האם היה אפר פרה אדומה אחרי חורבן בית שני? / הרב בניה קניאל

פורסם בעלון השבועי חמדת ימים - ארץ חמדה

חגיגה כה ע"א

הקדמה
במשנה במסכת פרה (פרק ג משנה ה) כתוב: " ומי עשאם הראשונה עשה משה והשניה עשה עזרא וחמש מעזרא ואילך דברי רבי מאיר וחכ"א שבע מעזרא ואילך ומי עשאן שמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול עשו שתים שתים אליהועיני בן הקוף וחנמאל המצרי וישמעאל בן פיאבי עשו אחת אחת". לפי שיטת חכמים היו תשע פרות אדומות. במאמר שלפנינו ננסה ללמוד עד מתי נשאר האפר של הפרה האחרונה. המשמעות של העובדה הזו היא, שכל עוד היה אפר פרה בנמצא, יכלו להיות אנשים שהיו טהורים מטומאת מת.

האם היה אפר פרה בזמן האמוראים?
בגמרא בדף כה עמוד א אומר עולא שבגליל יש חכמים שנוהגים בטהרה. רש"י מבאר שהם מכינים יין ושמן טהורים למזבח, שכשיבנה המקדש יוכלו להקדיש את היין והשמן מיד למזבח.
תוספות רי"ד במקום שואל כיצד הם הכינו בטהרה יין ושמן, הרי לא הייתה להם יכולת להיטהר מטומאת מת.
תוספות רי"ד עונה שעל פי הסוגיה כאן יוצא שלחכמים בגליל נשאר אפר פרה אדומה מזמן שבית המקדש היה קיים. התקופה המדוברת היא תקופת האמוראים שהרי עולא האמורא מספר את הסיפור.

כעת נביא כמה מקומות בהם יש לידיעה הזו משמעות.

1) לענין חלה - הרא"ש במסכת חולין (פרק ח אות ד) עוסק בדיני חלה.
במשנה במסכת חלה (פרק ד משנה ח) כתוב שחכמים תיקנו להפריש שתי חלות בחוץ לארץ (בחוץ לארץ אין חיוב מהתורה להפריש חלה), אחת נשרפת כמו חלה טמאה (החלה היא כמו תרומה שאסור לכהן טמא מת לאכול אותה), ואחת נאכלת לכהן. חלה אחת נשרפת, כי בחוץ לארץ כולם טמאי מתים, והחלה השנייה נאכלת כדי שיזכרו שכוהנים אוכלים חלה. כמובן שאת החלה השנייה שמפרישים, הכהן אוכל למרות שהוא טמא מת. ההגבלה היחידה על החלה השנייה היא שמי שאינו כהן לא יאכל אותה.
הרא"ש שואל: מדוע בימיו לא נוהגים להפריש את החלה השנייה, הרי התקנה היא שהכהן אוכל אותה למרות שהוא טמא מת, וההגבלה היחידה היא שמי שאינו כהן לא יאכל אותה. הרא"ש מציין שגם בזמן האמוראים אכלו את החלה הזו (כפי שמוזכר בגמרא במסכת בכורות).
הרא"ש עונה: התקנה לאכול את החלה השנייה בחוץ לארץ קיימת כל עוד יש אכילת חלה בטהרה בארץ ישראל. בזמן האמוראים היה עדיין אפר פרה אדומה, ויכלו לאכול חלה בארץ ישראל. אבל כשבטל אפר פרה אדומה ואין אכילת חלה בארץ ישראל, כבר אין עניין לאכול את החלה השנייה בחוץ לארץ.
אם כך, גם לפי הרא"ש בזמן האמוראים היה עדיין אפר פרה אדומה והכוהנים אכלו תרומות וחלה בטהרה בזמן ההוא.

2) לענין איסור כהן להטמא למתים - הראב"ד (פרק ה מהלכות נזירות הלכה טו בהשגה ) כתב בסוף דבריו "והכהנים בזמן הזה טמאי מת הן ועוד אין עליהם חייב טומאה והמחייב אותם עליו להביא ראיה". הראב"ד כותב שאם הכהן כבר טמא מת, אין לו איסור להיטמא למתים.
המשנה למלך (הלכות אבל פרק ג הלכה א) שואל על הראב"ד שראינו בגמרא (מסכת בבא בתרא דף נט עמוד א) שהאמוראים הלכו וציינו קברים כדי שהכוהנים לא יטמאו מהקברים, והרי בזמן האמוראים כולם היו כבר טמאי מת.
המשנה למלך מתרץ, שהראב"ד סובר שבזמן האמוראים היה עדיין אפר פרה אדומה, ולכן הם נזהרו לסמן קברים. אבל לאחר שבטל כבר אפר פרה אדומה, לפי הראב"ד אין לכוהנים צורך להיזהר מטומאת מת.
יוצא שהראב"ד, לפי הבנת המשנה למלך, סבר גם כן שבזמן האמוראים היה עדיין אפר פרה אדומה.

3) לעניין נטילת ידיים - בגמרא בחולין (דף קז עמוד ב) רבי זירא ראה את רבי אמי ורבי אסי אוכלים פת כשהיא עטופה בבד. הוא תמה כיצד הם אוכלים פת בלי נטילת ידיים. הגמרא מבארת שהם עשו זאת כי כשגזרו על נטילת ידיים התירו לכוהנים שאוכלים בתרומה לאכול בלי נטילה כי הם נזהרים מלהיטמא בטומאות שונות. בספר כפתור ופרח פרק יג (לרבי אשתורי הפרחי שהגיע בזמן הראשונים לארץ ישראל וכתב את ספרו על הארץ) מביא ראיה שמכך שרבי אמי ורבי אסי האמוראים נחשבו עדיין כאוכלי תרומה שמקפידים להיזהר מטומאה, היה עדיין אפר פרה אדומה בזמנם, אחרת לא הייתה להם סיבה להיזהר מטומאות שונות כדי שיאכלו בתרומה, שהרי הם כבר טמאי מת.

סיכום:
תוספות רי"ד מבין מהגמרא במסכת חגיגה (דף כה עמוד א) שבזמן האמוראים היה עדיין אפר פרה אדומה. משמעות עובדה זו היא שבזמן האמוראים היו עדיין כוהנים שלא היו טמאי מת ויכלו לאכול חלה ותרומה בטהרה, כשהם נזהרו מלהיטמא משאר הטומאות. במאמר הבאנו כמה מקרים שהראשונים ביארו, על פי עובדה זו, סוגיות שונות.