הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
המחלוקת הראשונה בישראל; "איסורי שבות" - חשיבותם
חגיגה טז ע"א-ע"ב
משנה. (יוסי) +מסורת הש"ס: [יוסף]+ בן יועזר אומר שלא לסמוך, יוסף בן יוחנן אומר לסמוך, יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך. ניתאי הארבלי אומר לסמוך, יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך. שמעון בן שטח אומר לסמוך, שמעיה אומר לסמוך, אבטליון אומר שלא לסמוך. הלל ומנחם לא נחלקו, יצא מנחם נכנס שמאי. שמאי אומר שלא לסמוך, הלל אומר לסמוך...
ראה מה שכתבנו על מסכת ביצה דף כ - על סוגייתנו:
בגמרא:
תני תנא קמיה דרבי יצחק בר אבא: +ויקרא ט+ ויקרב את העולה ויעשה כמשפט - כמשפט עולת נדבה. למד על עולת חובה שטעונה סמיכה. אמר ליה: דאמר לך מני - בית שמאי היא, דלא גמרי שלמי חובה משלמי נדבה. דאי בית הלל, כיון דגמרי שלמי חובה משלמי נדבה - עולת חובה נמי לא תבעי קרא, דגמרי מעולת נדבה. - וממאי דבית הלל שלמי חובה משלמי נדבה גמרי? דלמא מעולת חובה גמרי, ועולת חובה גופא בעיא קרא! - מאי שנא משלמי נדבה דלא גמרי - שכן מצויין, מעולת חובה נמי לא גמרי - שכן כליל. (אלא) אתיא מבינייא. - וסברי בית שמאי שלמי חובה לא בעו סמיכה? והתניא, אמר רבי יוסי: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הסמיכה עצמה שצריך, על מה נחלקו - על תכף לסמיכה שחיטה. שבית שמאי אומרים: אינו צריך, ובית הלל אומרים: צריך. - הוא דאמר כי האי תנא. דתניא, אמר רבי יוסי ברבי יהודה: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על תכף לסמיכה שחיטה שצריך, על מה נחלקו - על הסמיכה עצמה, שבית שמאי אומרים: אינו צריך, ובית הלל אומרים: צריך.
תנו רבנן: מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביום טוב.
חברו עליו תלמידי שמאי הזקן, אמרו לו: מה טיבה של בהמה זו? אמר להם: נקבה היא, ולזבחי שלמים הבאתיה. כשכש להם בזנבה, והלכו להם. ואותו היום גברה ידם של בית שמאי על בית הלל, ובקשו לקבוע הלכה כמותן. והיה שם זקן אחד מתלמידי שמאי הזקן, ובבא בן בוטא שמו, שהיה יודע שהלכה כבית הלל, ושלח
תלמוד בבלי מסכת ביצה דף כ עמוד ב
והביא כל צאן קדר שבירושלים והעמידן בעזרה, ואמר: כל מי שרוצה לסמוך - יבא ויסמוך. ואותו היום גברה ידן של בית הלל וקבעו הלכה כמותן, ולא היה שם אדם שערער בדבר כלום. שוב מעשה בתלמיד אחד מתלמידי בית הלל שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה. מצאו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי. אמר לו: מה זו סמיכה? - אמר לו: מה זו שתיקה? שתקו בנזיפה, והלך לו. אמר אביי: הלכך, האי צורבא מרבנן דאמר ליה חבריה מלתא - לא להדר ליה מלתא טפי ממאי דאמר ליה חבריה, דאיהו אמר ליה מה זו סמיכה וקא מהדר ליה: מה זו שתיקה.
1.
סוגיה זו קשורה לאחת הסוגיות המרכזיות בתורה שבעל פה:
נקדים לזה:
תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טז עמוד א
משנה. (יוסי) +מסורת הש"ס: [יוסף]+ בן יועזר אומר שלא לסמוך, יוסף בן יוחנן אומר לסמוך, יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך. ניתאי הארבלי אומר לסמוך, יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך. שמעון בן שטח אומר לסמוך, שמעיה אומר לסמוך, אבטליון אומר שלא לסמוך. הלל ומנחם לא נחלקו, יצא מנחם נכנס שמאי. שמאי אומר שלא לסמוך, הלל אומר לסמוך...
והגמרא דנה בעניין מי היה נשיא ומי היה אב בית דין...
2.
מפרש רש"י מסכת חגיגה דף טז עמוד א:
יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך - ביום טוב, וזו היא מחלוקת ראשונה שהיתה בחכמי ישראל.
יהושע בן פרחיה - כולן דור אחר דור.
2.1
רש"י מדגיש שזוהי המחלוקת הראשונה שהיתה בהיסטוריה בין חכמי ישראל [הכוונה היא למחלוקת שלא הוכרעה מיידית על ידי הסנהדרין ונמשכה דור אחרי דור. כלומר, זאת מחלוקת שהעסיקה מאד את חכמי ישראל!
מוכרחים לומר שמחלוקת זו איננה טכנית בלבד אלא היא בעלת משמעות רעיונית [פילוסופית - כלשון הרמ"א!]
אין כאן הבחנה מפורשת בין סוגי הקרבנות, האם מדובר בקרבנות יחיד; בקרבנות ציבור; בקרבנות חובה או בקרבנות רשות!
כנראה שהמשנה כאן מתייחסת למשהו שכבר ידוע איזה קרבן מביאים ביום טוב [וזה הקשר לסוגייתנו במסכת ביצה דף יט ובמסכת ביצה דף כ].
2.2
הגמרא ממשיכה:
תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טז עמוד ב:
יצא מנחם ונכנס שמאי כו'. להיכן יצא? אביי אמר: יצא לתרבות רעה. רבא אמר: יצא לעבודת המלך. תניא נמי הכי: יצא מנחם לעבודת המלך, ויצאו עמו שמונים זוגות תלמידים לבושין סיריקון.
יש לדון מה "סיפור" זה בא לחדש!
עד כאן מוזכרת המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל אם סומכין על הקרבן ביום טוב.
3.
והגמרא מעירה הערה חינוכית-רעיונית-הלכתית:
אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן: לעולם אל תהא שבות קלה בעיניך, שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות, ונחלקו בה גדולי הדור.
3.1
מפרש רש"י על סמך משנה במסכתנו - מסכת ביצה:
רש"י מסכת חגיגה דף טז עמוד ב:
אינה אלא משום שבות - דתנן, אלו הן משום שבות: לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה (ביצה דף לו, ב), והאי נמי משתמש בבעלי חיים הוא, שסומך עליה בכל כחו, כדאמרינן לקמן.
כלומר, חכמים גזרו שלא לעלות על בהמה וגזירה זו הורחבה - שלא להשתמש כלל בבעלי חיים בשבת וביום טוב.
3.2
הגמרא ממשיכה:
פשיטא! -
שבות מצוה אצטריכא ליה. -
כלומר, איסור שבות קיים גם כאשר מדובר בפעולה שהיא לצורך מצוה - סמיכה על הקרבן [פעולת הסמיכה על הקרבן היא השתמשות בבעלי חיים]
3.3
הא נמי פשיטא! - לאפוקי ממאן דאמר בסמיכה גופה פליגי,
רש"י:
לאפוקי ממאן דאמר - במסכת ביצה דף כ, א) בסמיכה עצמה פליגי, ומאן דאסר - לאו משום שבות אסר אלא משום דסבירא ליה דשלמי חובה לא בעו סמיכה, דכי כתב וסמך - בשלמי נדבה כתיב, וחובה מנדבה לא גמרינן,
כלומר, הגמרא במסכת חגיגה מתבססת על הגמ' במסכת ביצה דף כ, שיש בה דעה שבית הלל ובית שמאי נחלקו אם שלמי חובה בכלל זקוקים לדין של סמיכה.
3.4
ומסקנת הגמרא:
קא משמע לן בשבות הוא דפליגי.
רש"י:
קא משמע לן ר' יוחנן דטעמא משום שבות הוא וסמיכתן לעולם מצוה.
כלומר, מחלוקת בין בית הלל ובית שמאי הוא לענין "שבות", כלומר, בית הלל אומר שלא גזרו לעניין סמיכה על קרבן, ולפי בית שמאי השאירו את הגזירה המורחבת שלא להשתמש בבעלי חיים, ואין לסמוך אפילו היכן שיש מצוה לסמוך על הקרבן.
4.
מה שחשוב לציין שיוצא שהסוגיה במסכת חגיגה מבוססת על הסוגיה במסכת ביצה.
הערה: לא כל כך הבחנו לעיל בין הלל ושמאי עצמם - שבהם דנה הסוגיה במסכת חגיגה - לבין בית הלל ובית שמאי.
5.
המשך סוגייתנו במסכת ביצה דף כ:
תני תנא קמיה דרבי יצחק בר אבא: +ויקרא ט+ ויקרב את העולה ויעשה כמשפט - כמשפט עולת נדבה. למד על עולת חובה שטעונה סמיכה. אמר ליה: דאמר לך מני - בית שמאי היא, דלא גמרי שלמי חובה משלמי נדבה. דאי בית הלל, כיון דגמרי שלמי חובה משלמי נדבה - עולת חובה נמי לא תבעי קרא, דגמרי מעולת נדבה. -
... וסברי בית שמאי שלמי חובה לא בעו סמיכה?
המחלוקת היא לגבי איזה קרבן מחייב סמיכה לפני הקרבתו.
5.1
והתניא, אמר רבי יוסי: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הסמיכה עצמה שצריך, על מה נחלקו - על תכף לסמיכה שחיטה. שבית שמאי אומרים: אינו צריך, ובית הלל אומרים: צריך. -
לפי רבי יוסי המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל קשורה ליום טוב מפני שתלוי אם ניתן לסמוך מערב יום טוב [ואז הסמיכה לא "צמודה" לשחיטה] - עניין זה לא הוזכר כלל במסכת חגיגה!
5.2
הוא דאמר כי האי תנא. דתניא, אמר רבי יוסי ברבי יהודה: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על תכף לסמיכה שחיטה שצריך, על מה נחלקו - על הסמיכה עצמה, שבית שמאי אומרים: אינו צריך, ובית הלל אומרים: צריך.
מתאים לשלב 3.3 לעיל שהובא במסכת חגיגה ונדחה שם!
6.
הגמרא מצטטת ברייתא שעוסקת בהקרבת עולת ראיה:
כאן יש הדגשה של הלל ושמאי הזקנים עצמם לעומת תלמידיהם:
תנו רבנן: מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביום טוב. חברו עליו תלמידי שמאי הזקן, אמרו לו: מה טיבה של בהמה זו? אמר להם: נקבה היא, ולזבחי שלמים הבאתיה. כשכש להם בזנבה, והלכו להם. ואותו היום גברה ידם של בית שמאי על בית הלל, ובקשו לקבוע הלכה כמותן. והיה שם זקן אחד מתלמידי שמאי הזקן, ובבא בן בוטא שמו, שהיה יודע שהלכה כבית הלל, ושלח
תלמוד בבלי מסכת ביצה דף כ עמוד ב
והביא כל צאן קדר שבירושלים והעמידן בעזרה, ואמר: כל מי שרוצה לסמוך - יבא ויסמוך. ואותו היום גברה ידן של בית הלל וקבעו הלכה כמותן, ולא היה שם אדם שערער בדבר כלום.
יש כאן תיאור מלא כיצד הוכרעה הלכה כבית הלל שסומכין על הבהמה ביום טוב!
7.
מקרה נוסף:
שוב מעשה בתלמיד אחד מתלמידי בית הלל שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה. מצאו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי. אמר לו: מה זו סמיכה? - אמר לו: מה זו שתיקה? שתקו בנזיפה, והלך לו. אמר אביי: הלכך, האי צורבא מרבנן דאמר ליה חבריה מלתא - לא להדר ליה מלתא טפי ממאי דאמר ליה חבריה, דאיהו אמר ליה מה זו סמיכה וקא מהדר ליה: מה זו שתיקה.
ראה בפרשנים שדנים בסוגיה זו כיצד חכם רשאי לשנות מהאמת מפני דרכי שלום וההתנהגות המיוחדת של תלמידו של הלל!
8.
רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ג הלכה ו:
כל קרבנות בהמה שיקריב היחיד בין חובה בין נדבה סומך עליהן כשהן חיין, חוץ מן הבכור והמעשר והפסח, שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו,
מפי השמועה למדו שכל קרבן במשמע חוץ מפסח ובכור ומעשר.
הרמב"ם מכריע כבית הלל. החידוש בדבריו שדין הסמיכה הוא "מפי השמועה" [אמנם אפשר לומר לא כך, ו"מפי השמועה" הוא רק לעניין היוצאים מהכלל] ראה בהרחבה בפרשני הרמב"ם.
ונראה לחדש: הרמב"ם מסתמך על הדיון במסכת חגיגה ששאלת הסמיכה נדונה במשך כמה דורות בין ראשי הסנהדרין ואבות בתי הדין. וזה מה שנקרא "מפי השמועה"!
9.
ועדיין יש מקום לדון בקשר בין שתי הסוגיות שהבאנו לעיל ובסוגיות נוספות שנדונות בפרשנים.
10.
הסבר רעיוני לעניין הסמיכה:
מעשי למלך הלכות מעשה הקרבנות פרק ג הלכה ו":
[ו] כל קרבנות בהמה שהיחיד מביא בין נדבה בין חובה סומך עליהן וכו'. וכתב הרמ"א בס' תורת העולה כי תכלית העולם ומציאותו הוא האדם השלם וכל העולם שהוא כדוגמת קרבן הנסמך לא נברא אלא לצות לזה וכבר קיימו וקבלו עליהם דבר זה החכמים האחרונים גם הראשונים
ולזה הי' קרבן יחיד נסמך כי הפרט הוא העיקר וצדיק יס"ע [=יסוד עולם]
והוא בהיפך דעת הפילוסופים שאמרו שהקדוש ב"ה משגיח על פרט בדרך כלל וידע הכל בדרך כלל
ולזה קרבן יחיד נסמך כי הסמיכה וההשפעה הוא מצד הפרטים שהם אישים ולא מצד כללי שהם בדמות ק"צ [=קרבן ציבור] וכו' ובהיות כי עניני הסמיכה באו להורות על דבר זה נפטרים ג' מיני קרבן מן הסמיכה הבכור והפסח והמעשר וכו' ולא הי' סמיכה בק"צ ולא בשעיר המשלח ופר העלם דבר שבא על חטאת הקהל שהוצרכו לסמוך על חסדי השי"ת שסומך לכל הנופלים בחטא כמו באלו הקרבנות שרוב הקהל היו חוטאים אעפי"כ היו מתקיימין בענין סמיכה הנזכרת
והעלה דהא"ט דאין סמיכה אלא בבעלים לא ע"י שליח להורות כי עיקר הסמיכה הוא באדון הכל יתעלה שהוא סומך לכל הנופלים
וע"כ אינו נוהג אלא באיש ולא באשה כי איש הוא המשפיע והאשה המקבלת שח"ו מרמז על תש כחו כנקיבה
וענין סמיכה הוא כדמות נתינת השפע מן הסומך על הנסמך שנוהג במניית סמיכת הזקנים והחכמים וכמו שמצינו במשה שסמך ידו על ראש יהושע ע"כ הי' המקריב סמך ידו על ראש ההקרבה כי השם יתעלה מחובר באדם כמו שנאמר ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם מלמעלה והוא הנותן השפע לכל העולם את"ד:
