה כדעתו.
ולפי זה חוזרת שאלתנו: מה מקשה הגמרא, אמנם המשנה היא דעת רבים אבל לרבי יוחנן נראית דעת היחיד של "אבא יוסי". ולכן נראה לומר שרבי יהודה הנשיא "סתם" את המשנה כדי לומר שהיא דעת רבים וכך הלכה באופן מוחלט, ולכן קשה על רבי יוחנן.
12.
הגמרא מתרצת את הקושיה על רבי יוחנן "אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן". כלומר, ישנו אמורא [מי?] שסובר שרבי יוחנן לא אמר כלל את הכלל של "הלכה כסתם משנה" ולכן פסק כ"אבא יוסי" [כך משמע מרש"י כאן]. אולם אפשר לומר פשוט יותר, שבאמת יש אמורא שטוען שרבי יוחנן לא אמר בסוגייתנו, שהלכה כאבא יוסי.
13.
ובאמת להלכה - רמב"ם - נפסק כדעת רבנן ולא כ"אבא יוסי", ולכן התקבל להלכה גם הכלל של "הלכה כסתם משנה".
וראה בספר "דברי סופרים" [שמואל בנימין סופר] כרך א, ערך "הלכה כסתם משנה".
14.
על הסוגיה המקבילה לסוגייתנו - מסכת יבמות דף טו - כתבנו על מסכת נדה דף נו:
בגמרא:
מתני'. כל הכתמין הבאין מרקם - טהורין, רבי יהודה מטמא, מפני שהם גרים וטועין. הבאין מבין העובדי כוכבים - טהורין. מבין ישראל ומבין הכותים - רבי מאיר מטמא, וחכמים מטהרים, מפני שלא נחשדו על כתמיהן:
גמ'. קפסיק ותני, אפילו מתרמוד. א"ר יוחנן, זאת אומרת: מקבלין גרים מתרמוד.
איני, והא רבי יוחנן וסביא דאמרי תרוייהו: אין מקבלין גרים מתרמוד! וכי תימא זאת - ולא סבירא ליה, והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה!
אמוראי נינהו, ואליבא דרבי יוחנן.
רבי יוחנן מסיק מסקנה ממשנתנו. דבריו נפתחים בביטוי "זאת אומרת", והגמרא מקשה סתירה מדברי רבי יוחנן עצמו. ובשלב ביניים הגמרא מנסה לומר שיתכן לומר שרבי יוחנן אמנם מסיק מהמשנה דין אבל הוא עצמו לא סבור כך. ועל כך דוחה הגמרא: הרי משנתנו היא "סתם משנה" [לא מוזכר בה שם חכם] ורבי יוחנן קבע בעצמו כלל "הלכה כסתם משנה" אז כיצד יכול הוא עצמו לפסוק בניגוד למשתמע ממשנתנו.
14.1
לגבי הביטוי "זאת אומרת" יוצא מסוגייתנו שהכוונה היא שאותו אמורא שאומר את הביטוי הנ"ל דווקא לא פוסק כאותו מקור במשנה/ברייתא ["ולא סבירא ליה"], שהרי בסוגייתנו הגמרא שוללת אפשרות זו רק בגלל הכלל של "הלכה כסתם משנה"! כמו כן משמע מסוגייתנו, שהאמורא עצמו אומר את הביטוי "זאת אומרת", ולא "עורך הגמרא".
14.2
במשנתנו הרי יש מחלוקת במשנה והמשנה איננה "סתם משנה", אלא הכוונה היא, שהבבא האמצעית: "הבאין מבין העובדי כוכבים טהורים" היא נחשבת "סתם משנה". מסקנה: גם חלק ממשנה שעוסקת בעניין מסויים ואין בו מחלוקת מוגדר כ"סתם משנה". [גם במשניות "זכר חנוך" המשנה מופיעה בצורתה כבסוגייתנו, זאת אומרת שהבבא האמצעית איננה ממש משנה שלמה בפני עצמה]
15.
חשוב! הגמרא לא מקשה כיצד רבי יוחנן בכלל חולק על משנתנו, וכל הקושי הוא שרבי יוחנן סותר את הכלל שקבע בעצמו, שהלכה כסתם משנה! וראה אצל הפרשנים המובאים ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד שכו.
ואולי ניתן לומר שלעניין זה רבי יוחנן נחשב כ"תנא" ויכול לחלוק על תנאים. או אולי לרבי יוחנן היתה מסורת אחרת [מתנאים אחרים ולאו דווקא כתנא "רמי בר יחזקאל" שמביא תוס' ויש על כך דיון באחרונים, שם, ב"ילקט ביאורים"].
16.
את הסתירה בין דברי רבי יוחנן [מצד אחד – הלכה כמשנתנו כי "הלכה כסתם משנה", ומצד שני – רבי יוחנן עצמו אמר הלכה "הפוכה"] הגמרא מיישבת שבאמת יש כאן מחלוקת: "אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן". בפשטות הכוונה היא, שהחכם שסובר שרבי יוחנן אמר את הכלל "הלכה כסתם משנה" הוא זה גם שסובר שרבי יוחנן לא אמר את ההלכה ה"הפוכה" שהביאה הגמרא. לפי מסקנה זו ברור שיש אמורא שסובר שרבי יוחנן לא אמר את הכלל - באופן כללי - ש"הלכה כסתם משנה".
16.1
לכאורה משמע מאחד האחרונים אפילו חידוש גדול יותר, שיש אמורא שסובר שרבי יוחנן סובר שאין הלכה כסתם משנה [ולא רק" שלא סובר שהלכה כסתם משנה], ולכן יכול רבי יוחנן לפסוק שלא כמשנתנו ["ילקוט ביאורים", שם, לפי ה"ערוך לנר".]
17.
לגבי סיכום הנושא של "סתם משנה", ראה "אנציקלופדיה תלמודית" כרך ט, ערך "הלכה כסתם משנה".
18.
רק נביא כאן את הקדמת הרמב"ם למשנה :
ודע שכל מקום שנחלקו בית שמאי ובית הלל הלכה כבית הלל, זולתי בענינים מסויימים הלכה כבית שמאי, ובאותם ההלכות בלבד אומר לך כשאבארם הלכה כבית שמאי.
וכן כל סתם משנה שאין בה מחלוקת ההלכה כדברי המשנה, זולתי במקרים בודדים, ובאותם המקרים אומר לך שזה הסתם דחוי ואינה הלכה. אבל שאר המחלוקות לא אצריכך לחשוב עליהם, אלא אומר לך הלכה כמי, ואפילו יחיד ורבים אומר לך הלכה כחכמים. ...
מעניין שהרמב"ם משווה בין שני עקרונות הלכתיים: הלכה כבית הלל והלכה כסתם משנה. ובשניהם אומר הרמב"ם שהוא יסביר את אותם מקומות שבהם שני כללים אלה לא תקפים.
משמע אולי לכאורה מהרמב"ם שלא תלוי בדברי רבי יוחנן ש"הלכה כסתם משנה".
18.1
ונראה לחדש: לפי הרמב"ם כשהגמרא אומרת "והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה" הכוונה היא להקשות מדברי רבי יהודה הנשיא עצמו שהוא קבע שהלכה כסתם משנה, ורבי יוחנן הוא זה שגילה מה סובר רבי יהודה הנשיא, אבל יתכן שלפעמים רבי יוחנן עצמו רשאי לחלוק על כלל זה כמו שהאמוראים מכריעים במחלוקות שבמשנה.
19.
ולפי זה מסקנת הגמרא בסוגייתנו יכולה להיות כך: אמורא אחד סובר שרבי יוחנן מקבל במשנתנו את הכרעת רבי יהודה הנשיא שהלכה כסתם משנה, ואמורא אחר אומר שרבי יוחנן אמנם יודע שכך פסק רבי יהודה הנשיא, אבל רבי יוחנן עצמו במשנתנו זו לא מקבל את ההכרעה הזו, ומסיבה כלשהי הוא חולק על רבי יהודה הנשיא [שהיה גם רבו של רבי יוחנן].
20
וראה עוד מה שכתבתנו על מסכת ברכות דף ג על שני הביטויים:
1. "תרי תנאי אליבא ד..."
2. "אמוראי נינהו ואליבא ד..."
