סקר
אני גולש בפורטל הדף היומי:






 

בס"ד                                                                                כז תשרי תש"ע

 

בבא בתרא מח - נה:

כופין אותו עד שיאמר רוצה אני

 

הגמרא דנה בשאלה של אדם שהכריחו אותו למכור חפץ מסוים והוא קיבל תשלום על החפץ. האם הוא יוכל לטעון לאחר המכירה שאין למכירה זו תוקף מכיון שהכריחו אותו למכור, או שמכיון שהוא קיבל את התשלום, המכירה תקפה?

אומרת הגמרא שהמכירה תקפה למרות שהוא לא היה מעוניין למכור מלכתחילה (בניגוד למתנה, כמובן, שאם שודדים אותך תוכל לדרוש את החפץ בחזרה). ומנסה הגמרא למצוא ראיה לכך שהמכירה תקפה, והיא עושה זאת משתי דוגמאות - אחת בענייני קרבנות והשניה בענייני גירושין. וזה לשון הגמרא:

 

1.   תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף מז עמוד ב

 

אמר רב הונא: תליוהו וזבין - זביניה זביני; מאי טעמא? כל דמזבין איניש, אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ואפילו הכי זביניה זביני. ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני! אלא כדתניא: "יקריב אותו" - מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו? ת"ל: "לרצונו". הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ודלמא שאני התם, דניחא ליה דתיהוי ליה כפרה! ואלא מסיפא: וכן אתה אומר בגיטי נשים, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ודלמא שאני התם, דמצוה לשמוע דברי חכמים! אלא סברא הוא, אגב אונסיה גמר ומקנה.

 

לגבי הקרבן: התורה אומרת מצד אחד שקרבן צריך להינתן מרצונו של התורם, אך מצד שני אדם שהתחייב בקרבן ניתן לכפות אותו שיתן קרבן, ובלבד שיאמר שהוא רוצה, גם אם הוא אומר את זה כתוצאה מלחץ פיזי.

ובאופן דומה לגבי גט: הדין אומר שאדם שנותן גט בגלל שהכריחו אותו, האשה אינה מגורשת, כי הגט חייב להיות מרצונו החופשי של הבעל. וכך אומרת המשנה במסכת גיטין:

 

2.   משנה מסכת גיטין פרק ט משנה ח

 

גט מעושה בישראל כשר ובגוים פסול. ובגוים חובטין אותו ואומרים לו "עשה מה שישראל אומרים לך" כשר.

 

שוב רואים אנו שלמרות שגט מעושה אינו תקף, אם בית דין מכריחים אותו - או אפילו אם גויים מכריחים אותו אבל היה זה כתוצאה מדרישה של בית הדין - הרי שהגט תקף. ולכאורה צריך להבין: כיצד הגט תקף? הרי גם אם הוא אומר 'רוצה אני' הוא ודאי לא מתכוין לכך אלא רק רוצה להתחמק מהמכות! - מסביר הרמב"ם יסוד חשוב:

 

3.   רמב"ם הלכות גירושין פרק ב הלכה כ

 

מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר, וכן אם הכוהו גוים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד הגוים עד שיגרש הרי זה כשר. ואם הגוים מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול.

ולמה לא בטל גט זה? שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל! שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו.

יסוד זה של הרמב"ם שאדם מעוניין בתוך לבו לקיים את כל המצוות, אלא שהלב שלו אונס אותו לפעמים לעבור עבירות, מהווה בסיס לכמה הלכות. אביא שתי דוגמאות להלכות כאלו מתוך פסקי ה'חלקת יעקב'. הדוגמא הראשונה היא בשאלת מכירת חמץ: האם אדם שמוכר חמץ באמת מתכוין למכור את החמץ שברשותו? ה'חלקת יעקב' דן במקרה של חנווני שפותח את החנות שלו בפסח וממשיך למכור חמץ, ובכל זאת הוא בא אל הרב ומבקש ממנו שימכור בשבילו את החמץ לפני הפסח. האם מכירה כזו תקפה, והאם הרב צריך לעודד מכירת חמץ כזו? כותב ה'חלקת יעקב' כך:

 

4.   שו"ת חלקת יעקב (ר' מרדכי יעקב ברייש, המאה ה-20, ציריך) או"ח סי' קצד

 

אם מותר לעשות שטר מכירה על פסח, לחנוני שמוכר חמץ בפסח

 

בחנוני המוכר חמץ בפסח, בעוה"ר, אי יכול להיעשות שליח עבורו כנהוג, בכדי שלא ייאסר חמצו שבחנותו לאחר הפסח, והאריך בזה בבקיאות וחריפות, ורוצה לשמוע חוות דעתי בזה.

א) ולפע"ד נראה, דלא רק שמותרין למכור חמצו, רק גם מחוייבין אנו לאפרושיה מאיסורא במה שאפשר, ובכגון זה לא שייך הכלל של אין אנו אחראין לרמאין והלעיטהו לרשע... רק מה שבידינו להפרישו מאיסורא, וגם שלא ימכור חמץ שעבר עליו הפסח, אנו מחוייבין לעשות, ואם הוא רוצה למכור החמץ שבחנותו לעכו"ם כנהוג, בכדי שלא ייאסר לאחר הפסח, מותרין וגם מחוייבין לעשותו, וכאשר נבאר.

מי זוטר לנו, מה שמבואר להדיא בדברי חיים ח"ב סי' מ"ו בשאלתו ישראל מומר ויש לו אשה נכרית ודרכו בכל שנה למכור חמצו לאיש ישראל א' והישראל מוכר לנכרי, וכתב לאשתו מדרכו שמחמת שלא יבא לביתו קודם הפסח תמכור לישראל הנ"ל חמצו "לפנים" ואיש הישראל יכתוב שטר מכירה כנהוג בכל שנה כדי שלא יהיה לו אחר כך תלאות מזה, והשאלה מחמת שכתב שימכור רק "לפנים" הרי שלא רצה למוכרו מכירה גמורה, והשיב הד"ח, לפי המבואר באחרונים, דרשאי ישראל למכור בערב פסח חמצו של חברו, כי מסתמא ניחא ליה, וגם בני"ד הרי מכר ישראל החמץ, ומה שכתב לאשתו שתמכור "לפנים", דעת המומר היה מחמת שידע שאחר החג יקנה בעצמו בחזרה חמצו, נראה לו כמכירה "לפנים", אבל מסתמא אם היה יודע המומר שמהצורך למכור מכירה גמורה... מסתמא מסכים למכירת ישראל חמצו לנכרי, וע"כ מותר החמץ עכ"ל. הרי לך, אף שמסתמא מומר הלזה עם אשתו הנכרית אוכלים ומוכרים חמץ בפסח, ואפה"כ מותר חמצם לאחר הפסח כשעשה שטר מכירה כנהוג, ואף שיש גם הריעותא שכתב רק למכור "לפנים", וכידוע שהד"ח רב גובריה וחילו לסמוך עליו.

ב) והרי סוגיא ערוכה בב"ב מ"ז ב' תליוהו וזבין זביניה זביני, מ"ט כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוי מזבין ואפה"כ זביניה זביני... וזה פשיטא, דאם ימכור המוכר אח"כ הדבר שמכר מקודם ע"י אונסא, דלא מיבטל מכירה הא', דכיון דאמרינן דזביניה זבינא מחמת אונסא, ממילא אין יכול למכור דבר שאינו שלו, והוי רק כגזל מחברו, ואין חילוק בזה אף כשנודע לן שבתחילה ג"כ היה רצונו למכור להשני, ולבסוף באמת ג"כ מכר עוד הפעם לשני, ולא שייך בזה לומר דיש לן גילוי דעת שלא היה כוונתו למכרו באמת...

וממילא אין בכחו לבטל מכירתו בזה שמוכר אח"כ דבר זה, הנמכר על ידי אונס, כיון דחל כבר המכירה למוכר ראשון. ועי' בשיטה מקובצת ב"ב מ"ז דאע"ג דלא יהיב זוזי בעידן זביני מוכר סמכא דעתיה דיהיב ליה זוזי בתר גמר זביני, ובסימן ר"ה ברמ"א סע' א', ב' דעות בזה, יש אומרין דבעינן דוקא שנתן לו המעות ויש חולקין, ועי' ש"ך שם ס"ק ב' ומשמע דס"ל דהלכה כיש חולקין. ועי' פמ"ג יו"ד בהקדמה, כללים, ס"ק ד' כשהרמ"א כותב י"א וי"א, בדרבנן אזלינן לקולא, אם כן בני"ד דעיקר הנפמ"נ לענין החמץ שעבר עליו הפסח, דאזלינן לקולא, א"כ בני"ד שמכר החמץ קודם הפסח לעכו"ם בכדי שלא ייאסר לאחר הפסח, וכלשון הד"ח הנ"ל, שלא יהי' לו אח"כ תלאות מזה, זה הוא האונס שכופה לו למכור חמצו קודה"פ, ואונס קטן עדיפא עוד יותר מאונס גדול, וכנ"ל בשם הסמ"ע, וזביני' זביני, וממילא אין בכחו לבטל אחר כך המכירה בזה שימכור לאחר בתוך הפסח, ולומר שיש בזה גילוי דעת שלא היתה כוונתו רצויה, שהרי בכל מכירה על ידי אונס יש גילוי דעת הלזה ואפילו הכי מהני, וזביניה זביני. וחוץ לזה, אין כוונתו כלל בזה שמוכר בפסח, לבטל כל המכירה ראשונה, אדרבה הוא רוצה שהמכירה ראשונה ג"כ תתקיים בכדי שלא ייאסר לו חמץ הנשאר לאח"פ שלא יהיה לו מזה תלאות, אטו מי שמוכר לחברו מכירה גמורה עשרה כורין חמץ ומכר אח"כ מזה לאחר חמש כורין, האם לא יכול לוקח הראשון להוציא ממנו מה שלא מכר, בדיינים, ואף מה שמכר לאחר גם כן מחויב להחזירו, דהוי כמו גזלן, והכא נמי כשמכר בתוך פסח מחמץ הנמכר לאחר לא נתבטל המכירה ממה שלא מכר, וממילא מותר לאחר הפסח.

ג) ובני"ד עדיף הרבה יותר משארי מכירות, כיון דיש מצוה במכירה, שלא לעבור בפסח על בל יראה, וגם שלא ייאסר לאחר הפסח, ושלא יכשל בו ישראל שיקח ממנו החמץ לאחר הפסח, ובכה"ג יש גם הסברא בב"ב מ"ח א' לענין גיטין, דכופין אותו לגרש משום דמצוה לשמוע דברי חכמים, וכהסברו ברמב"ם הלכות גירושין פרק ב' ה"כ וז"ל אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה, לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש כחו ואמר רוצה אני, כבר גירש לרצונו עכ"ל הרמב"ם, הרי לן דאפילו לענין איסור אשת איש, דגט מעושה פסול מה"ת, ואפילו הכי באלו שכופין אותו לגרשה, אף שאמר קודם לכן ואחר כן, שאינו רוצה לגרשה מפני שהיא חביבה עליו, ואין לנו גילוי דעת יותר מזה, אפה"כ כשאמר בשעת גירושין רוצה אני מהני... כיון שעושה מצוה בגיטא, ואמר רוצה אני, מהני אפילו לענין אשת איש - אם כן כל שכן בני"ד, כשמוכר החמץ מחמת אונסא דנפשיה, שאינו רוצה שיהיה לו תלאות לאחה"פ, ואונסא דנפשי' עדיף יותר מאונסא דאחרינא, וכנ"ל מב"ב מ"ז, וכן מבואר להדי' בתשב"ץ הנ"ל ד"ה אונסא וז"ל משמע מהכא (מב"ב מ"ז ב') דכל דאניס מדנפשי' לא דמי לאונסא דאחרינא ולא מקרי אונסא כלל, ואונס קטן גם כן עדיפא מאונס גדול, וכנ"ל בשם סמ"ע סי' ר"ה. אם כן מה איכפת לן אם בלבו אינו רוצה בהמכירה, כיון דאמר בשעת המכירה רוצה אני, מהני, אי משום דבכל מכירה נמי מהני, וכנ"ל דתליוהו וזבין זביני' זביני, אי משום דמצוה עביד שלא יעבור על בל יראה ושלא ייאסר החמץ אחר הפסח ויכשלו בו ישראל, וכיון דזביניה זביני, אין בכחו לבטל מכירתו בזה שמוכר אח"כ חמץ זה גם לאחרים בתוך הפסח, ובפרט שי"ל דאין רוצה כלל לבטל מכירתו מהשאר, כדי שלא יהיה לו תלאות מחמץ הנשאר, ואף שמחמת יצרו הרע אינו חושש אחר כך לאיסור בל יראה בזה שמוכר חמץ בפסח, אבל מחמץ הנשאר רוצה במכירה כדי שלא ייאסר.

 

שלוש סיבות להתיר יש בתשובתו של ה'חלקת יעקב':

1.     המוכר אינו יכול לטעון שהמכירה הזו אינה תקפה, ואפילו אם הוא תכנן מראש להמשיך ולמכור את החמץ שלו גם במהלך הפסח, אין זה מבטל את תוקף המכירה הראשונה שלו, שמכיון שהוא מכר, זה כבר לא שייך לו, שהרי אפילו מי שמכר באונס המכירה שלו תקפה.

2.     גם אם העובדה שהוא מכר חמץ בפסח מגלה שלא היה בדעתו באמת למכור את החמץ, הרי שהיא מעידה כן רק על החמץ שבפועל נמכר ולא על מה שנשאר בחנות, והחמץ שנשאר בחנותו ודאי נמכר כדין.

3.     במקרה שלנו זה אף עדיף ממכירה רגילה, מכיון שיש איסור שיהיה חמץ בפסח, הרי שאפילו אם באמת הכריחו אותו, מכיון שהוא אמר בסופו של דבר למכור, הרי זה כמו אדם שאמר לגרש את אשתו כדי לקיים מצוה.

 

עניין אחר שבו מובאת הסברא הזו, שאדם בתוך לבו רוצה לקיים את כל המצוות, ולכן גם מה שהוא חושב אחרת אין זו דעתו האמיתית, מובא בתשובה אחרת של ה'חלקת יעקב', העוסקת בשאלת התוקף של היתר עסקה.

היתר עסקה (שעסקנו בו בעבר במסגרת זו) הוא שטר שנועד לעקוף את איסור הריבית, וזהו היתר שנפוץ מאוד בעולם ההלכה. ואולם, ה'בכור שור' (ר' אלכסנדר סנדר שור, חי במאה ה-18 בפולין) פקפק בהיתר זה, מכיון שהוא בא לעקוף איסור תורה, ואילו ההלכה אומרת שאיסור הערמה מועילים רק לאיסורי דרבנן ולא לאיסורי תורה. כנגד זה יוצא ה'חלקת יעקב', שבא לחזק את היתר העסקה הנפוץ כל-כך כבר בזמנו:

5.   שו"ת חלקת יעקב (ר' מרדכי יעקב ברייש, המאה ה-20, ציריך) יו"ד סימן סח

 

אם יש לפקפק על ענין דהיתר עיסקא דהוי הערמה

הנה הבכור שור בחידושיו לפסחים יצא לחדש, לאסור למכור בהמותיו לעכו"ם קודם פסח בכדי להאכילם חמץ, מטעם דמכירה זו הוי רק הערמה, ומותר רק בנוגע לדרבנן, שמדאורייתא בביטול סגי, אבל להאכיל בהמותיו חמץ ושיתפטמו באיסור הנאה מה"ת, לא מהני מכירה דהערמה. ולכאורה לשיטתי' אם נאמר דזה הוי כמו הערמה, לא יהני לשיטתיה לגבי איסור תורה דרבית.

א) אבל באמת הס מלהזכיר לאסור דבר הנהוג מקדמת דנא משנות דורים, תקנת מוהר"ם (ר' מענדל ר' אביגדורש אב"ד קראקא, וחי בימי הב"ח). והיתר עיסקא המוזכר בשו"ע ברמ"א ובטו"ז מחצה מלוה ומחצה פקדון, או היתר עיסקא המוזכר בתשו' הגאון פני יהושע יו"ד סוף סי' ד' וז"ל כללו של דבר כך הסכמנו בהיותי בק"ק בריסק, לכתוב סתם על סך כסף ואח"כ לכתוב בדף שני שנתרצה בעהש"ט למכור לו בחזרה בכך וכך וכו' וכעין זה גם בלבוש מובא בטו"ז סוסי' קס"ז (קצת בסגנון אחר) - כמה טרחו הגאונים שבכל דור ודור למצא עצות לתקנת השוק שלא לנעול דלת לפני הסוחרים, הכי יעלה על הדעת שכל זה הוי בכלל הערמה וליתסר בדבר האסור מה"ת? פשיטא דזה אינו, וכל התקנות האלו אף להתב"ש הם היתר גמור - יען כי שניהם, גם המלוה וגם הלוה, בכדי שלא יעברו על איסור חמור דרבית, שענשו גדול למאוד שנכסיו מתמוטטים, גמרי ומקני ברצונם הטוב שהעסק יתקיים כמבואר בהיתר עיסקא, וכהאי דקידושין נ' א' וב"ב מ"ח שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים, ומשום דמצוה קעביד גמר בלבו לגרשה, ועי' בתוס' ב"ב שם ד"ה אילימא וז"ל ותירץ ר"י דכל דבר שהוא מחויב לעשות הוי כמו מכר, דתלוי' וזבין זביני' זבינא. וז"ל הרמב"ם בפ"ב מגירושין הל' כ' אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה, לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שכובש יצרו ואומר רוצה אני כבר גירש לרצונו עכ"ל, רואין אנו שאף לענין אשת איש החמורה, שגט מעושה לא הוי גט כלל, סומכין אנו שאף בכפיה גמר ומגרש, יען שאומר רוצה אני, ודברים שבלבו אינן דברים, מכש"כ בני"ד, שמדעתו אומר ורוצה בהיתר עיסקא, ודאי גמר בדעתו לעשות כן, ולא הוי כלל הערמה בזה...

והתב"ש בבכור שור מפקפק רק במכירת חמץ וכלשונו שם, שזה הקונה לאו גברא דאורחיה לקנות כך וזה אין דרכו למכור כך, ועל הרוב הקונה הוא איש עני וקונה בכמה מאות חמץ וכו' וכ"ז משום דיד עכו"ם באמצע שפיר שייך לפקפק דכיון דהגוי אין כונתו רצויה ואינו רוצה לקנות, אם כן מאי מהני מה שהמוכר רוצה למכור באמת, כשהגוי אין כוונתו רצויה לקנות, אבל בהיתר עיסקא בין שני יהודים, ודאי אמרינן ששניהם כוונתם רצויה לגמור העסק בדרך היתר, ועושין זאת בלב שלם, ועסק כזה התורה התירה, ולא שייך בזה הערמה...

ב) זאת כתבתי אפי' אליבא דתבואות שור, אכן באמת גדולי האחרונים, ה"ה מקו"ח סוסי' תמ"ח וחת"ס או"ח סי' ס"ב ועט"ח יו"ד סי' י"ד הנ"ל חולקין על התב"ש, ועיקר ראייתם שהרי גם בבכור נהגינן במכירה שהוא איסור תורה, וגם חמץ הנמכר אינו בכלל הביטול שמבטל, ועכ"ז מהני המכירה.

 

עניין אחר שגם בו משתמשים ביסוד הזה של הרמב"ם הוא בענייני תשובה. ר' צדוק הכהן מלובלין כותב שגם אם אדם אומר בשפתיו שהוא חוזר בתשובה, אבל לא מצליח לעמוד בזה, אין בכך מניעה מלקבל את תשובתו, כי אנחנו מעידים שאפילו אם הוא חושב שאין זו תשובה שלמה, הרי שמכיון שהתורה מצוה אותנו לחזור בתשובה, זהו ודאי רצונו של כל אדם. ולכן אם אדם חוטא או מתכנן לחטוא, אין זה רצונו האמיתי אלא כפיה של היצר הרע. ואם הוא מצהיר בפירוש שהוא חוזר בתשובה, הרי זה כמו אדם שכופים אותו לגרש את אשתו, שההלכה היא שאם הוא אמר כן - גם אם הוא חושב שהוא לא מתכוין לכך - יש לכך תוקף. באופן דומה אם אדם מצהיר שהוא מתחרט על מעשיו הרעים ושב בתשובה שלמה, אפילו אם פיו ולבו אינם שוים, הרי שזה רק מכח היצר הרע, אבל לבו בפנים באמת רוצה כך, ולכן תשובתו מתקבלת, לפחות בחלקה. (זהו רעיון חסידי, שלא הייתי ממליץ לומר אותו בערב יום הכיפורים, אבל עכשיו כבר אפשר...) בין השאר הוא מבסס את הדברים על מדרשים בפרשתנו, על שיחה שהתרחשה בין קין לאדם הראשון:

 

6.   פרי צדיק (ר' צדוק הכהן מלובלין, המאה ה-19, פולין) פרשת וילך ושבת שובה

 

במדרש (בראשית רבה כ"ב, י"ג) פגע בו אדם הראשון [בקין] אמר לו מה נעשה בדינך אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי התחיל אדם הראשון מטפח על פניו אמר כך הוא כוחה של תשובה וכו' מיד עמד אדם הראשון ואמר מזמור שיר ליום השבת.

ויש להבין: וכי זהו רק הכח של תשובה להתפשר היינו להקל העונש למחצה כמו שאמרו (דברים רבה ח', א') שהיקל ממנו 'נע' חצי הגזירה הלא באמת כוחה של תשובה הוא יותר שמכפר הכל ויוכל עוד לעשות מזדונות זכויות!

אך הענין דאיתא (בראשית רבה י"ט, י"ב) על אדם הראשון 'ואכלתי' אין כתיב כאן אלא 'ואוכל' אכלתי ואוכל. ולכאורה קשה לומר על אדם הראשון שלא רצה לעזוב דרכו רק אמר שיאכל עוד. אך כבר אמרנו שהפירוש הוא שלאחר שחטא לא האמין בעצמו עוד שיוכל להתגבר על יצרו אחר שכבר נכנס בו ודן בעצמו אם מקודם שלא היה לו היצר הרע היה יכול לכנוס בו ולפתותו כל שכן עתה אחר שכבר חטא בודאי לא יוכל לו ולא היה רוצה לרמות את בוראו. וזה שאמר המדרש שאמר אכלתי ואוכל בהתנצלות שבודאי יאכל עוד. כי הוא ידע שעיקר גדר התשובה הוא כמו שכתב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ב' הלכה ב') "עד שיעיד עליו היודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", וזה לא האמין בעצמו שיוכל להתגבר על יצרו כל כך. אך אחר ששמע מקין שאמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי אף דאיתא (בראשית רבה שם) שיצא כגונב דעת העליונה, על זה אמר כך הוא כוחה של תשובה שמועיל גם בוידוי דברים לבד אף שאינו עוזב עוד העזיבה הראויה עד שיעיד עליו וכו' כנ"ל. והוא על דרך שאמרו (תענית ח' א) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו וגו' ואף על פי כן והוא רחום יכפר עוון. ואני לא הייתי יודע מיד עמד ואמר מזמור שיר ליום השבת היינו דשם כתיב (תהלים צ"ב, ב') טוב להודות לה' ולא כתיב ועוזב כמו שנאמר (משלי כ"ח, י"ג) ומודה ועוזב ירוחם. רק שזה הוא כח השבת שיועיל הדברים לבד גם כן.

והוא על דרך שכתב הרמב"ם (הלכות גירושין פרק ב' הלכה כ') בטעם שמועיל גט מעושה בישראל שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני אף שהוא באמת אנוס על ידי זה ואם יסירו האונס ממנו יסרב. אך כיון שהוא באמת מחויב רק שיצרו תוקפו לבטל המצוה מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ויצרו הוא שתוקפו כיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו עיין שם. והוא על פי שאמרו (ברכות י"ז א) גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה. אבל באמת רצונינו הפנימי הוא לעשות רצון ה' יתברך בשלימות. ובשבת שאז נעשה מבורר שישראל קשורים בשורש בה' יתברך ורצונינו לעשות רצונך לכן אז מועיל גם הוידוי פה וזה שאומרים טוב להודות לה'.

 

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר