סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 898
 

"הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת"

יבמות כב ע"א

כידוע מצות יבום נאמרה אך ורק באופן שהאח שמת לא השאיר אחריו שום זרע, אבל אם הוא השאיר אחריו אשה מעוברת לא די שאין כאן מצות יבום אלא שהיבמה אסורה על היבם דהיינו על אחי בעלה באסור ערווה של אשת אחיו, שלא במקום מצוה, אבל מה הדין בכונס את יבמתו ואין הוא יודע שהיא מעוברת, ונמצאת מעוברת אחר שכנס, אחר 9 חוד' היבמה ילדה מן הבעל הראשון, "בזמן שהולד של קיימא יוציא", חייב היבם להוציא את יבמתו שהרי היא אסורה עליו באיסור אשת אח, וחייבים בקורבן. גם הוא וגם היא חייבים בקורבן משום שעברו על איסור עריות בשוגג. אילו היו עושים זאת במזיד היו חייבים מיתה. וכאשר הוא והיא לא ידעו שהיא מעוברת וסברו שיש כאן מצות יבום חייבים בחטאת, ואם אין הולד בר קיימא, והיא הפילה את וולדה תוך 30 יום "יקיים" נמצא שלמפרע עיבור זה לא עיבור שפוטר מיבום ומצות היבום במקומה עומדת ולכן יכול היבם לקיים את יבמתו.

תוס' בד"ה "ונמצאת מעוברת" אומרים שמשנתינו מתייחסת ליבם שיבם את יבמתו תוך שלושה חודשים למות אחיו. אבל אם היבם המתין כדין ג' חודשים שהרי נאמר להלן בדף מ"א. במש' "היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיש לה ג' חודשים", אחרי ג' חודשים ניתן להבחין באם היבמה מעוברת או לא, נמצא שדברי משנתינו לא מתייחסים אלא ליבם שמשום מה לא המתין שלושה חודשים, ואז הא בגדר של שוגג וחייב קורבן כאשר יבמתו נמצאת מעוברת. אבל אם המתין כראוי כתקנת חכמים ג' חודשים, ורק אז כנס את יבמתו ובכ"ז נמצאת מעוברת, הגדר של ג"ח לא עמד במקרה זה במבחן, ולמרות שעברו ג"ח ממות בעלה, ולא ניכר שהיתה מעוברת, בזה סבורים תוס' אין לחייב אפ' קורבן שהרי זה בגדר של אונס, ואונס רחמנא פטריה. כמו שמבואר להדיא במס' שבועות בדף יח.

הנוד"ב במהדורת ענינא חלק יו"ד סי' צ"ו שואל על דברי תוס' אלו קוש' עצומה: הגמ' במס' שבת סח. אומרת שתינוק שנשבה לבין העכו"ם, כאשר גדל ונודע לו שהוא יהודי, יש עליו להביא קורבן חטאת על כל חילולי השבת אותם הוא חלל בשוגג בהיותו סבור שאינו יהודי. נחלקו רק התנאים האם יש עליו להביא קורבן על כל שבת ושבת או על כל מלאכה ומלאכה, אבל הכל מודים שמלאכתו במשך כל השבתות האלו נחשבת לשוגג ולא לאונס. שואל הנוד"ב היש לך אנוס גדול מזה שלא היה לו לידע שהוא יהודי, ומדוע יתחייב קורבן, מה ההבדל בין הכונס את יבמתו אחר ג"ח ונמצאת מעוברת שהדבר נחשב בגדר אונס, לבין יהודי תינוק שנשבע לבין העכו"ם ולא היה צריך להעלות על דעתו בשום אופן שבעולם שהוא בעצם יהודי, ואעפ"כ כל חלול שבת ושבת נחשב לשוגג ולא לאונס, והנוד"ב ממשיך להפליא את הקוש' מדברי גמ' מפורשים: במס' הוריות בדף ג. מביאה הגמ' את שיטת ר' מאיר שיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב קורבן, ז"א ב"ד הגדול שטעה בהוראה, ואמר למשל על חלב מסוים שאינו אסור והלך היחיד ועשה בהוראת ב"ד ואח"כ נודע שהב"ד טעה בהוראתו, חייב היחיד קורבן, ולכאורה אין לך אונס גדול מזה, שהרי היחיד סמך על הוראת הב"ד, ומה בין אותו יחיד שסמך על הוראת הב"ד, לבין אותו יחיד שייבם וסמך על פסיקתם של חז"ל שאחר ג"ח חייב כבר העובר להיות ניכר.

הנוד"ב עונה על קושיתו העצומה תרוץ ארוך ובתמצית הדברים כוונתו כך, כאשר ב"ד מורים שחלב מותר, וכאשר בן אדם סבור שהוא גוי ומתברר אח"כ שהדבר היה טעות, הן בענין החלב והן בענין סברתו שהוא גוי, אין הדבר נחשב לאונס אלא לשוגג, למרות שהטעות היתה טעות מסתברת, סוף סוף המעשה נעשה בטעות, וטעות דינה כשוגג. מה שאין כן זה שהמתין עד כלות ג' חודשים, והוראת חז"ל ביחס ל-ג"ח נחשבת הוראה אמיתית, גם כאשר התברר שליבמה מסוימת זו, השתנתה המציאות ולא היה ניכר העובר לאחר ג"ח, מ"מ אין כאן שום טעות בהוראת חז"ל, וכל הסומך על הוראת חז"ל, דבר זה נחשב לאונס ולא לשוגג. האחרונים ממשיכים להקשות על הנו"ב ממשנה מפורשת במס' תרומות, בפ"ח מס' תרומות מש' א' נאמר על אשת כהן בת ישראל שהיתה אוכלת בתרומה ואח"כ אמרו לה מת בעלך וכך גם עבד של כהן שהיה אוכל בתרומה ואח"כ אמרו לו שמת אדונו נחלקו תנאים האם האשה והעבד חייבים קרן וחומש, ככל אוכל תרומה בשוגג, שהרי עבד שרבו מת והוא השתחרר משום שלרבו לא היו יורשים, באופן שרבו היה גר, או אשה שבעלה מת והיא בעצם בת ישראל, שניהם נחשבים לזרים, וזר האוכל תרומה בשוגג חייב לשלם קרן וחומש, והחומש בא לכפרה, ואילו זר האוכל תרומה באונס פטור, כשם שהאנוס פטור מקורבן, כך גם הוא פטור מחומש, נשאלת א"כ השאלה, אותה אשת כהן שאכלה בתרומה בסוברה שבעלה עדיין חי, האם טעתה בכך שסברה שבעלה חי, הרי תוס' במס' גטין כ"ח. בד"ה "שמא מת לא חיישנן", כותבים "אטו לא תאכל אשת כהן בתרומה רק בשעה שרואה בעלה בסמוך לה, אלא סמכינן אחזקת חי ומותר לאשת כהן לאכול בתרומה גם כאשר היא לא רואה את בעלה, משום שיכולה לסמוך על חזקת חיים של בעלה ושמא מת לא חיישנן, והוראה זו הוראה אמיתית היא, אין לנו שום טעות בהוראה, אין זו הוראה של ב"ד שטעה בהוראתו, כשם שב"ד קבע שאחר ג"ח אין לחשוש שמא היבמה מעוברת, כך גם קבע הב"ד שאדם שיש לו חזקת חיים אין לחשוש שמא מת, ואעפ"כ כאשר מתברר שבשעה שאותה אשה אכלה את התרומה, היא כבר היתה אלמנה, היא מתחייבת בחומש כאכילת שוגג ולא כאכילת אונס. מה יענה על כך הנו"ב מסתירה זו. רבים מהאחרונים דנו בקושיה העצומה הזו.

"החלקת יואב", רבי יואב יהושע וינגרטן תלמידו הגדול של "האבני נזר" מת' וכך כותב: "נ"ל דשלושה ענינים יש: אונס, שוגג, מוטעה. אונס מיקרי היכא שכפו אותו על העבירה, כמבואר בתורה ולנערה לא תעשה דבר, ובזה הכל מודים שפטור מקורבן. מוטעה אע"פ שלא היה לו לידע כלל והרי זה כאנוס ממש, עם כל זה חייב קורבן כדחזינן אמנם ביחיד שעשה בהוראת ב"ד שחייב היחיד קורבן אף דהיה לו לשמוע לב"ד של לשכת הגזית עם כל זה חייב בקורבן ולא מקרי אונס רק כשהעברה לא נתגלתה לאף אחד בעולם, כההיא יבמה שכנסה בעלה אחר ג' חודשים ונמצאת מעוברת, שלא היה אדם בעולם שיכל לידע שהיא מעוברת, אלא סמכינן על חזקת חכמים דאחר ג"ח אם לא ניכר עוברה אינה מעוברת, אבל בידוע אפ' לאדם אחד בקצה העולם האמת והעבירה נתגלתה לפניו אז חייב העובר קורבן, אע"פ שהעובר עצמו אנוס,. ולכן יחיד שעשה בהוראת ב"ד כיוון שבוודאי נמצאים תלמידי חכמים בעולם שיודעים שהב"ד טעו ואם היו שם בלשכת הגזית והיו מתווכחים עם הב"ד, בודאי היו הב"ד מודים להם שהרי באמת טעו, וכיון שאותם ת"ח יודעים שטעו מיקרי שהעברה נמצאת בעולם. ואכילת תרומה ע"י אשה זו נחשבת לעבירה לאותם שיודעים, ושוב גם מיקרי עבירה לאותה אשה שאכלה אע"פ שהיתה באונס וכ"כ בתינוק שנשבה כיון שהשבת ידוע בעולם אע"פ שהוא עצמו אנוס על הטעות, מ"מ שוגג מיקרי, שיש על המעשה שעשה שם עבירה, שהשבת ידועה בעולם, ואולי גם אנשים יודעים שהוא יהודי, שהרי סו"ס התברר לו הענין וחזינן דידע. אבל בכונס יבמתו ונמצאת מעוברת אחר ג"ח לא ניכר עוברה, אין העבירה ידועה לאף אחד בקצה העולם וזה מיקרי אונס.

והחלקת יואב מביא דוגמא לדבר ממה שנתבאר בש"ס בהלכ' תערובות לגבי בטול ברוב, שכל שיש אדם בקצה העולם שיודע ומכיר את האיסור אז לא אמרינן נהפך האיסור להיות היתר, אבל בגוונא דליכא לאדם בעולם שיודע ומכיר האיסור, אמרינן שהאיסור נהפך להיות היתר, כך גם בענינינו במקרה של היבום אין אף אחד בעולם שיודע שנעשית כאן עבירה, משא"כ בשאר המקומות: יחיד שעשה בהוראת ב"ד, ותינוק שנשבה לבין העכו"ם, ואשת כהן שאכלה בתרומה, בשלושת המקומות הללו אין זה גדר של אונס אלא גדר של מוטעה, כיון שהיה מישהו בקצה העולם שידע שפעולה זו נחשבת עבירה.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)